שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
לפי זה יכולים אנו לחזור ולסכם כי מעיקר-הדין אמנם אין הלוקח מן הגזלן קונה, אלא אם היה לו יסוד מספיק להניח כי הבעלים התיאשו כבר; אבל על-פי תקנת-השוק, אם בא הלוקח בתום-לב, זוכה הוא בהתעלם מבעיית היאוש, - ואף-על-פי שאמנם נשאר קניינו כפוף לתנאים, הרי אין תנאים אלה מתמידים אלא כל זמן שמוכח מן המסיבות כי עדיין לא סילקו הבעלים את דעתם מן החפץ ועדיין נמצאים הם בתנופת-עניינם המקורית להחזרתו, ואילו לאחר מכן מבריא קניינו לחלוטין.
מכאן יכולים אנו לעבור לבירורן של נקודות מיוחדות בענייננו, וקודם-כל בעיית המקרים שבהם חייב הלוקח תם-הלב להחזיר אפילו בלי פדיון.
לאור הדברים שראינו מובן מאליו המקרה הפשוט ביותר שבו חייב הלוקח להחזיר, והיינו כשניתן לו החפץ במתנה או שעדיין לא שילם שום דבר ממה שנתחייב לשלם (ואף לא נתן משכון או שטר העשוי להיות משוחרר מטענות-פטור).נ) מלבד זה, אף במקום שהלוקח נתן כבר תמורה לגזלן, אין לו זכות להחזרת התמורה מצד הבעלים אלא אם מיקח החפץ היה יסוד העסק שבו החפץ נקנה, אבל אם הוקנה החפץ ללוקח לסילוק חוב שכבר הגיע לו מקודם - חייב הוא להחזיר בלי פדיון.
שנית, יש לנו לעמוד על בעייה מסוימת המתעוררת בקשר לגדרי תחולתה של תקנת-השוק. לפי ניסוחנו מועילה היא ללוקח הבא בתום-לב; אך לפי הנחת הרמ"א בחו"מ סי' שנ"ו סע' ב' מועילה היא אפילו ללוקח שאינו בא בתום-לב, ובלבד שלא ידע ודאי כי החפץ גזול. דעה זו נדחית על-ידי הש"ך, וכן נראה מוכרע.
עוד בעייה מתעוררת בקשר ללוקח שאינו בא בתום-לב והזוכה משום שקנה על-פי הנחה של יאוש. לדעת הרמב"ם (כמובא בשו"ע חו"מ סי' שנ"ג סע' ג'), אמנם זוכה לוקח כזה בגופו של החפץ, אבל על-כל-פנים אחראי הוא עם הגזלן המקורי לתשלום הראוי לבעלים. הרמ"א הגיה שהלוקח לאחר יאוש פטור מאחריות, וכן נראה עיקר - כי טעם דעתו של הרמב"ם נעלם מן המפרשים (ר' בעה"ש סי' ו').
אחרי זה צריכים אנו לחזור לבעיית ההקנאה שאין עמה סילוק גמור של רשות הגזלן. אמרנו שכאן העקרון הוא כי הלוקח אינו זוכה, אף אם לקח אחר יאוש; אך על-כל-פנים, כפי שראינו - גם אם בא הלוקח שלא בתום-לב - זוכה הוא בפירות שאכל, אפילו לפני היאוש, וכן הזכרנו כבר למעשה, בנוסח אחר, שאם הוא נתחייב בשכר כלפי הגזלן שהתיימר להשכיר לו, יכולים הבעלים לאשר את השכירות ולדרוש את השכר לעצמם, בין מן השוכר בעצמו ובין מן הגזלן-המשכיר שהקדים וגבה את השכר.נא)
אם, לעומת זאת, בא הלוקח בתום-לב, נראה שהצורך בסילוק גמור של רשות הגזלן נדחה מפני תקנת-השוק, וזוכה הלוקח מכל-מקום. בכיוון זה, האסמכתא המפורשת היא במה שכבר הערנו, שתקנת-השוק חלה אפילו כשכל המיקח מכוון רק לשעבוד של משכון - והנושה תם-הלב זוכה במשכון, אפילו מידו של גזלן, בכפוף לזכות פדיון מצד הבעלים.נב) לפי דוגמה זו נראה כי אף השוכר בתום-לב, או הלוקח את החפץ לחלק-בשיתוף, או הלוקח על תנאי, זוכים ואינם חייבים להחזיר את החפץ אלא בגדרים המתאימים של תקנת-השוק. בגדרים המתאימים, אמרנו, כי הגדרים הרגילים ודאי טעונים כאן התאמה מיוחדת. קודם-כל, מסתבר שהתקנה צריכה לחול כאן אף אם היתה ההקנאה לאחר היאוש, שהרי אחרת דווקא לאחר יאוש לא תהא זכייה בכלל, ומצד שני - יאוש המתהווה בינתיים ודאי אינו מפקיע כאן את זכות ההחזרה של הבעלים (כנגד פדיון או בלעדיו), שהרי מלכתחילה מכיר כאן הלוקח בשעור של זכות לבעלים, ברמה שמעבר להשפעת היאוש. במלים אחרות, טעם המסקנה השנייה היא, שלמען זכייה מוחלטת בעקב יאוש הבעלים נחוץ גם הגורם של "שינוי רשות" גמור - והא ליכא.
