שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
ד. מבנהו ומעמדו של חוזה החיובים ההדדיים בדיני ישראל- ניתוח חוזרשלז)
ואילו מבחינה עיונית ניתן לסכם בהקשר זה גם-כן, שאמנם חוזר ומתברר כאן היסוד המהותי של הכלל, שאין חיוב גרידא יכול לשמש כבסיס או כ"תמורה קונה" לחיוב שכנגד, כדרך התפיסה המקובלת באירופה, וביחוד מפורש במשפט האנגלי.
כי אכן, כפי שכבר היתה לנו הזדמנות לציין, עשויים חיובים הדדיים להיוולד בדיני ישראל זה כנגד זה ובאופן שמלכתחילה יהא ביניהם קשר "קאוזלי", כדרך תפיסתן של השיטות האירופיות - הקונטיננטליות: הגידור "הקאוזלי" חשוב כאן לעניין זה, שהחיובים לא יידונו כחיובי-מתנה, אלא תחולת כל אחד מהם תהא מותנית בתחולתו של רעהו ומילוי כל אחד מהם ייעשה על דעת תמורתו החוזית, באופן שימנע לגביו את תחולתו הסתמית של הכלל "זה נהנה וזה חסר -חייב" - לפחות כל זמן שהתמורה החוזית תהא עשויה אמנם לחול. אולם, יש לשים לב להבדל בין צורת הופעתו של הקשר הזה בשיטות האירופיות לבין צורת הופעתו בדיני ישראל.
כפי שכבר היתה לנו הזדמנות לציין, יש להבחין בגידור-הקניין בין גידור תמורתי לבין גידור בלתי-תמורתי. הגידור הבלתי-תמורתי, אמרנו, הריהו רק תנייה בדברי-הקניין, - כי משמגשים מעשה-הקניין את "המטרה המגודרת" (כגון העברת הרשות בנכס, בחוזה-מתנה), כבר מתקיימת כאן המטרה ממילא בהתאם לגידור (והעברת-הרשות נהפכת אמנם מאליה להעברת-מתנה, כמכוון). לעומת זאת, בחוזה תמורתי, זקוק עוד הגידור למבחן חיצוני בדבר התקיימותו למעשה; ומבחן זה, מטבע העניין יכול להתייחס רק לתמורות המגדרות בבחינת ישויות הבאות או שאינן באות לעולם בפועל, בדיעבד, בעקבותיו של מעשה-הקניין (כגון היקנות של נכס במוחזק, היווצרות של זכות בראוי או הגעת הנאה מדבר-עבודה) - ולהבדיל מן הציון המושגי של התמורות בדברי-הקניין, מלכתחילה, אשר בעצם רק הוא ממלא את התפקיד המגדר במובן המדויק, הנורמטיבי, והמשפטי - המופשט. המוסד של גידור-הקניין - או של הביסוס הקאוזלי, כפי שנקרא הדבר במקור-הכרתו, באירופה - משותף באמת לחוזים התמורתיים (או "ההדדיים") ולחוזים הבלתי-תמורתיים (או "החד-צדדיים) רק ברמה הרעיונית-המופשטת הזאת; ורק המשך מן השיתוף הזה הוא, אם ניתן אמנם לומר, לגבי כל מיני החוזים הללו גם יחד, כי נולדים הם מכוח סמיכת-הדעת (או הרצון), המיוסדת בגידור-הקניין (או בקאוזה, תוך יתר התוכן של דברי-הקניין או דברי-החוזה) והמתגלמת ומתגלה במעשה-הקניין (או באירופה, בתופעת ההסכמה). לעומת זאת, ברמת העקרון של קיום התמורות בפועל, ממילא נשבר השיתוף, והחוזים התמורתיים (או "ההדדיים") מופיעים כקבוצה מיוחדת, אשר גם לה, אמנם, דרוש והכרחי הביסוס המשולש הנ"ל, אך אינו מספיק: לדידה יתכן כי הביסוס יתקיים מכל צדדיו, ובכל-זאת יצא החוזה בטל בגלל כשלון הגידור המכוון, או מפני אי-התגשמותה של אחת התמורות או הקאוזות, אשר נקבעו ונחזו באותו ביסוס משולש.
