שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
נעבור עתה לדון בעצם משמעותו של מושג החצר למעשה, ויכולים אנו לקבוע כי משמעות זו היא כפולה: לעניין נזיקין ולעניין "יד".
אשר לנזיקין, יש להבדיל בבירור בין מה שראינו לעיל, בדבר האחריות לנזקי החפץ המוחזק, לבין תוצאות הבעלות-בחצר. מה שראינו מקודם הוא, שההשתלבות במערכת ההחזקה של החפץ משלבת את האדם במעמד של אחריות לנזקים הנגרמים על-ידי החפץ שלא בבחינת מכשיר לפעולה אנושית; ואחריות שכזאת אמנם יכולה להתיחס גם לחפץ-מקרקע, כגון שהבנין המוחזק מתמוטט, או שצמחי השדה המוחזק מתפשטים לשדה השכן. לעומת זאת, הבעלות-בחצר, הריהי לאו דווקא גורם של משא האחריות לנזקי המקרקע - משא העשוי לחול על המחזיק בין אם מחזיק הוא ברשות ובין לא, - אלא היא גורם לבחינת המעשים הנעשים במקרקע והמסיבים למישהו נזק בתוכו, אם נעשו הם ברשות ואם בכלל תהיה אפוא בגינם אחריות.
בעלות-החצר היא גורם לעניין זה, כי במקום הנחשב כרשות היחיד אין גדרי הפעילות מוסדרים בפרוטרוט על-פי דין, כמו ברשות-הרבים או בהקדש, - ואף אין שם כל בני-האדם חפשיים בשווה לפעול כרצונם, כמו ברשות-כרמילית, - אלא בעל-החצר הוא מעין ריבון שם, לקבוע את גדרי הפעילות כרצונו: הוא הוא האדם הרשאי לעשות שם בפועל, בהסכמתו שלו תלויה שם רשות הפעולה של כל איש מלבדו אשר אין לו שעבוד או זכות על-פי דין כנגדו, ואילו כל פעולה שלא בהסכמתו היא שם ממילא בבחינת אסורה, כל זמן שחובת בעל-החצר לסבלה איננה מוכחת. זהו המצב בין אם בעל-החצר הוא גם בעל המקום לגופו ובין לא, בין אם הוא מחזיק במקום למעשה ובין לא, ואף כשלמעשה מוחזק המקום בידו של גזלן; ובמלים אחרות ניתן לומר כי כל אימת שרשות-הפעולה של אדם בחצר אינה נקבעת בפירוש, לחיוב או לשלילה, על-פי דין או על-פי תוכנו של שעבוד, הרי רק גדרי זכות-הרקע של בעל-החצר וגדרי דעתו המופעלת על-פיה הם הקובעים אם הרשות נתונה ואם לא. והנה, בכל דין-ודברים בעניין נזיקין, שאלה מרכזית להערכת הפשיעה והאחריות היא, באיזו מידה היתה פעילות הצדדים ברשות או שלא ברשות מלכתחילה; לעניין זה, שוב, מבחן מרכזי הוא מה טיב המקום שבו הפעילות נערכה; ואילו כשהמזיק והניזוק פועלים שניהם בחצר, יוצא אפוא כי היחס בין פעילות זו לבין זכותו ודעתו של בעל-החצר הוא המבחן המרכזי לתשובה על אותה שאלה מרכזית שאמרנו.ל)
השאלה בדבר רשות הפעולה של המזיק והניזוק בחצר יכולה להשפיע על האחריות ביניהם בארבעה אופנים. ראשית, כששניהם פועלים בחצר ברשות. במקרה כזה, אם אחד מהם ניזק מכוח פעילותו של רעהו - הכלל הוא שפטור המזיק, שהרי פעל הוא ברשות, - ואין הוא אחראי אלא אם למעשה ידע או היה לו לדעת על פעילות חברו, ואף-על-פי-כן לא נזהר כראוי (והיינו פשע ב"רשלנות") או אף צירף לפעולתו כוונה להזיק. שנית, אם שני הצדדים פעלו שלא ברשות, שוב הכלל הוא שפטור המזיק, שהרי בסתם לא היה לו לצפות לפעילות הבלתי-מוסמכת של הצד שכנגד - ורק אם למעשה הוא ידע או היה לו לדעת עליה, ועם זאת הוא התרשל או הזיק בכוונה, הריהו חייב. שלישית, אם המזיק פעל ברשות והניזוק שלא ברשות - שוב פעם אחת הדין הוא כנ"ל, מהטעמים האמורים בשני המקרים הראשונים כאחד; ויש להדגיש, כי במקרה של כוונה או רשלנות חייב גם כאן המזיק, אף-על-פי שהניזוק פעל שלא ברשות.