שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
בפרק הקודם יצאנו לברר את "הקשר בין החפצים והתביעות על בסיס של הבדלה מהותית ביניהם בשיטות של אירופה" - אך למעשה נאלצנו להצטמצם שם ולעמוד בעיקר רק על הקשר בין החפצים בגדר זכות הבעלות והתביעות. עדיין צריכים אנו לעמוד אפוא על הקשר בין החפצים (או הבעלות בהם), התביעות והזכויות בחפצי הזולת - ובירור זה ישמש לנו כחוליה המקשרת בין ביקורת השיטות של אירופה לבין בירור ענייננו בדיני ישראל. תוך כדי כך יש להדגיש כי בפרק זה נדון אמנם רק בזכויות בחפצי הזולת, ונתעלם לפי-שעה מן הבעיות המתעוררות על ידי הדמיון הענייני ביניהן - היינו בין הזכויות הנובעות באמת מפיצול הבעלות המתייחסת לחפץ - לבין זכויות המתפצלות רק מזכות אחרת כלשהי.
במסגרת זו - אם גם כאן נמשיך ונעסוק רק בתפיסה שאינה מכירה בזכויות נשוא-בעלות, כאילו היו הן ממש חפצים, - ניתן לסכם כי המעמד הרכושי של הזכויות בחפצי הזולת, בשיטות של אירופה, דומה למעמד הבעלות מזה ולמעמד התביעות מזה. מצד אחד, נידונות הן עם הבעלות בדיני החפצים - והעמדתן היא פעולה בחפץ, כדין הפעולה בבעלות;א) אך מצד שני, אם המדובר הוא בהעברה של הזכות (בשלמות או במפוצל) - שוב אין הדבר נידון כפעולה בחפץ, בדומה להעברת הבעלות, אלא מתגלה אופיה של הזכות כ"נכס בלתי-חומרי", בצד התביעות. עם זאת, עצם דיני העברת הזכויות בנכסי הזולת (בהבדל מדיני החוזה המבסס את ההעברה) הריהם כאמור שונים מדיני העברת התביעות, ודומים דווקא לדיני הפעולה המתיחסת לחפץב) - ובסך-הכל נמצא אפוא שכל הקשיים הדיאלקטיים, אשר ראינו לעיל בשיבוץ החפצים והתביעות, מתקיימים גם כאן, אולי בצורה מודגשת יותר, ועל-כל-פנים לא יותר קלה.
ב. הגישה בדיני ישראל
לעומת זאת, בדיני ישראל, הרי לפחות לגבי הזכויות בחפצי הזולת אפשר לומר בלי פקפוק כי שום בעייה דיאלקטית של שילוב חפצים וזכויות אינה מתעוררת. הדבר מסתכם בהלכה מפורשת, כפי שמנסח אותה הרמב"ם, זה לשונו: "אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה אלא דבר שיש בו ממש, אבל דבר שאין בו ממש אינו נקנה. כיצד? אין אדם מקנה ריח התפוח הזה, או טעם הדבש הזה, או עין הבדולח הזה, וכן כל כיוצא בזה. לפיכך, המקנה לחברו פירות דקל זה או דירת בית זה - לא קנה, עד שיקנה לו גוף הבית לדור בו וגוף האילן לאכול פירותיו"...ג). הלכה זו, למעשה הריהי המקור העיקרי המבסס את מה שאמרנו לעיל, שמושג הקניין בדיני ישראל אינו מציין (כמו "הזכות הריאלית") את עצם היחס המשפטי שבין האדם והעולם לגבי החפץ, אלא רק את הזיקה הנוצרת בין האדם והחפץ על-ידי היחס הזה. אם אומרים אנו כי "זכות הדירה", למשל, איננה נשוא הקנאה, אלא רק גופו של הבית יכול להיקנות לצורך דירה, ממילא פירוש הדבר הוא כי ההקנאה איננה פשוט העברה של זכות, אלא היא מעין הפעלת שעבוד על החפץ, שתחול לגביו העברת הזכות המבוצעת תוך כדי אותה פעולה (- וממילא משמע כי הקניין המתקבל בתוצאה איננו עצם הזכות שהועברה, כי אם רק מושג היותו של החפץ מוצב לתחולתה של הזכות). אכן, דומה הדבר למה שראינו גם בלשונות של אירופה, בעניין המושגים של מיקח, מכירה ושעבוד - והיינו שלמעשה גם שם, לא זכות הבעלות עצמה היא הנמכרת למשל על-פי סע' 433 של הבג"ב הגרמני, אלא רק החפץ הוא הנמכר לזכות בעלות; אבל בלשונות של אירופה אין המחשבה המשפטית מתפתחת על הדרך הזאת - למעשה אף אין הדעת כלל ניתנת שם על הדיוק האמור - וכבר מהמשכו של הסעיף מתקבל, שאם יהא המדובר למשל בהעברה של זכות-הדירה בתמורה, הרי לא גופו של הבית "ימכר לדירה" (כשם שנמכר לבעלות), אלא זכות הדירה עצמה היא שתהא נשוא המיקח והממכר - ואילו הבית יישאר כביכול לחלוטין מחוצה לעסק. לעומת זאת, המחשבה העברית מאחדת את הגישה להעברת הבעלות, להעמדת שעבודים וגם להעברת שעבודים לזולת - ואם כי אמנם בשלושת המקרים נשוא ההעברה הוא העניין המופשט של זכויות, הרי כנשוא ההקנאה, זה המושג הטכני של ההעברה, נקבע בשלשת המקרים הגוף החומרי של החפץ אשר הזכויות חלות לגביו.
