ג.ג.

ג. משמעות ההחזקה לעניין חזקה

על הדינים החיוביים של משמעות ההחזקה לעניין חזקה, הנכון הוא להתחקות מבחינה שיטתית החל מחזקת-הדין של המחזיק, כשבא אדם ותובע ממנו להחזיר את החפץ אליו.

הכלל הוא, כפי שאמרנו, שהתובע צריך להוכיח את זכותו; והדבר יתכן כמובן קודם-כל על-ידי כך, שהמחזיק יודה לתובע, או שהתובע יביא ראייה אובייקטיבית מכרעת נגדו. עם זאת, יתכן שהתובע יצליח גם בדרך יותר עקיפה ופחות משכנעת; כי די שיוכיח (על-ידי הודאת המחזיק או בראייה אובייקטיבית) כי המחזיק כשלעצמו אינו זכאי בהחזקה, ואז - אם לא יוכח באופן חוזר נגד התובע כי חובת המחזיק להחזיר היא דווקא לאחר, וגם לא תהא טענה מסתברת נגד התובע שעל-כל-פנים עוד נשאר למחזיק מקום לפקפק, בלי פשיעה מצידו, שמא הזכאי בהחזרה הוא אחר - יהא התובע נאמן, על-פי עצם טענתו הנתמכת בשבועה, כי הזכות אמנם היא שלו. אם, לעומת זאת, יוכח כי הזכאי בהחזרה הוא אחר, או שמכל-מקום נותר למחזיק מקום לפקפק, בלי פשיעה מצידו, שמא הזכאי בהחזרה הוא אחר - לא יוציאו בינתים את החפץ מידו, בלי הודאה או ראייה אובייקטיבית לזכות התובע גם אם יוכח שהמחזיק כשלעצמו אינו זכאי להחזיק, ואף אם התובע יהא מוכן להשבע כי הזכות היא זכותו.^לא)

אולם, במהלך ההתדיינות הזאת באמת יכול המחזיק להקשות עד מאוד על סתירת זכותו, אם לא יודה מעצמו שהוא חייב לתובע - או שעל-כל-פנים הוא גזלן, ואפשר שאמנם הוא גוזל מן התובע (ובפשיעתו נעלם ממנו אם כך הוא או לא) - אלא יטען כי מחזיק הוא בזכות, או שגם אם גזלן הוא, הרי הזכאי בהחזרה הוא אחר.^לב) במקרה כזה תהיה החזקתו-בפועל ראייה לטענתו, באופן שהמחזיק יוכר לא רק כבעל מעמד של עדיפות יחסית כנגד כל הבא להוציא מידו, אלא הוא יוכר גם כנושא זכות חיובית, אם לעצמו ואם לזולתו, כל זמן שלא ייסתר הדבר - וכך מתרוממים אנו מן ההחזקה כבסיס לחזקת-דין בלבד, במופשט, אל ההחזקה כיוצרת גם חזקה במוגדר.^לג)

בקשר לכך יש לציין, שהחזקת-הזכות נוצרת אמנם לא רק על-ידי טענת המחזיק לעצמו, אלא יכולה היא להיווצר גם על-ידי טענת הצד שכנגד, שיבקש משום-מה לייחס למחזיק את הזכות בחפץ, בעוד שהמחזיק - מצידו - מבקש דווקא להשתמט מן הזכות וכופר בה או בחלקה, היינו מיחס הוא אותה לאחר.^לד) דברים אלה אפשר גם לצרף בסיכום ולומר, שההחזקה משמשת כראייה לזכות המקיפה ביותר הנטענת לגביה לטובת המחזיק, בין אם המרחיב הוא המחזיק בעצמו ובין אם המרחיב הוא הצד שכנגד;^לה) ולכאורה יש מקום לשאול כיצד מתיישב הדבר עם האפשרות שאמרנו, שהחזקת המחזיק תהפוך ראייה לזכותו של שלישי בניגוד לטענת התובע. התשובה הפשוטה היא, שהתובע אינו מבקש כאן ליחס למחזיק שום יתרון-זכות בכלל, וממילא - מתוך שהמחזיק נאמן היה להתגבר על טענת גזלנותו בטענת זכות לעצמו, נאמן הוא גם לחוב לתובע על-ידי טענת זכות לשלישי. הטעם המהותי להבדל הוא כמובן זה, שכשהצד שכנגד מיחס זכות למחזיק, הריהו מבקש להפיק בכך אחריות מצד המחזיק, המגיעה לו כבר במוכח - בתנאי שהזכות היא אמנם זכותו של המחזיק, כפי שמסתבר מהחזקתו (ולכן נהפך כאן המחזיק למוציא מחברו); לעומת זאת, כשהצד שכנגד מיחס גזלנות למחזיק, הריהו יכול להתכוון בכך רק לייחס זכות חיובית או פטור לעצמו, שאותם עדיין צריך הוא להוכיח בשלמות מלכתחילה, בעוד שהחזקת המחזיק נוטה דווקא לסתור הנחה של זכות או פטור שכזה.