במבחן נוסף זה, ברמת-הממש, אפשר לראות צד של דמיון תיפקודי אל עניין הביסוס שאמרנו מקודם כי אותו ביסוס, ניתן לומר, מבסס ומסביר ומצדיק את החוזה - אך כן הוא גם בהתגשמות התמורה או הקאוזה בפועל, אשר אף היא הריהי גורם מבסס ומסביר ומצדיק; התגשמות כל אחת מן התמורות או הקאוזות, רק היא יכולה לבסס ולהסביר ולהצדיק את הגשמתה או התגשמותה של התמורה או הקאוזה הנגדית - ובאין התגשמות הדדית שכזאת, ממילא אין עוד ביסוס והסבר והצדקה לחוזה בכללו. אולם יש לשים לב כי שני מיני הביסוסים אינם על-כל-פנים היינו הך: הראשון נדרש על-פי שיקולים משפטיים-כלליים, הוא עקררון למשפט החוזים בכללו, קיומו הוא תנאי שמלכתחילה והוא מתיחס במישרין להתהוותו של עצם החוזה. לעומת זאת, הביסוס השני נדרש על-פי שיקולים יותר ענייניים-עסקיים, מעיקרו שייך הוא רק בסוג חוזים מסוים, קיומו -מבחינה הגיונית- אינו תנאי שמלכתחילה, כי אם רק בדיעבד, ובאמת אין הוא מתיחס במישרין להתהוות החוזה, כי אם רק בעקיפין - דרך השפעתו על תחולת הזכות לתמורה או לקאוזה שכנגד.
והנה, אף-על-פי שכל הדברים האלה אינם מפורשים גם במקורות של דיני ישראל, הרי על-כל-פנים המבנה של דיני ישראל בענייננו מעלה את ההבחנות האלו באופן ברור מתוכו -על-ידי ההבדלה התיפקודית הגמורה, המתהווה בו בין דברי-הקניין למעשה-הקניין, מצד אחד, ובין מעשה-הקניין לבין יחס התמורה הקונה לתמורה הנקנית, מן הצד השני. בהתאם לכך, אך פשוט הוא גם-כן במסגרת של דיני ישראל, שאם דיברנו קודם על הקשר הגידורי בין שני החיובים בחוזה של חיובים הדדיים, הרי דיבור זה כשלעצמו יכול היה להתיחס רק לרמה הרעיונית המופשטת שבדברי-הקניין וסמיכת-הדעת מלכתחילה, ולא היה בו, כשלעצמו, שום דבר המתחייב בהכרח לגבי טיבו של הקשר בין החיובים גם ברמה הגישומית בדיעבד.
לעומת זאת, בשיטות האירופיות מיטשטשות כל ההבחנות האמורות לחלוטין. את השפעת הטישטוש הזה כבר ראינו לעיל, בבלבול הנוצר כאן בין המעמד הקאוזלי של ההתחייבות לבין מעמדו של מילוי ההתחייבות - אך אף יותר מופלג הדבר בתחום הנושא המיוחד של דיננו עתה. בשלב זה מקבלת חשיבות מכריעה, העובדה שדברי-הקניין ומעשה-הקניין אינם מובחנים באירופה, אלא מתמזגים הם יחד במוסד האחד של ההסכמה. מתוך מיזוג זה נוצר למעשה, בחוזה "ההדדי" באירופה, גם מיזוג גמור בין מושג הקשר הקאוזלי ברמה המופשטת (ממעשה-הקניין ולמעלה) לבין מושג הקשר בין התמורות או הקאוזות ברמה הגישומית (ממעשה-הקניין ולמטה) - ומושג השני הזה הוא הבולע כאן לחלוטין את אחיו, לפחות כאשר העסק מצליח להתקיים.