ד.א.ז.1.

ז. הערכה מסכמת

1. תנאֵי תחולה ותנאֵי מימוש, לעומת ההבחנה בין "תנאי" ל"מועד"

במגמה לסיכום הדברים בדרך של הערכה השוואתית-ביקורתית, נראה לי נכון לדחות קודם כל את השיטה האירופית, המבחינה בין ה-condition{תנאים, _אנגלית} וה-terme{מועד, _צרפתית}, או בין - ה-Bedingung{תנאי, _גרמנית} ל-trust{נאמנות, _אנגלית}, כמושגי התנאה המשמשים כביכול במישור אחד ונבדלים זה מזה רק בסיכויי התנאי להתגשם. שיטת המשפט העברי מגלה, כי הבחנת המושגים ברוח זו נעדרת למעשה כל משמעות משפטית-אובייקטיבית, והנכון הוא כי ההבחנה ראויה להיות מכוונת למושגי התנאה שישמשו בשני מישורים שונים וייבדלו זה מזה בנושאי השפעתם: דבר אחד הוא תנאי המתנה את עצם תחולתו של העסק - אשר ודאי, זה היה אמנם גם העיקר המקורי של ה-condition - ואילו דבר אחר הוא תנאי המתלה את הזכות למימושו של העסק, אשר זה היה בודאי העיקר המקורי של ה-terme.^קו) לפנים מן המסגרת הזאת, נכון אמנם שתנאי המתנה את התחולה יהא בדרך כלל חשוף לסיכויים של סיכול, בעוד שתנאי המתלה את המימוש יהא בדרך כלל צפוי להתגשם בודאי - ומסתבר שזוהי הסיבה לשיטת ההבחנה האירופית, המבליעה את תנאֵי המימוש במושגי ה"מועד", בעוד שאת היחוד של תנאי התחולה מבליעה היא במושג של "תנאי" סתם. אולם, בד בבד עם כך, העובדה היא גם כן, שאין שום מניעה מהותית לתנאי תחולה אשר יהא צפוי להתגשם בודאי, בעוד שתנאי מימוש יהא דוקא כרוך במידה של ספק - ואם השיטה האירופית מתעלמת מזה, הריהי רק אוטמת ומערפלת את עצמה בפני סידורים הנערכים במציאות כ"מעשים בכל יום". לעומת זאת, דיני ישראל, שאין בהם הבחנה הלכתית בין "תנאי" ל"מועד", אינם מפסידים למעשה על ידי כך ולא כלום - ואדרבה: מתוך העדר ההבחנה המבלבלת, אך יוצאים הם למעשה נשכרים, על ידי הכשרתם לחשוף את ההבדל המהותי והמשמעותי באמת, בין תנאֵי התחולה לתנאֵי המימוש, וכפי שראינו.

קו) בהקשר זה ראה גם על היחס בין Bedingung{תנאי, _גרמנית} ל-tust{מימוש, _גרמנית} אצל היילפרון, א', עמ' 521 ואילך.

הדף הקודם הדף הבא