שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
אמרנו כי "חצר" היא מקרקע שיש בו רשות-החזקה, אך הגדרה זו אמנם מספיקה רק כדי להבדיל את החצר מ"רשות הרבים" או ממיני תחומים (או "רשויות") אחרים; ואילו כשבאים אנו למשמעות החיובית של מושג זה כשלעצמו, חשוב לנו לדעת לא רק שהמקרקע המסוים עומד לרשות-החזקתו של מישהו, אלא גם מי הוא האיש אשר רשות-ההחזקה היא שלו: זהותו היא הקובעת את התוצאות למעשה. אולם, גם ניסוח זה של הדברים עדיין אינו מעמיד את הסייג על הקפו השלם. כי העניין הוא פשוט רק כשרשות-ההחזקה נתונה אמנם לפלוני אחד ותו לא: אז, זהותו של האיש היא הקובעת ממילא את משמעות החצר, כאמור. אך כפי שראינו, יתכן שרשות-ההחזקה לא תהא נתונה רק לאדם מסוים אחד לבדו, אלא היא תהא נתונה לאנשים שונים בשרשרת, איש משמו של רעהו - ונשאלת השאלה, זהותו של מי תקבע את משמעות החצר במקרה שכזה? התשובה היא כי "אזלינן בחצר בתר רשות השתמשות":יא) הקובע הוא מי שיש לו רשות להחזיק במקרקע ולהשתמש בו לצורך עצמו - ואת האדם הזה נכנה להלן "בעל-החצר".יב)
את בעל-החצר אין בשום-פנים לערבב עם בעל המקרקע - היינו מי שקונה את המקרקע לגופו - או עם "בעל-הבית" - היינו מי שיש לו מעמד של עליונות בהחזקה, ואף אם גוף המקרקע איננו שלו.יג) בעל המקרקע או בעל-הבית - עם כל החזקתם העליונה, יתכן שלא תהא להם אפילו רשות להיכנס לחצר, כנגד השומר המחזיק במקרקע משמם, כשהחזקתו של זה היא לצרכו, ולא לצרכם;יד) ורק כשהמחזיק העקיף, העליון, הוא גם האדם שלשמו נעשה השימוש על-ידי השומר, או שהשומר אינו רשאי להשתמש, ורשות השימוש נשארת למחזיק העליון, חוזרים המעמדות של "בעל-בית" ו"בעל-החצר" ומתלכדים בידו. אם בעל-הבית והשומר רשאים שניהם להשתמש בחצר, כל אחד לעצמו - נראה שההכרעה הנכונה היא כי שניהם נעשים שותפים בבעלות-החצר, על התוצאות שנברר במושג זה בהמשך; ומשמע, במלים אחרות, כי במקום שפלוני משעבד את חצרו להחזקתו ולשימושו של אחר, בכפוף לשיור של זכות-שימוש או "תפיסת-יד" לעצמו,טו) הרי בסתם לא יראו את קונה השעבוד כמחזיק היחיד בדרגתו, אשר תפיסת-היד של בעל-הבית היא רק שעבוד חוזר נגדו, ללא חלק באותה דרגת-החזקה, אלא יראו את שניהם כשותפים בדרגת-ההחזקה הראויה לקונה-השעבוד (בנוסף על דרגת-ההחזקה העקיפה, העליונה, הנשארת עם זאת לבעל-הבית לבד).טז) מצד שני יש להדגיש כי העובדה, שבעל החצר - והיינו מי שזכאי להחזיק ולהשתמש בחצר - איבד את החזקתו למעשה, אינה פוגעת במעמדו של האיש: אם האבדן היה, למשל, בדרך גזלה, אין הגזלן נעשה "בעל החצר" במקומו של הנגזל,יז) וכל התוצאות המשפטיות הנובעות מן העובדה שבעל-החצר הוא פלוני הנגזל מוסיפות להתקיים בעינן גם כשהמחזיק למעשה הוא הגזלן לבדו.
