ו.ח.4.

4. האחריות של שומר-שכר ושואל

אחר בירור-הביניים הזה פנויים אנו לחזור לשאלתנו בדבר ההצדקה של דרגות-אחריות החמורות אף מקנה-המידה של האדם הזהיר, המתוקן - וזה בין בתחום השותפים בין שלא בין שותפים. ברמה זו מוצאים אנו במשפט העברי הבחנה בין שני מיני שומרים - שומר-השכר והשואל - שדרגות-אחריותם מוגבהות מעל קנה-המידה היסודי, האמור, זו מעל זו. לעומת זאת, במשפט הרומי, קנה-המידה האמור הוא עצמו כבר הגבוה ביותר, וחל הוא בשומר-השכר ובשואל כאחד - היינו גם באדם המתעסק בנכסי חברו מתוך עניין הדדי וגם באדם שכל הנאת ההתעסקות היא רק לו לבדו.

כדי להשיב עתה על שאלתנו, צריכים אנו קודם-כל לשים את הלב לכך, שתשובה שלילית - בגדר המסקנות שהעלינו עד כאן - היתה מחייבת קנה-מידה אחיד של אחריות לגבי כל מיני השומרים בלי הבדל, לבד אולי מן השומר שהוא מחזיק בשגגה, - והיינו שכלם יהיו אחראים באותה רמה בלבד שבה מחייב הדין העברי את השומר-בחינם. תוצאה הדומה לכך, לכאורה מוצאים אנו כיום במשפט האנגלי, לפי השיטה המשאירה שם את האחריות בכל מקרה ומקרה, בלי הבחנה, לדיני הנזיקין הכלליים. אולם, משמגיעים אנו לכאן, מסתבר שלמעשה אין תוצאה שכזאת יכולה לעמוד. כי מטבע העניין נוטה השקפתנו להתקומם נגד התעלמות מטיבו של הקשר בין הצדדים בהערכת גדרי הפשיעה ביניהם. אם נתאר לנו, למשל, שני אנשים המקבלים עליהם, במסיבות שוות לחלוטין, לשמור אגרטל - אלא שאחד מקבל עליו את ההחזקה בחינם, דרך-חסד, והשני בשכר, - ואם נאמר, כדרך המשפט האנגלי, שלגבי שניהם אין לנו אלא קנה-מידה אחד ויחיד, היינו כיצד a reasonable man {האדם הסביר, _לטינית}היה נוהג במסיבות המקרה - הרי אף-על-פי שאינני יודע על שום פסק-דין אנגלי מפורש בעניין, נדמה לי שאפשר לשער בלי פקפוק, כי לוּ נזדמן הדבר למעשה לשופטים אנגליים, הריהם היו פוטרים את השומר-חינם כ-reasonable {סביר, _לטינית} למדי במסיבות המקרה משהניח את האגרטל על מזנונו, מול אגרטל דומה משלו, שנמצא שם בקצה השני, - בעוד שאת שומר-השכר הם לא היו פוטרים מאחריות לגנבה אלא אם סגר את האגרטל על מפתח במגרת שלחנו. שהרי אם לא כן, בעד מה ניתן השכר לשומר השני? האם רק בעד מה שאדם חייב לרעהו אפילו ביחסים של טובה? קבלת תמורה בעד חובה מסוג זה אינה לכבוד למקבל - ותשלומה אף אינו יכול להיות, בדרך-כלל, כדאי למשלם, אחר שהתחייבות מן הסוג הנידון יש בידו לקבל אפילו בחינם, - ומטבע העניין הוא אפוא, שהחלת קנה-מידה כלשהו לרמת-האחריות שתידרש אפילו ביחסים של טובה, באמת תגרור אחריה, ממילא ובהכרח, קנה-המידה גבוה יותר ביחסים בתמורה.

והנה, במשפט האנגלי שיערנו בהקשר זה שמשמעות סטייתו מן המסורת הרומית היא למעשה רק חזרה לאותו המשפט הרומי עצמו, בעקיפין - כי משקבע המשפט האנגלי קנה-מידה אחיד לשומר-חינם ולשומר-השכר במידת-הזהירות של "האדם ההגיוני", ממילא מוכרח הוא למצוא את ההבחנה שלו בין שני מיני השומרים תוך הפיצול של הגיון-הזהירות, לזהירות הגיונית גבוהה ונמוכה, כפי שהיה במשפט הרומי. לעומת זאת, בדיני ישראל, כפי שראינו, נשלל כל פיצול מסוג זה מלכתחילה: כבר השומר-בחינם מתחייב כאן, בפירוש, במידת-הזהירות הגבוהה ביותר העשויה להיחשב הגיונית במסיבות המקרה, וממילא משמע כי השומר-בשכר מוכרח כאן להתחייב אפילו לנזק שגם במיטב הזהירות הרגילה אי-אפשר היה למנעו.

אך נראה שמסקנה זו כשלעצמה יכולה רק להספיק כמבוא להבנת הגישה של דיני ישראל בענייננו, ואילו בעצם תוכנה מבוססת הגישה בשיקולים אף יותר מהותיים. כי באמת, מהו בכלל טעם העקרון שאין אדם מתחייב על נזק שנגרם לזולת אלא אם פשע בגדרי הזהירות שהיה לו לנהוג בהם במסיבות המקרה? מדוע אין הוא מתחייב על כל נזק הנמשך ממעשיו, ואפילו באונס? הווה אומר, שאמנם התשובה היא פשוטה: כי מה לאדם ולנזק שנגרם לזולת, אם לא הוא עצמו גרם את הנזק על-ידי מעשה שהוא לא היה צריך לעשות? אולם, משאך נעיין בדבר, נמצא שקנה-מידה זה מתאים אמנם רק למקרה שלבעל-המעשה עצמו אין שום שייכות משלו בנשוא שבו הנזק נגרם. מצב כזה של העדר-שייכות קיים, בדרך-כלל, בכל השטח המכוסה על-ידי דיני הנזיקין, וכן גם ביחס בין שומר-חינם לבעל-הבית; אבל שומר-שכר ושואל - כלום באמת גם להם אין שייכות בנשוא שבו הנזק נגרם, כדי שאם יתהווה הנזק באונס יחול ההפסד רק על בעל-הבית בלבד? אכן, לא כך הדבר. כי בעל-הבית עצמו, כשהוא רואה את החפץ שווה בשוק כך וכך, ואף-על-פי-כן מעדיף הוא שלא למכרו כנגד משהו שייצרך לאלתר, אלא מחזיק הוא את החפץ אצלו, ומסתכן הוא שבינתיים יוזק החפץ באונס, והוא יפסיד את ערכו לגמרי - משום מה הוא עושה כן? הווה אומר, משום ההנאה המסוימת שיש לו בהחזקה, השקולה כנגד הסיכון הכרוך בה. אך אם-כן, במלים אחרות, דינה של ההחזקה לפי טבעה, הוא, שסיכון האונס יהא צמוד להנאתה, ולפי זה, כל אימת שהנאת ההחזקה עוברת, כלה או בחלקה, באמת אך הגיוני הוא שבאותה מידה יעבור גם נטל סכנת האונס העלול להתארע. אם נחזור מכאן לענייננו, משמע שאת שומר-השכר והשואל יש לראות באמת כאילו בהנאת-ההחזקה שיש להם הריהם קנו גם חלק בסיכון - וזהו בודאי עיקר ההסבר לגישת המשפט העברי לעניין.

הדף הבא