לא) רביעית, כשהמזיק פעל שלא ברשות והניזוק פעל ברשות. במקרה כזה אחראי המזיק מכל-מקום, אף אם נקט את כל אמצעי הזהירות שהיו מספיקים לפטור את המזיק בשלשת המקרים הקודמים - שהרי כאן, עצם הפעילות עצמה היתה בבחינת פשיעה מלכתחילה, אשר הצד הניזוק רשאי היה לקיים את פעילותו שלו בצידה, תוך סמיכות-דעת גמורה כי פעולת המזיק לא תקרה. אולם, גם בגדרי מקרה זה עדיין יהא פטור המזיק, אם למעשה אשם הניזוק עצמו ברשלנות, והיינו שלמעשה ידע על פעולת המזיק, והיה בידו להיזהר ממנה, והוא לא נזהר, - או שאמנם הניזוק לא התרשל, אלא שתחילת פעילותו של המזיק בחצר וגם גרם-הנזק על-ידי קיומה היו באונסו הגמור של המזיק.לב)
אותם הכללים חלים, בשינויים המחויבים, גם כשהנזק נגרם בחצר לאו דווקא במישרין מכוח המזיק לגוף הניזוק, אלא על-ידי פעולתו העצמית של חפץ העומד באחריותו של אדם - או לחפץ העומד בזכותו של אחר - הכל לפי מה שהחפץ המזיק או הניזוק נמצא בחצר ברשות או שלא ברשות.לג) בקשר לכך יש לציין, כי ביחס לכניסת החפץ לאחריותו או לזכותו של אדם חלים רק הכללים שראינו בפרק ג' לעיל, ואין אדם נעשה מחזיק או שומר בחפץ על-ידי כך בלבד שנתן רשות להכניסו לחצרו או לחצר הזולת שיש לו רשות בה; אולם, במסיבות מתאימות, אמנם עשוי מתן-הרשות להיחשב כהסכמה מסתמא להיות גם לשומר.לד)
ל) דווקא כשהמזיק והניזוק פועלים שניהם בחצר; כי במקרה שנגרם הנזק מן החצר ולחוץ או מן החוץ לתוך החצר, נתקלים אנו במשפט העברי בַּכלל, שכל הזק מתוך רשות אחת לחברתה נושא בו ממילא הנחה של פשיעה, אף אם ברור שכל אחד מן הצדדים פעל ברשות במה שנוגע להתנהגותו בתחומי הרשות שבה הוא נמצא, כשלעצמה. כלל זה עולה מתוך ניתוח הלכות נזקי השכנים (שו"ע חו"מ סי' קנ"ה, ור' גם סי' תכ"א סע' ט'), ואין כאן מקום להאריך.
לא) בשלשת המקרים האלה, שהדין בהם שווה בין אם פעלו הצדדים ברשות או שלא ברשות, מיטשטשת לכאורה חשיבות השאלה אם פעלו כך או כך, שהרי האחריות נקבעת כאן רק לפי גדרי הדעת וההתנהגות של המזיק כלפי הניזוק; אולם, באמת אף במקרים אלה יש חשיבות למעמד פעילותם ביחס לדין המקום, שהרי יחס זה הוא הקובע אם אמנם יהא פטור המזיק אף כשעצם מהלך פעילותו התנהל בלי רשלנות או זדון ביחס לניזוק, - והדבר יתברר לגמרי בהשוואה למקרה הרביעי.
לב) שו"ע חו"מ סי' תכ"א סי' ז'-ח'; סי' שע"ח סע' ב' ו-ז'; וסי' שצ"ד סע' א'.
לד) שם סי' רצ"א סע' ג' וסי' שצ"ג סע' א' וד', וסי' שצ"ח סע' ה'. השווה סע' 12 של חוק השומרים, תשכ"ז, העושה כל בעל מלון לשומר בחפצי האורחים המוכנסים למלון.