שלח) באופן כזה, אם ניקח למשל את חיוב הפועל לעבוד כנגד חיוב בעל-הבית לתשלום השכר, נראה שאמנם גם באירופה אפשר להבחין לגביהם בין שני מיני ביסוסים: אפשר לומר כי החיובים חלים הדדית מכוח ההסכמה (או בגלל ההסכמה), ואפשר לומר שכל אחד מהם חל מכוחו של החיוב שכנגד (או בגלל החיוב - שכנגד). אך שני מיני הניסוחים אינם פה באמת אלא כעין שני צדדים של מטבע אחת; והביסוס השני אף נראה פה לכאורה כמסקנה הגיונית מחויבת - משאך מתקיים הביסוס הראשון של ההסכמה, על-פי הנחה של זקיקות לעקרון הקאוזלי - מפני שברהט-הדברים שוב אין פה מקום להסכמה להיתפס בלעדיו, במסגרתה של איזו קאוזליות מופשטת מעבר לו, והריהו יוצא כביכול כמיצוי הגמור של כל הקשר הקאוזלי כולו .שלט)שמ)
אולם הביסוס הזה, כפי שכאשר נוכחנו, אינו יכול למעשה לבסס שום דבר: גם אם שני החיובים מצליחים להיוולד זה כנגד זה, מכל-מקום העובדה היא שאף באירופה אין בדבר זה כשלעצמו כדי להניח את הדעת, לראיית החיובים כראויים למילוי ואכיפה גם בפועל, כל זמן שבעל-החוב הנגדי לא מילא מצידו - אלא אם הותנה שם אחרת, בגוף ההסכמה - ובסך-הכל מסתברת אפוא התפיסה הנידונה במעגל קסמים ללא מוצא, הן מבחינה הגיונית-עיונית, הן מבחינה מעשית.שמא)
שלז) ר' לעיל בפרקנו סע' ו' מס' 3.
שלח) כשהעסק אינו מצליח להתקיים, יש להבחין בנקודה זו בין שלוש אפשרויות. האפשרות האחת היא שהכשלון אינו קשור כלל בגורם הקאוזלי, ואז אין שם נפקא מינה בענייננו. האפשרות השנייה היא שהכשלון נובע מאי - התגשמותה של הקאוזה שצוינה - ובמקרה כזה מסתבך ענייננו, בשיטות האירופיות, בערפילי השאלה אם הקאוזה היא בעצם ההתחיבות, או הקאוזה היא במילוי ההתחיבות; שהרי הכשלון במקרה הנידון יכול להיווצר כבר מלכתחילה, משום שאחת ההתחיבויות לא הצליחה משום-מה להיוולד מעיקרא, ויכול הוא להתגלם רק בביטול בדיעבד, עקב אי-מילויה של התחייבות. נראה, לכאורה, כי בשני האופנים האלה גם יחד - אם יבקשו להסביר את הכשלון במישור "הקאוזלי" - יאמרו באירופה כי העסק נכשל משום "העדר קאוזה" במובן הגישומי; ועוד נחזור ונראה להלן (בהערה שמ"ג) מה מעמדו המדויק של ערבוב זה מבחינת ענייננו. אפשרות שלישית היא שהכשלון נמשך מאי-ציונה של הקאוזה בכלל. במקרה כזה נראה לומר כי ציון סיבת הכשלון כ"העדר קאוזה" ודאי יתפרש גם בשיטות האירופיות כהעדר התנאה קאוזלית, ברמה המופשטת, שהרי גם התנאת החוזה כמתנה, שאינה מצריכה שום הגשמה קאוזלית מיוחדת, יכולה היתה להציל את החוזה. אולם, במשפט האנגלי, נראה שאף אם ייכשל החוזה עקב אי-ציונה של תמורה מעיקרא, מכל-מקום יסבירו אמנם את הכשלון ב"העדר תמורה" במובן הגישומי, ואכן רק במובן הזה גרידא.