עוד התאמה מיוחדת, לפנים ממסגרת זו, מתבקשת למשל במקרה של שכירות. לבעלים לא תהיה כאן ברירה שלא להכיר בשכירות - לפחות לגבי הזמן שעבר, - ובמידה שהשוכר פרע כבר את השכר לגזלן-המשכיר, הריהם לא יוכלו לחזור ולהיפרע ממנו, כי אם רק מן מגזלן.נג) לגבי הזמן שנשאר - הם יוכלו אמנם להפסיק את השכירות, אבל רק בתנאי שיחזירו לשוכר כל מיקדמה שפרע כבר לגזלן לגבי אותו זמן.
בקשר לגדרי תקנת-השוק במשכון נחלקות הדעות עד היכן זכותו של הנושה לפדיון מגיעה: האם עד כדי גובה הזכות הנערבת - ואף אם זו גדולה מערך המשכון - או, לכל היותר, עד כדי גובה ערכו של החפץ הממושכן בלבד.נד) הש"ך פסק, על-פי מהרש"ל, כאפשרות השנייה, אבל הגר"א דחה ראיותיו, ועל-פיו מכריע גם ערוך-השלחן; אולם, לע"ד קשה לראות בנימוקיו של הגר"א הכרעה ברורה ובלתי-מסופקת: הוא מסתמך על דין החפץ המכור, שהבעלים צריכים לפדותו אפילו במחיר גבוה מדמיו - אבל דווקא לפי הלך-המחשבה של הגמרא, שעליו גם-כן מסתמך הגר"א, יש מקום להבחין בין משכון למכר. כי במכר, אם שילם הלוקח ביוקר, הרי שילם כדי לזכות בחפץ, שכל-כך היה שווה בעיניו, אבל במשכון פשיטא ופשיטא שאם הִלווה הנושה יותר מכדי דמיו - הרי על ההפרש הוא האמין לגזלן גם בלי המשכון, ואילו על המשכון, מטבע הדברים, הוא יכול היה להלוות רק עד כדי שוויו. יתר-על-כן, הלוואה ביותר מערך המשכון כלל אינה נזכרת בגמרא, והדעה הנדחית שם היא רק זו שאף אם היתה ההלוואה שווה לערך המשכון - אף אז אין בה תקנת-השוק, באשר אדם המלווה במלוא ערך המשכון חזקה עליו כי לא על המשכון עיקר סמיכתו, כי אם על מהימנותו האישית של הלווה. לפי זה יש פנים לומר שאם ההלוואה ביותר מערך המשכון לא נזכרה בכלל, הרי זה משום שכאן - כאמור - פשיטא ואין חולק על כך שהעודף ניתן רק על סמך המהימנות האישית, וההכרעה בענייננו צריכה אפוא להתקבל כאן כדעת מהרש"ל והש"ך. ר' גם אבן-האזל על הרמב"ם, פ"ה מהל' גנבה הל' ו'.
נ) עה"ש חו"מ סי' שנ"ו סע' ט"ו.
נא) לעיל, בסמיכות להערה כ', ור' שו"ע חו"מ סי' שס"א סע' ה'.
נב) שו"ע חו"מ סי' שנ"ו סע' ז'.
נג) בשו"ע חו"מ סי' שס"א סע' ה' אמנם מוצאים אנו שהפורע את זכות הבעלים לגזלן אינו נפטר, אף אם פרע בתום-לב; אך שם אמורים הדברים באדם שעצם חובו נולד בעקב פעולה שלא בתום-לב. לעומת זאת, המקור הדן באופן מיוחד בשכר המשתלם על-ידי שוכר מגזלן (טור חו"מ סי' שס"ג סע' ה') מדבר דווקא על זכות הבעלים לחזור ולגבות את השכר מן הגזלן, ואינו מזכיר את הזכות לחזור ולגבות מן השוכר שכבר שילם - ומסתבר שהדברים מתיחסים לשוכר בתום-לב, הזוכה ומוגן מהפסד על-פי תקנת-השוק. יש גם להדגיש שהשכר חוזר לבעלים, אף-על-פי שהמשכיר לא היה צריך לשלם בעד פירות לוּ אכלם בעצמו; ועל-פי דיני הפדיון שנראה להלן מסתבר שהשכר חוזר לבעלים אף אם שולם למשכיר שהוא עצמו היה קונה בתום-לב.
נד) פשיטא שאם הזכות הנערבת פחותה מגובה ערכו של המשכון, לא יצטרכו הבעלים לשלם אלא עד כדי הזכות הנערבת.