7

והנה, הגיון זה, שוב פעם נדגיש, כמובן אינו יכול להיות מיכני, אלא מוכרח הוא להיות "אמנותי" ומפותל, ככל שראינו לעיל וכפי שנדרש ביחוד על-ידי צרכי "האיזון"; אבל בסיכומו של דבר נשארת כאן על-כל-פנים התוצאה, שלפחות בתחום הנידון של דיני ממונות מקבלים אנו קנה-מידה אובייקטיבי להערכת נכונותו וטיבו של כמעט כל דין ומושג בשיטת משפט כלשהי, - וקנה המדה הוא באידיאל של שלמות הגיונית-טכנית תוך איזון מרבי. להלכה אפשר היה לפי זה לבנות שיטה מושלמת של דיני ממונות מלכתחילה, על ידי מיצוי שלם וקולע של האפשרויות הגלומות באותם מספר הערכים שאמרנו, - והמציאות למעשה היא, שבמידה אשר שיטה משפטית מצליחה להעמיד מלכתחילה את דיני הממונות שלה לפחות על יסוד נכון ומותאם היטב לעניין, הריהי ממילא מאפשרת לפתח מתוכה דיני ממונות טובים ונכונים ככל שנדרש בהמשך, בלי הבדל מהם החידושים המתערבים בסדרי-החיים בינתים.^כז) זוהי גם הסיבה לכך, שמי שעוסק בהגיון של דיני ממונות - אפילו בשיטה חילונית, ובלי שום קשר מחויב לתורת "המשפט הטבעי" - מקבל הרגשה שאין הוא עוסק בהגיון סובייקטיבי גרידא של רצון המחוקק, כי אם בהגיון הגלום בטבע הדברים בעצמם^כח) - ואילו שיטה כגון המשפט האנגלית, הרצופה בלי ספק פתרונות מעניינים בכמה וכמה נקודות בתחומנו, אך שאין בה שום הגיון מקיף בנידון, ואשר דיני הממונות אינם ידועים בה כלל כמוסד מיוחד, הרי מלבד כמה מקרים בודדים ויוצאים-מן-הכלל נשארת היא כמעט בלי פתחון-פה כל אימת שנתבקשה לתרום משהו לקידום החיפוש של גישה נכונה ופתרונות מוצלחים בדיני ממונות, באותו מחקר השוואתי שערכנו. מקורה של חולשה זו, כמובן הוא בכך, שהשיטה האנגלית באמת אינה מכוונת במישרין ל"טבע הדברים" בעצמו, כי אם רק למאבק של חציבת דיני ממונות "טבעיים", בשלבים-שלבים מתקדמים והולכים, מחיקו של משטר פיאודלי. לכן, כשמסתכלים אנו בה בפני עצמה, נראית היא כלה פורחת במושגים של צדק ויושר, יפים ומשכנעים בהגיונם כנגד המצב הטרומי שעליו הם באים להתגבר. אך ברוב המכריע של המקרים, כשמשווים אנו את עיקרי ההישג האנגלי למצב בשיטות אחרות, מתברר כי הבעיות שהמשפט האנגלי נאבק עמן לא היו מתעוררות כלל במסגרת של דיני ממונות הגיוניים-"טבעיים", או שהפתרונות המתקדמים ביותר שהושגו בו אינם כלל רבותא על רקע אחר.

