שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
בדיני ישראל מסתבכים הדברים במקצת על-ידי דבריו של הר"י ן׳ מיגש, המובאים בשיטה מקובצת על בבא בתרא נ"ג ב'. באותה סוגייה מובא כי "א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה: הקונה פלטרין גדולין בנכסי הגר (שנעשו הפקר מחוסריורשים), ובא אחר והעמיד להן דלתות, קנה. מאי טעמא? קמא לבני בעלמא הוא דאפיך" (ולא ההנה כלום לקרקע, ולכן לא היה במעשהו מעשה החזקה וקניין; אבל השני ההנהו, שהוא הוא שהפך את הלבנים לפלטרין, ולכן החזיק וקנה). מתעוררת לפי זה השאלה, כיצד יקנה השני על גבי הלבנים שצירף הראשון, והר"י ן' מיגש מסביר "דמכיון שבנה הראשון פלטרין אלו בנכסי הגר, נעשו הפלטרין מכלל נכסי הגר, שהרי הן עצמן יצאו מרשותו משעה שבנאן בנכסי הגר, וממילא נעשו מכלל נכסי הגר"... ניתן היה אפוא לפרש לכאורה כי הר"י ן׳ מיגש מוצא בדיני ישראל משהו מעין דין ה-accessio{רְכוּשָׁה, לטינית} האירופי, באופן שגם בדיני ישראל הלך תמיד הבעלות בחיבורים אחר הבעלות בקרקע (אלא אם יש שם קניין-מקום). אולם, הרב המגיד, בפ"ב מהל' זכייה ומתנה הל' ט, הבין כנראה שאין לדברי הר"י ן' מיגש פירוש מרחיק-לכת כל-כך, והוא מצא בהם רק הנחת-חזקה: שכיון שבנה האדם בנכסי הפקר, ועד שלא זכה באותםנכסים הריהו קם והלך לו - חזקה עליו שהפקיר גם את מה שבנה, ולכן - ולא משום דין של accessio - יכול השני לזכות בנכסי הגר ובפלטרין כאחד. פוסקים אחרים הם אף יותר חד-משמעיים במסקנה שבניית הפלטרין על-ידי הבונההראשון אינה מוציאה בהכרח את החומרים מרשותו ואינה מזכה בהם באופן אוטומטי את הבונה השני - ומתרצים הם את הגמרא בכפוף לעקרון זה.קנב)
מסקנה דומה משתמעת גם בשו"ע חו"מ סי' ש"ס סע' א': "אפילו גזל קורה ובנאה בבירה גדולה, הואיל ולא נשתנית, דין תורה הוא שיהרוס כל הבניין ויחזיר הקורה לבעלים, אבל תקנו חכמים מפני תקנת השבים שיהיה נותן את דמיה ולאיפסיד הבניין". ההשתמעות היא שגם על-פי תקנת החכמים אין הבעלות בקורה משתנה כל זמן שדמיה לא נשתלמו, ורק חובת ההחזרה בעין היא הנשארת מותלית בינתיים - ונפקא מינה למקרה שבינתיים מכל-מקום נהרסה הבירה, אושהגזלן מעדיף מכל-מקום להחזיר את הקורה בעין.קנב-1)
לאחר מכן נשאר המקור המרכזי בענייננו בבא מציעא, דף ק"א עמ' א׳-ב׳, ומובאת כאן מסורת לאמור, שכבר בית שמאי ובית הלל נחלקו בדבר: לפי בית שמאי, אם ירד אדם לקרקע חברו ובנאה או נטעה שלא ברשות (היינו שלא כפועללבעל-הבית ולא על-פי קניין-מקום להחזקת החיבורים בבעלות נפרדת), הרי כל זמן שלא בא לידי הסדר עם בעל-הבית, יכול הוא לדרוש את עקירת החיבורים לשם החזרת החומרים שהשקיע בהם - ומשמע כי נשאר הוא בעליהם - אךלפי בית הלל אין להיעתר לדרישת העקירה (ואפשר להסיק לכאורה כי נקנים החיבורים לבעל הקרקע מאליהם לאלתר). אולם, הגמרא דוחה את המסורת הזאת (שהיתה מחייבת לקבל את הפתרון השני), וסומכת היא את ידה על הצעתפשרה: מקום שעקירת החיבורים עשויה להזיק לקרקע או שנוגדת היא לשיקולים של ישוב ארץ-ישראל - דרישת העקירה מצד מקים החיבורים היא פסולה, ואילו במקום שאין חששות כאלה הדרישה כשרה; וכך פסקו הרמב"ם (בפ"ימהל׳ גזלה ואבדה הל׳ ט׳) והרא"ש ושלחן ערוך (חו"מ סי׳ שע"ה) - אם כי הרמב"ם ושו"ע אינם מזכירים כאן בפירוש את הגורם של ישוב ארץ-ישראל.קנג) אולם, פשרה זו, כשלעצמה, נראה שאף היא אינה ממצה למעשה את הדין, הןבאשר לעצם זכות העקירה הן באשר לבעיה העקרונית של זכות הבעלות.