לא) שו"ע חו"מ סי' קל"ט סע' ב', וסי' שס"ה, וסי' ש' סע' א'. ביחס למידת הראייה האובייקטיבית הנחוצה לתובע כדי להתגבר על הספק שמא הזכאי בהחזרה הוא אחר, אפשר לסכם כי די לו בחזקה מסיבתית, ואין הכרח בראייה ניצחת: ר' שו"ע חו"מ סי' ר"ס סע' ה' וח', וסי' רס"ב סע' כ"א,וסי' רס"ז סע' ה'-י"ד.

הטעם להבחנה בין המקרה שהמחזיק פשע לבין המקרה שלא פשע במה שנותר לו מקום לספק אם בעל-דברו האמיתי הוא התובע - נראה שעניינו כלהלן. אם פשע המחזיק (כגון שגנב מכיסו של פלוני ברחוב, ולא דק לדעת ממי גנב), אין מקום להנותו מן הספק שהוא עצמו אשם ביצירתו, ואין להבטיחו מפני סכנת תביעה מקבילה של צד שלישי: אם יבוא שלישי ויהא גם-כן מוכן להישבע, באופן מסתבר, כי הזכות היא שלו - יהא הגנב אחראי מתוך הספק גם כלפיו. לעומת זאת, במקרה שלא פשע המחזיק, יש להנותו מן הספק אפילו כנגד הזכאי האמיתי, כל זמן שלא הצליח זה לבסס את אמיתו בבירור - כדי שלא ייצא המחזיק אחראי אלא כנגד אחד. המחזיק שלא פשע יוכל גם להיפטר על-ידי כך שיניח (או יחייבוהו להניח) את הנכס בבית-הדין, כדי שזה יכריע בין המתחרים לבין עצמם; אך המחזיק שפשע אינו יכול להיפטר בדרך זו, כי כל זמן שבית-הדין אינו יכול להכריע בין המתחרים באופן חד-משמעי, נשאר האיש אחראי למלוא ערך הנכס כלפי כל מתחרה שיהא מוכן לתמוך את ספקו המסתבר בשבועה.

לב) אין מעמד מיוחד למצב הביניים שבו לא יטען הנתבע בפירוש לא כך ולא כך, אלא ישתוק. במקרה שבעל-הדין שותק, הרי "הכל כפי מה שב"ד יכולים להבין דעתו... - כך דנין": ש"ך על חו"מ סי' פ"א ס"ק י"ז, בשם מהר"ם רקנטי וריא"ז.

לג) ר' למשל שו"ע חו"מ סי' קל"ט סע' ב', ודוק בסי' שס"ה.

לד) פ"א מהל' מלוה ולווה הל' ד, וכן פסק הריב"ש בתשובה, סי' רס"ד.

לה) השווה שו"ע חו"מ סי' קל"ג סע' א'. דבר זה, אמנם הוא נכון רק בסתם - כל זמן שהמחלוקת נסבה רק על הזכות או חוסר הזכות שיש לייחס למחזיק לאור החזקתו כשלעצמה. כשגדרי המחלוקת הזאת נפרצים, ומוכח כי ההחזקה נתקבלה בעסק אחד מסוים, ועם זאת מועברת המחלוקת לשאלת התוכן או התוצאה המעשית של אותו עסק מסוים - הרי רק המחזיק הוא הנאמן להגדיר את התוכן או התוצאה, ואף אם מיחס הוא לעצמו זכות מצומצמת יותר מכפי שמבקש ליחס לו הצד שכנגד. דין זה חל בין אם הצד שכנגד הוא בעל-דברו של המחזיק בעסק עצמו ובין אם זה צד שלישי כלשהו (שו"ע חו"מ סי' רמ"ה סע' ז'). טעם ההבחנה הוא, שבסתם אמנם אין המחזיק נאמן לסלק מעצמו זכות ולייחסה לשלישי, בעוד שהוא חב בכך לבעל-דברו; אבל אם מוכח שהמחזיק בא באמת מכוחו של שלישי, שוב אין סכנת החובה של בעל-דברו של מחזיק יכולה להיכבד יותר מסכנת החובה שתיגרם למביא-כוחו של מחזיק, אם יופחת משיור זכותו של הלה - ולכן חוזר המחזיק להיות נאמן, מכוח החזקתו וחזקתו בדין. באותו אופן המחזיק הוא נאמן גם, בעקב חזקתו בדין, במחלוקת בינו לבין מביא- כוחו. מצד שני, מתעוררת כאן שאלה ביחס להבדל בין נאמנות המחזיק גבי טיבו של העסק שעל-פיו הוא מחזיק בחפץ רגיל לבין חוסר נאמנותו של מחזיק-שטר כשטוען הוא (נגד צד שלישי) שהשטר הוא פרוע או נמסר לו באמנה (שו"ע חו"מ סי' מ"ז). הטעם של הבדל זה הוא, שחזקת תוקפו של השטר מתבררת מעצם תוכנו הכתוב, בעוד שהחזקת חפץ אחר נתונה מטיבה לפירושים שונים, שחזקת מהימנותם הפנימית היא שווה (דוק בסמ"ע על סי' רמ"ה ס"ק י"ב).

הדף הקודם הדף הבא