לעומת זאת, השיטות האחרות ששותפו במחקר - השיטה העברית מחד גיסא והשיטות העיקריות הנמשכות מן המשפט הרומי מאידך^כט) - אמנם הן מכוונות כולן ל"טבע הדברים" של הנושא הנידון, אך יש הבדל ביניהן בטיב הכיוון. באופן כללי ניתן לומר כי השיטות הרומניסטיות מצטיינות בתודעת המשמעות האנליטית של המושגים השונים, וכן בסידור שיטתי של החומר בכללו - ועל-ידי כך נעשות הן הרבה יותר נוחות מן השיטה העברית לתפיסה מרוכזת, ולעיתים קרובות אף עשויות הן להאיר את הדרך לקישור הנכון ולהבנה הנכונה של הדברים במשפט העברי בעצמו. אולם, בהשוואה עם השיטה העברית מתברר, כי על אף פגימותה של זו בבהירות מונחיה וסדר עריכתה,^ל) אין זו מפגרת כלל בשלמות שיטתיותה הפנימית. אדרבה; לא זו בלבד שלעתים קרובות יכול הלומד להשתומם, כיצד זה הצליחו חז"ל להעמיד את המושג המופשט על דיוקו המושלם בלי ניתוח מפורש ועל אף הערבוביה הגמורה בפיזורו של החומר, אלא יתר-על-כן: נמצא לעתים קרובות - ואולי אף בדרך-כלל - כי השיטות הרומניסטיות חוטאות בפזיזות בשטחיות במסקנותיהן האנליטיות והסידוריות, בעוד שהשיטה העברית באמת חותכת את מושגיה תוך מיצוי העניינים ותיאומם ההדדי עד תומם, ועל-פיה ניתן לתקן מה שדימו המשפטנים האירופיים להבין במסגרת שיטותיהם שלהם. בהמשך מכאן, השיטה העברית היא גם הרבה יותר עשירה ומדויקת מן השיטות הרומניסטיות בגוונים ובגוני-גוונים של איזון האינטרסים - ובסך-הכל מגיעה השיטה העברית למידה של עומק וחריפות, העשויה לפעמים להיראות אפילו מוזרה במבט ראשון, לא רק בעיניו של משפטן אנגלי, ש"השלמות המתימטית" במשפט היא ממנו והלאה, אלא גם בעיניו של משפטן רומניסטי, האמון על אידיאל של "שלמות מתימטית" כזאת. אולם, על זה שוב ניתן להסב את דבריו של יהרינג, שאמנם התכוון להצדיק בהם את המשפט הרומי מפני טענותיו של הדיוט, ולאו דווקא את התלמוד מפני טענותיו של משפטן אירופי: "להדיוט נראה הדבר כהתחכמות, אבל טענה זו מתקבלת על הדעת ויש לה ממש אותו יסוד כמו במקרה שאדם חסר-השכלה חושב לחימאי את קפדנותו ודייקנותו בשקילה כדקדקנות בעלמא. ככל שדקים ועדינים יותר החפצים העומדים לשקילה, כן צריכים המשקלות להיות יותר מדויקים; אין המדע יכול להוסיף ולשקול בליטראות כשהחפצים עצמם רק נבדלים בקורטובין. ואם הפרש של קורטוב עשוי לגרום בתוצאה המעשית הבדל חשוב ביותר, שוב אין זו אשמתנו כי אם אשמת הדברים בעצמם".^לא)

בפרקים הבאים נדגים כמה מן המסקנות האלו למעשה, במרכז כבדם העיוני של דיני הממונות.

כז) השווה יהרינג, ב/ב, עמ' 376, 412; אנקצרוס-ניפרדי, כרך א', עמ' 51, הערה 2.

כח) יהרינג, ב/ב, עמ' 376, 413. הדברים נאמרו אמנם במקורם על העיסוק במשפט הרומי בכלל; אבל באמת הלא דבר הוא, שהאומר "משפט רומי" - כמורשת חיה - אינו מתכוון למעשה אלא לדיני הממונות הרומיים לבדם. השווה גם פרק ה' בספר ה"תניא" לר' שניאור זלמן מלאדי, שדווקא מדיני ממונות מביא הוא דוגמה לטענתו כי דעת ההלכה היא התיחדות עם רצון הבורא וחכמתו: "שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך, דרך משל, ושמעון כך וכך, יהיה הפסק ביניהם כך וכך, ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם... - מכל מקום... הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה... הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקב"ה...".

כט) אינני מזכיר כאן את שיטת המשפט המעורבת של מדינת-ישראל, כי מתוך חוסר העצמיות שלה ממילא משמע שאי-אפשר ללמוד ממנה שום דבר מיוחד לחיוב. הדבר נכון אף לגבי המג'לה, שהיא כביכול מין סדר דיני ממונות מגובש, כי בפרשנות הארץ-ישראלית נותקה המג'לה ממקורותיה במשפט האיסלמי, וכשלעצמה אין בה חיות מספיקה כדי להתפרש באיזו שלמות שיטתית מתוכה.

ל) השווה סנהדרין כד' א': "'במחשכים הושיבני כמתי עולם' - אמר ר' ירמיה, זה תלמודה של בבל".

לא) יהרינג, ב/ב, עמ' 356.

הדף הבא