אשר לזכות העקירה, ברור קודם-כל שמניעתה במקרה של נזק לקרקע (או נזק הארץ) אינה יכולה להיות מוחלטת, אלא מוכרחה היא להיות תלויה בדעת בעל-הבית: שהרי כשם שבעל-הבית רשאי להזיק לקרקע לשם הכשרת שימושמועיל יותר, כן לא יתכן למנוע ממנו את הרשות להסכים שהיורד לאדמתו יעקור את החיבורים, על אף הנזק שיגרום, - כשבעל הקרקע זקוק למקום לשם שימוש מועיל יותר מסבילת החיבורים.קנד) יוצא אם-כן במלים אחרות, שזכותהעקירה על-פי דין יכולה להיות תשובה ליורד רק כשבעל-הבית אינו מסכים לעקירה, והיינו שרוצה הוא לזכות בחיבורים לעצמו - ובזה באים אנו למסקנה כי בסתם אין בעל-הבית זוכה בחיבורים, ורק כשיש בעקירתם סכנה של נזקלקרקע (או נזק לארץ), יכול הוא להתנגד לעקירה ולזכות בהם.
אך כאן מגיעים אנו לצורך להשלים את הדברים מנקודת-ראות אחרת. בדרך-כלל, כמובן לא תהא העקירה כרוכה בנזק גדול כל-כך לקרקע, כשם שתהא כרוכה בנזק לחיבורים בעצמם. בדרך-כלל אפוא, אם השארת החיבורים במקום לאתהא כרוכה בהפקעתם חינם מן היורד, אלא בעל-הבית יחוייב לפצותו בגינם באופן הוגן - הרי שהיורד דווקא לא יהא מעוניין בעקירה, בעוד שבעל-הבית הוא שיהא אולי מעוניין בה - ונשאלת השאלה, אם דיני ישראל יכירו לבעל-הביתאת זכות-העקירה והחזרת החומרים, כנגד המבקש להשאיר את החיבורים במקום. נראה כי לדעת הכל יכול בעל-הבית לדרוש עקירה, כאשר החיבורים הוקמו שלא בהתאם לשימוש הראוי במקום מבחינה אובייקטיבית; אולם, כשהוקמו החיבורים בהתאם לאופן השימוש הראוי, באנו למחלוקת. לדעת הרא"ש ונימוקי יוסף (על הסוגייה הנ"ל בבבא מציעא), וכן לדעת כסף משנה בפירושו על הרמב"ם בפ"י מהל׳ גזלה ואבדה הל׳ ה', יכול בעל-הבית לדרוש עקירה גם במקרה כזה; אך לדעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א אין הוא יכול,קנה) וכן היא גם דעת הרב המגיד בפירושו הוא על הרמב"ם. לע"ד, נראה לי כי מקור הדברים בגמרא אינו יכול לבוא על יישובו אלא כשיטה השנייה - אם כי לאודווקא על-פי השיקולים של כל בעלי אותה שיטה בעצמם,קנו) - ומכאן באים אנו לשאלת הבעלות בחיבורים בשים-לב להבחנה בין חיבורים שהוקמו בהתאם לאופן השימוש הראוי לבין חיבורים אחרים.
