שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
ד) לפי שו"ע חו"מ סי' רצ"ב סע' י' אין השומר רשאי לערבב את הפקדון עם חפצים אחדים, שהפקדון לא יוכר מהם.קכז)
ה) לפי שו"ע חו"מ סי' רצ"ב סע' א' וה' אין השומר רשאי להשתמש בפקדון. עבר והשתמש או שלח בו יד, בעצמו או על ידי שליח, לשם שימוש העשוי לחסרו, נעשה הוא עליו גזלן.קכח)
ו) לפי שו"ע חו"מ סי' רצ"ב סע' ז', אם היה הפקדון כסף, שלא בצרור סגור על מנת שלא לפתוח, ועסקו של השומר בכספים, רשאי השומר ללוות את הכסף לעצמו - ועד שלא לווה נעשה הוא עליו שומר-שכר. לווה מקצתו, נעשה הוא לווה בכלו.קכט)
ז) לפי שו"ע חו"מ סי' רצ"ב סע' ט"ו ואילך, אין השומר חייב לטפל בפקדון לשמרו (בהבדל מלשומרו), אבל אם עומד הפקדון להתקלקל, חייב הוא להודיע לבעל-הבית ולהעמיד את הפקדון לרשותו. במקרה כזה, כשההודעה אינה אפשרית או שעל-כל-פנים אין ביד בעל-הבית להתערב בעוד זמן, חייב השומר להיטפל בפקדון בעצמו (בגדרי יכולתו וזמנו, וכל עוד שאין הדבר כרוך בטורח מוגזם, בשים-לב לכל מסיבות העניין) - כדין שומר אבדה,קל) - אך זה בשני הבדלים, כפי שנראה תיכף ומיד.קלא)
חובת השימור החלה על שומר-אבדה, דינה כלהלן: הוא חייב, קודם-כל, לעשות את כל הנחוץ כדי לקיים את האבדה במצב תקין וכדי להפיק את פירותיה, כשעושה היא פירות מטבעה, - ובמידת הנחוץ לשימורה רשאי הוא להשתמש בה.קלב) היתה האבדה עושה פירות מטבעה, או שהיתה בהמה העושה מלאכה, רשאי השומר לשכרה לעצמו או להשכירה בשכר נאות.קלג) לא ניתנה האבדה להשתמר בלי טורח מוגזם, חייב השומר למכרה על-פי בית-הדין, אלא אם יקחנה בשום הנכון לעצמו.קלד) השכר או המחיר, הנגבים או המגיעים מן השומר על-פי דינים אלה, נעשים מלווה לשומר.קלה)
בפקדון רגיל שהשומר חייב להיטפל בו משום השבת אבדה, אין דין מכירה אלא באמצעות בית-הדין ולידו של לוקח שאינו השומר בעצמו - ואילו השכר או המחיר, בגין השכרה או מכירה, אינם נעשים ממילא מלווה לשומר, אלא רק רשאי השומר ללוותם, אם ירצה.קלו) קלז)
קכז) נפקא מינה, שאם מלכתחילה פטור השומר מאונסים, הרי לאחר שערבב בפשיעה יהא הוא אחראי גם לאונסים הקורים בתערובת, לחלקו של המפקיד. מסקנה זו סותרת את עמדת הרמב"ם בפ"ה מהל' שאלה ופקדון הל' ה', לפיה אין הערבוב בפשיעה משנה את גדרי-האחריות; אך עמדה זו היא תמוהה, כי מונעת היא כל משמעות מן הדין, שהרמב"ם גורס בעצמו, כי בסתם - ערבוב הפקדון הוא פשיעה. את המקור שהרמב"ם מסתמך עליו, בבבא מציעא מ' א', יש לע"ד לפרש, ששם מדובר דווקא בערבוב שנעשה ברשות (ר' תרומת הדשן, ח"א סי' שי"ד: "מ"מ לאחר שעירבו מדעתו - שם טיבעא חד הוא", וכו'). בשיטות נוכריות נקבע הערבוב כפשיעה בסע' 788 של המג'לה ובסע' 484 של חוק החיובים השוייצרי.