יא) קצוה"ח על סי' שי"ג ס"ק א'.
יב) השווה שו"ע אה"ע סי' קל"ט סע' א'.
יג) יש אמנם נטייה לערבוב כזה בחלק מן המקורות: ר' ש"ך על חו"מ סי' שי"ג ס"ק א'; אך גישה זו נדחית בדרך-כלל, ובודאי אין הלכה כמותה: ר' פשט לשון הגמרא בבבא מציעא ק"ב א'; ודעת רש"י והרא"ש ופשט לשון הרי"ף על סוגיה זו; ודעת ר' יהונתן והרמ"ך בשיטה מקובצת שם; ותוספות בבא מציעא י"א ב', ד"ה וכי; והשגת הראב"ד על דעת הרמב"ם בפ"ו מהל' שכירות; ותשובת הרא"ש כלל א' סי' א'; וטור חו"מ סי' שי"ג סע' ג', ודעת הבית-יוסף שם; והגר"א על שו"ע חו"מ סי' שי"ג ס"ק ה'; והסמ"ע שם ס"ק ה'; וקצוה"ח שם ס"ק א'; וערוך השלחן שם סע' ד'-ה'וסי' ר"ס סע' ו' וט'.
יד) פכ"ג מהל' מכירה הל' ז'. החזקת השומר תהיה במקרה כזה, בהכרח, בתוקף שעבוד; אך לא בכל מקרה של החזקה בתוקף שעבוד יהיה המחזיק בהכרח גם בעל-החצר: כגון שהשעבוד הוא שעבוד של משכון, שאין בו זכות שימוש.
טו) ביחס למושג "תפיסת-יד" כציון לשיור של זכות-שימוש במקום הנמסר לשעבוד של החזקה ושימוש לזולת, ר' משנה נדרים פ"ה מ"ג.
טז) מסקנה זו מבוססת על תשובת הרא"ש כלל א' סי' א', המובאת בעיקרה גם בטור חו"מ סי' ר"ס סעי' ג'. תשובה זו נוגדת, מצד אחד, את המסקנה העשויה לעלות מן התוספות על בבא מציעא י"א ב', ד"ה וכי, וכן מן התוספתא בבא מציעא פ"ח הי"ב או מקצוה"ח על סי' שי"ג ס"ק א', שבעלות-החצר מתחלקת בין השומר קונה-השעבוד לבין בעל-הבית באופן מקביל, לכל אחד בגדרי עניינו, לפי מסיבות המקרה. מצד שני נוגדת היא גם את המסקנה העשויה לעלות מפסק הרמ"ך, המובא בשיטה מקובצת על בבא מציעא ק"ב א', שאם זכות-השימוש החיובית של השומר היא בלתי-מוגבלת, הרי גם אם נותרת תפיסת-יד לבעל-הבית, מכל-מקום אין הדבר מזכהו בשום חלק כלל במה שאני מכנה כאן כבעלות-החצר. עם זאת יוצא מצירוף המקורות כי המסקנה המוצעת אינה מונעת את האפשרות שעל ידי התנאה מפורשת תישאר לבעל-הבית רק זכות-שימוש מסוימת מוגבלת, בעוד שבעלות-החצר תועבר לשומר קונה-השעבוד לבדו, - אך מסתבר שאין היא משאירה על-כל-פנים אפשרות שבעלות-החצר תישמר על-פי תנאי השעבוד לבעל-הבית לבדו, בעוד שעיקר זכויות-השימוש תימסרנה לשומר-הקונה.
יז) ר' רש"י על בבא קמא קי"ח א', ד"ה פרה רבוצה. הדין שהמקרקעין הגזולים אינם נעשים חצר לגזלן מופיע כאן כמשמעות חיובית נוספת אחת, שיש לנו לייחס לכלל ש"קרקע אינה נגזלת, אלא ברשות בעליה עומדת".