קנב) טור חו"מ סי׳ רע"ה סע' י"א, ור' גם נימוקי יוסף על הסוגיה בבבא בתרא.
קנב-1) השווה בספר על "ההחזקה ודיניה", פרק ח' סע' א', בסמיכות להערה ו'.
קנג) לפי ההסבר שבגמרא, המבחן של ישוב ארץ-ישראל והמבחן של נזק הקרקע הם זהים בתוכנם ומוצעים לחילופין, והיינו שהעמדת נוסח המבחן על נזק הקרקע מרחיבה את תחולתו גם בחוצה לארץ, בעוד שהעמדתו על שיקולי ישוב הארץ מכשירה את דרישת העקירה בחוץ-לארץ בכלמקרה ובלי סייג.
קנד) ר׳ בדברי הרמב"ן המובאים בשיטה מקובצת על בבא מציעא ק"א א', וכן הרב המגיד על פ"י מהל' גזלה ואבדה הל' ה׳. - הסכמת בעל-הבית לנזק אין פירושה כמובן שהיורד גם יהא פטור מלפצותו על הנזק, באשר עצם הקמת החיבורים היתה בפשיעה, וכשבלעדיהם יכול היה השימושהאחר להיעשות בלי אותו נזק.
קנה) ר׳ דבריהם בשיטה מקובצת על אותה סוגייה.
קנו) לע"ד, מתחייב קודם-כל כי הדין שהתנהל בפני רב על-פי המסופר בגמרא התיחס ל"שדה העשויה ליטע", והיינו לחיבורים שהוקמו מלכתחילה בהתאם לאופן השימוש הראוי במקום. כך הוא לאור דבריו של רב לבסוף: "גלית אדעתיך דניחא לך, זיל שום ליה וידו על העליונה!". שהרי לומדובר היה בשדה שאינה עשויה ליטע, כיצד יכלה להיות יד היורד על העליונה? בשדה שאינה עשויה ליטע, הרי אף אם בעל-הבית מגלה את דעתו כי בדיעבד נוח לו במה שנעשה, ומוכן הוא לזכות בחיבורים ולפצות את היורד, מוכרחה יד היורד להיות על התחתונה, שאם לא תאמר כן לאתמצא כי יד היורד תהא על התחתונה אי-פעם. כי בשדה שאינה עשויה ליטע, לית מאן דפליג שיכול בעל-הבית לדרוש עקירה; ואם אין הוא עומד על דרישת העקירה, אלא זוכה בחיבורים ובא לפצות את היורד, הרי זו ממילא התרצות וגילוי דעה כי נוח לו במה שנעשה - ואם תאמר כי גילוידעת כזה מעלה את יד היורד לעליונה, הרי שיד היורד המגיע להיפרע תהא כאן על העליונה תמיד. תוצאה שכזו לא תיתכן לאור ההכרעה, המובאת בגמרא כמוסמכת, כי היורד הבא להיפרע בשדה שאינה עשויה ליטע, ידו על התחתונה.