וחשיבות הגישה הזאת לגבי ענייננו מתקשרת על-ידי כך שהמקורות העבריים אינם מטפלים אם-כן מבחינה עקרונית בהעברת הזכויות המופשטות, כנושא לעצמו, אלא מבליעים הם את העברת הזכויות - גם מעבר לבעלות - במושג המסובך אך השגור יותר של הקנאת החפצים החומריים.ד) באופן כזה ממילא מתרחק המשפט העברי מתפיסת הזכויות המופשטות עצמן כנשוא התנועה הכלכלית והמשפטית - כפי שנתפסות הן בתורות הרכוש של שיטות המשפט באירופה - ובמקומן נוטה הוא לראות כנשוא התנועה הזאת רק את החפצים החומריים לבדם. הדבר נכון, כאמור, קודם-כל בתחום הבעלות והשעבודים או הזכויות בחפצי הזולת - היינו בתחום אותן הזכויות הנכללות במה שהגדרנו לעיל כקניין; ולפחות בתחום הזה יכולים אנו לסכם אפוא שהתפיסה העברית נוטה כביכול למזג את מושגי "הנכס" של המשפט הצרפתי והאיטלקי ולהפכם לאחד. בעיני הצרפתים, "הנכס" הוא נשוא התנועה הכלכלית והמשפטית; בעיני האיטלקים, "הנכס" הוא חפץ העשוי להיות נשוא של זכויות; ואילו על-פי התפיסה שלנו - לפחות בתחום הנידון - החפץ שהוא נשוא של זכויות הוא הוא גם תמיד נשוא התנועה.
א) ואמנם יש לציין כי למעשה נמצא בזה צד פעולה בבעלות, כי העמדת הזכות בחפץ הזולת אינה אלא פיצול הבעלות בעצמה.
ב) ר' הערה ח' לפרק הקודם.
ג) פכ"ב מהל' מכירה הל' י"ג-י"ד.
ד) בנקודה זו אמנם צריכים אנו לחזור ולהעיר על דבר שכבר רמזנו אליו לעיל, בהערה ל"ט לחלק א' פרק ב', והיינו שלכאורה מוצאים אנו במקורות את מושג הקניין לא רק לגבי החפצים החומריים, אלא אף לגבי זכויות מופשטות; ואכן, שימוש שכזה מוצאים אנו אפילו לגבי אותן הזכויות שהרמב"ם פוסק לגביהן בפירוש שהקניין אינו חל בהן. יתר-על-כן, שימוש שכזה, לגבי אותן הזכויות, מוצאים אנו אפילו אצל הרמב"ם בעצמו. ר', למשל פ"א מהל' מכירה הל' י"ח (בעקבות בבא קמא ע"ט א'):"כשם שהקרקע נקנה בכסף, בשטר ובחזקה, כך שכירות הקרקע נקנה" - והרי כאן לכאורה גם אצלנו זיהוי של החפץ והבעלות מחד ופעולה טכנית בזכות בהחפץ הזולת מאידך; וכן בבבא מציעא ט"ו ב' (לגבי זכות בעלות): "מה מכר לו ראשון לשני? כל זכות שתבוא לידו". אולם, אחר שהרמב"ם עצמו הוא הנוהג כך, בניגוד להלכה שהוא עצמו מנסח - ויתר-על-כן, אחר שאין חולק על פסק ההלכה של הרמב"ם, ואין פסק ההלכה שלו נסתר משום מקום למעשה - הרי שבהכרח צריכים אנו להסיק כי באמת אין כאן שום סתירות מהותיות בתפיסה, אלא פסק ההלכה המפורש הוא עיקר, ואילו שימושי הלשון הסותרים אינם אלא פרי של שיגרה בלשון הדיוטות בלתי-מדויקת. כך לפחות במה שנוגע לסוג הזכויות שאנו דנים בהן כאן.