ב.ד.6

ולבסוף, מה שאמרנו כי הרשות המתפצלת צריכה דווקא להיות לצורך הזוכה בעצמו. בזה הכוונה היא, שאם ניתן החפץ לרשותו של פלוני באופן המזכה אותו לפעול בחפץ בגדרים מסוימים, ואפילו תוך אוטונומיה ידועה, המאפשרת לו להפיק מן הפעולה הנאה לעצמו - אלא שתכלית הרשות איננה על-כל-פנים בהספקת ההנאה לרשאי - אין אותה רשות נחשבת קניין. רשות שכזאת קרויה טובת הנאה, ומופיעה היא ביחוד במקרים כגון רשות הגזבר לחלק כספי צדקה לפי הכרעתו, רשות התורם למסור את תרומתו לכוהן הישר בעיניו - וכיו"ב.^סג)

רשות המתפצלת מקניין-הגוף ושנתקיימו בה הגדרים שהסברנו - אפשר לקראה, כפי שאמנם כבר נהגנו כאן, על-פי לשון הרמב"ם בפכ"ג מהל' מכירה הל' א', קניין הנאת-הגוף; אבל מונח זה אינו מקובל בדרך כלל במקורות, ויותר רגילים להסב על רשות כזאת את מונח השעבוד. מושג "השעבוד", מצידו, אמנם נראה לומר כי מבחינה מילונית רחבה אין הוא מיוחד בהכרח לרשויות מן הסוג הנידון, אלא עשוי הוא לחול גם על כל זיקת-זכות שהיא הנתונה לאדם בגופו או בנשוא-קניינו של אחר; אבל תחולה כזאת - גם אם אפשרית היא - מכל מקום אין היא פוגעת במושג השעבוד כמונח טכני ביחוד לקניין המתפצל כפי שהגדרנו, ובהתאם למנהג המקורות נעדיף גם אנו להשתמש בו כך להלן.^סד)

סג) מעמדה של טובת-ההנאה מתברר מתוך מחלוקת המתנהלת במקורות, אם טובת-ההנאה היא "ממון" או איננה "ממון". כפי שנראה להלן, ממון - משמע נכס, ואילו "נכס" הוא חפץ הנתון לאפשרות של קניין ורשות-הקנאה. והנה, אמנם יש בטובת-ההנאה כמה וכמה דינים של קניין והקנאה וערך ממון: בגדר הרשות הנתונה יתכן שיוכל האיש להקנות את החפץ בדרכי הקניין הרגילות (ש"ך על חו"מ סי' ר"ג ס"ק א'); במידה שטובת-ההנאה כרוכה ברשות להחזקת החפץ, מסתבר כי יכולה היא במקרים מסוימים לעבור בירושה, עם ירושת ההחזקה (נתה"מ סי' רע"ו ס"ק ד'); המזיק את טובת-ההנאה חייב בפיצוי (פ"ב מהל' גנבה הל' ד'-ה'); הזכאי בטובת-ההנאה יכול להדיר אחרים מלהנות ממנה (פ"ז מהל' נדרים הל' י' י"א); ור' ש"ך על חו"מ סי' ל"ז ס"ק י', בעניין הכשרות להעיד במקום של טובת-הנאה. אולם, טובת-הנאה, מעצם טיבה וכשלעצמה אינה ניתנת להעברה: אין היא מעמידה את החפץ ברשות הזכאי כדי לשאת ולתת בו על עניין זכותו העצמית (פ"ה מהל' אישות הל' ו', ור' ד"מ על חו"מ סי' רע"ו ס"ק א', ותשו' מהרי"ק -מהדורת ורשא, תרמ"ד - שרש ו',דף ט' עמ' א', טור ב') - ובהתאם לכך אמנם נראה כי הוכרעה ההלכה שביסוד הדבר אין לראות את טובת-ההנאה כממון (או כזכות העושה את החפץ לנכס הזכאי), וממילא גם לא כקניין (בניגוד לדעת כמה פוסקים חשובים, וביחוד הרא"ש על נדרים פ"ה א' וקידושין סוף פרק ב', ור' קרבן נתנאל ותפארת שמואל שם, וש"ך על חו"מ סי' ש"ן, והשווה עה"ש שם סע' י"ג. חומר מרוכז נוסף לענייננו נמצא באנציקלופדיה התלמודית, ערך דבר הגורם לממון).

את טובת-ההנאה אפשר אולי למצוא גם אצל השליח והאפוטרופוס הרגילים, אבל על-כל-פנים יהא צורך להבחין במקרים כאלה בין טובת-ההנאה בבחינת הרשות של השליח או האפוטרופוס עצמם לבין הקניין שהוא יסוד טובת-ההנאה ואשר השליח או האפוטרופוס מייצגים בו את השולח או את בן-החסות.

בשיטות של אירופה נראה כי מושג מקביל ל"טובת-ההנאה" איננו ידוע, אבל הקבלה עניינית מובהקת אפשר למצוא למשל בזכות "הלגלית" של ה-trustee {נאמן, _אנגלית} האנגלי או ב"משרות הרכושיות" בצרפת (פלניול וריפר, ג', עמ' 567 ואילך). המנהג הנפוץ אצלנו, לציין כ"טובת-הנאה" את זכותו של ה-cestui-que-trust {נהנה שבנאמנות, _אנגלית} דווקא, הוא תרגום הפוך מן המובן הנכון של המושג העברי.

סד) מושג השעבוד בתפקיד מקביל לזה משמש לפעמים גם בשיטות המשפט באירופה - ר' למשל הכותרת לחלק הרביעי בספרם של וולף-רייזר: Die Belastungen {הנטל, _גרמנית}. עם זאת יש לציין כי המושג הרומי של servitutes {הֲקָלָה, _לטינית} ותרגומיו בשיטות החדשות, מובנו הוא בדרך כלל מצומצם יותר.

הדף הבא