לאחר מכן חוזרים אנו לעובדה, כי באותה שדה העשויה ליטע, מכל-מקום פסק רב בהכרעה האמצעית שלו, כי היורד יגבה וידו על התחתונה, באשר חשב כי בעל-הבית לא נתרצה לחבורים. עובדה זו, מצידה, אינה יכולה להתיישב אלא עם המסקנה כי בשדה העשויה ליטע אין לבעל-הביתתביעת עקירה, כי לו היתה לו תביעה כזאת - מה טעם היה לו לרב לחייבו בפיצוי בעל-כרחו? פשוט היה לו לזכותו בעקירה, והאיש היה בא על סיפוקו. בהכרח נאמר אם-כן שלא היתה כאן לבעל-הבית ברירה לכפות את עקירת החיבורים והחזרת החומרים, - ובאשר בעל-הבית מכל-מקום לאמעוניין היה באותם חיבורים, לא חייבו רב אלא כשיד היורד על התחתונה, אף-על-פי שמבחינה אובייקטיבית הוקמו החיבורים בהתאם לאופן השימוש הראוי. ואם תחזור ותשאל: אם-כן, כיצד בכל זאת הכיר רב לבסוף זכות ליורד, שידו תהא על העליונה, וזה רק על סמך גילוי מצד בעל-הביתשמאמץ הוא את החיבורים לעצמו, בעוד שברירה לכפות את סילוקם לא היתה לו - התשובה היא שבאמת לא נשאר כאן בעל-הבית חסר ברירה לחלוטין. הוא יכול היה להעמיד את היורד בפני ברירה, שיעקור את החיבורים או שיקנה את מקומם לעצמו, כפי שנברר להלן, והוא יכול היה גםלהעמידו בפני ברירה שיעקור את החיבורים או שיפוצה רק כשידו על התחתונה. אם לעומת זאת גילה בעל-הבית את כוונתו למנוע את עקירת החיבורים, כפי שקרה במקרה שלפנינו, הרי מאחר שהוקמו החיבורים בהתאם לאופן השימוש הראוי, נתגלה הדבר למפרע כי רק תואנה הוא ביקשלו כשקודם טען "לא בעינא", - ונעשה הוא כמי שהזמין את החיבורים מלכתחילה, ורב ראה את היורד כאילו ירד מלכתחילה ברשות.
אחרי זה נותר רק לשאול, כיצד מתישב הפירוש המוצע עם מה שנאמר בגמרא, כי מסיפור המעשה הנידון ניתן ללמוד מכללא שלדעת רב יד היורד על התחתונה, אלא שמכל-מקום מסכים הוא לשמואל כי בשדה העשויה ליטע, יד היורד על העליונה. התשובה היא כי הסיפור כפי שפירשנוהומעלה באמת את המסקנה כי לדעת רב, הדין הכללי הוא, בין בשדה העשויה ליטע ובין בשאינה עשויה ליטע, שיד היורד על התחתונה. ואם בכל-זאת מתקנת הגמרא ואומרת, שאף לדעת רב, בשדה העשויה ליטע, יד היורד על העליונה, הרי זה ודאי משום כך שהסיפור מראה אמנם כי רבמסכים, שבשדה העשויה ליטע, כאשר מתגלה (מראש או בדיעבד) כי בעל-הבית נוח לו במה שנעשה, הרי יד היורד על העליונה - והחזקה היא, אף לדעת רב, כי בעל-הבית מסכים, ויד היורד היא אפוא על העליונה. חזקה זו עולה לנו מהכרעתו הראשונה והבלתי מוגדרת של רב: "זיל שוםליה", שיש לפרשה: "זיל שום ליה וידו על העליונה", - כי רק לאחר שטען בעל-מבית "לא בעינא" חזר בו רב ופסק: "זיל שום ליה וידו על התחתונה".
יוצא מכאן, שכאשר הוקמו החיבורים בהתאם לאופן השימוש הראוי, ובעל-הבית אינו רוצה לשלם כשיד היורד על העליונה, הריהו צריך להוכיח כי מלכתחילה לא היה בידו למחות, ובדיעבד מוכן הוא לתת ליורד את הברירה שיעקור את החיבורים; ורק אם היורד מצידו, יסרב לעקור, ובעל-הבית גם לא ירצה לכפות עליו את קניית המקום, הריהו יוכל - בלית ברירה נוחה יותר - לזכות בחיבורים ולשלם בעדם כשיד היורד על התחתונה.