קכח) מעשה העולה כדי שליחות-יד הוא מעשה-שליטה מן הסוג הדרוש לשם תפיסה מקורית, כפי שראינו לעיל, בפרק ג', סע' ט'. טעם ההבחנה בין נטילת החפץ לשם שימוש שאין בו חסרון - שאין בה משום גזלה כל זמן שלא נתקיים השימוש בפועל - לבין "שליחות-יד", הריהו בודאי בכך, שבמקרה הראשון אין הנטילה פוגעת בכוונה להמשיך ולשמור את החפץ בעינו משם בעל-הבית, בעוד שבמקרה השני - על-ידי עצם הנטילה חדל החפץ להשתמר לבעלים. - במשפט האנגלי אין השימוש נחשב כגזלה (conversion {המרה, אנגלית}) אלא אם עומד הוא "בסתירה גמורה" לתנאי הפקדון (פייטון, שמירה, עמ' 111). לפי המג'לה (סע' 779, 787) נראה שאין השימוש נחשב כגזלה, אלא רק כפשיעה, והשומר מתחייב רק לשלם את הנזק שנגרם. בדרך-כלל, דומה לזה כנראה הדין גם ביבשת אירופה (צרפת, סע' 1930; איטליה, סע' 1770; וכך מסתבר גם משתיקת הבג"ב הגרמני); רק בשוייצריה (סע' 474 של חוק החיובים) מחריפה אחריות השומר עד כדי אחריות לאונסים, אלא אם מצליח הוא להוכיח כי האונס לא נגרם מחמת השימוש.
חוק השומרים, תשכ"ז, משאיר את הענין לפקודת הנזיקין ולעקרונות המשפט האנגלי. [כוונתו שאין התייחסות בחוק לנושא שליחות יד]
קכט) והשווה סע' 1782 של החוק האזרחי האיטלקי, סע' 700 של הבג"ב וסע' 481 של חוק החיובים השוייצרי. בגרמניה, אם ניתנת לשומר ברירה להפוך את הפקדון למלווה, נשאר הוא שומר רגיל עד שלווה למעשה; באיטליה ובשוייצריה נעשה הוא לווה לאלתר. באיטליה ובגרמניה נידון העניין בסמיכות לדין הפירות (שאף הם, ככסף, הריהם בני-הלוואה); אך בפירות, בהבדל מן הכסף, אין השומר רשאי להפוך את הפקדון למלווה אלא אם הוסכם על כך בפירוש. בשוייצריה נקבעת בפקדון של כסף חזקת-הלוואה (ולא רק חזקת רשות ללוות) כל אימת שנמסר הוא פתוח.
קל) בבא מציעא ל' א'.
קלא) הדברים אמורים בשומר שאינו זכאי לפירות. שומר הזכאי בפירות - לא זו בלבד שהוא חייב לטפל בשימור החפץ, אלא הוא עצמו נושא גם בהוצאות הכרוכות בכך: ר' שו"ע חו"מ סי' ש"מ סע' ד', ובאר הגולה שם.
קלב) שו"ע חו"מ סי' רס"ז סע' י"ז-כ'.
קלג) שם, סע' כ"ב.
קלד) עה"ש חו"מ סי' רס"ז סע' י"ד-ט"ו, ור' שו"ע חו"מ סי' רצ"ב סע' י"ז.
קלה) שו"ע חו"מ סי' רס"ז סע' כ"ה.
קלו) עה"ש חו"מ סי' רס"ז סע' ט"ו, ושו"ע חו"מ סי' רצ"ב סע' י"ט. והשווה שו"ע חו"מ סי' ע"ב סע' א', לעניין השכרת משכון משום השבת אבדה לבעלים.
קלז) בשיטות הנוכריות, השווה סע' 785 של המג'לה, הקובע כי בשעת סכנה - בהעדר הבעלים - רשאי השומר (אך אינו חייב) למכור את הפקדון על-ידי השופט; ור' שם, סע' 786, שהשומר בעל-חי הזקוק למזונות, הרי כשאין הבעלים מספקים את המזונות - משכיר השומר את בעל-החי, או מוכר אותו על-פי הוראות השופט. דמי-מזונות שהוציא השומר מכיסו, הריהו חוזר וגובה רק בגדר הנחוץ לשלשה ימים לכל היותר, ורק אם זן את בעל החי בציפיה לגמר-המכירה. בחוק הצרפתי (סע' 1929, 1932, 1933) נראה כי אין השומר צריך להתערב במהלך הטבעי בשום מקרה, אף לא כדי למנוע נזק מן המפקיד. בבג"ב (סע' 692) ובחוק האיטלקי (סע' 1770) אפשר למצוא פתרון עקיף בענייננו, בהוראה הקובעת שאם מתחייב הדבר על-ידי מסיבות של דחיפות רשאי השומר לסטות מדרכי-השמירה המוסכמות, בתנאי שיודיע לבעל הפקדון בהזדמנות הראשונה. ביחס לאבדה נקבע בבג"ב (סע' 966) ובצג"ב (סע' 721) כי השומר רשאי למכרה במכירה פומבית, כשעומדת היא להתקלקל או כששמירתה כרוכה בהוצאות מוגזמות. חוק השומרים, תשכ"ז, מתעלם מן העניין.