שלט) הדברים אמורים, כמובן, על-פי דמותן החיצונית של שיטות האירופיות, כשיטות פועלות במסגרת התיאוריה המקובלת שלהן. אולם, הדמות הזאת, על מסגרתה התיאורטית, מועלית כמובן לדיון ביקורתי גם בתוך השיטות האירופיות עצמן - ומבחינה זו, למעשה מגיעות אף השיטות האלו עצמן לידי תודעת הבלבול שאמרנו, ולו גם כמו "מאחורי הפרגוד". ר', למשל, גוֹרלה, המנתח בהרחבה את ההשתלטות המטעה של המובן הגישומי של הקאוזה מנקודת-ראות אחרת, בכרך א' של ספרו, עמ' 262 ואילך, וביחוד בעמ' 272-273.
שמ) בהקשר זה אין נפקא מינה אם נוקטים בתפיסה שהקאוזה היא בעצם ההתחיבות או שמעדיפים לראותה במילוי ההתחיבות. אף קפיטן, שכבר הזכרנוהו כנציג מובהק של התפיסה השנייה (ואשר גוֹרלה, שבכרך א', עמ' 300-301, מזכירו גם - בצדק - בין המבליעים את המובן הטרומי של הקאוזה תוך השימוש הסוחף במובן הגישומי), מבחין על-כל-פנים בין הקאוזה לעת עריכתו של החוזה והולדת החיוב לבין הקאוזה לאחר מכן, עד למילוי החיוב (עמ' 27). לעניין השלב הראשון - שרק הוא מעניין אותנו פה - נמצא אפוא שאף לשיטת קפיטן, הקאוזה היא למעשה בעצם החיוב, ולו יהא שקפיטן מוסיף ומדגיש כנגד יריביו, שאפילו בשלב זה הקאוזה איננה בחיוב סתם, כי אם בהתחייבות על דעת מילויה בפועל. ר' גם הורטדו, בעמ' 31, המציין כי בחוזה החיובים ההדדיים, "הבסיס להתחייבות הצדדים היא בהתחיבות-שכנגד, או -לפי מחברים מסוימים- במילוי או בביצוע של התחייבות הצד השני" - ודוק שלמעשה גם לפי השיטה השנייה, מופיעות כאן על-כל-פנים ההתחיבויות מבוססות זו בזו, ואף בטרם מילויו.
שמא) מן הבחינה המעשית, מעגל הקסמים הוא כמובן בעקרון "המילוי בד בבד", שהפרכנוהו לעיל, ואשר שרשיו ההגיוניים מתקשרים בבירור אל התפיסה הקאוזלית הנ"ל (והיינו שכשם שהחיובים חלים זה מכוחו של זה, במעגל, כן גם יש למלא אחריהם בפועל באותה הצורה).
מן הבחינה ההגיונית, יש להדגיש כי גם העובדה, שעל-פי הסכמה יכול כאן החיוב להימצא ראוי למילוי ואכיפה אף בטרם שנתמלא החיוב-שכנגד-גם עובדה זו, אין בה למעשה כדי לפרוץ את מעגל-הקסמים, כי אם אדרבה. שהרי אם ההנחה היא כי הסכמת הצדדים והביסוס ההדדי בין החיובים מספיקים לאכיפת החיובים - למה נדרש עוד גם, בדרך-כלל, המילוי הטרומי? ואם ההנחה היא שהסכמת הצדדים והביסוס ההדדי בין החיובים אינם מספיקים כשלעצמם - כיצד יכול החיוב להימצא ראוי לאכיפה אף בטרם שנתקיים המילוי הנגדי?
כמו כן, יש שוב לציין, שאף התפיסה של קפיטן בדבר זיהוי הקאוזה של ההתחיבויות ההדדיות לאו דווקא בעצם החיובים כשלעצמם, כי אם בהשמעותם למילוי - אין בה למעשה כדי להציל כאן מאומה. כי אחת מן השתיים: אם הגורם הקאוזלי המכריע הוא באמת רק במילוי, נמצא שלמעשה נמצאים החיובים מלכתחילה ללא שוב ביסוס קאוזלי בכלל - תפיסה שהיא ודאי שונה על-פי שיטתנו שלנו, כפי שנראה עוד, אך איננה על-כל-פנים התפיסה השוררת בשיטות-המשפט האירופיות ואף לא בהצגת-הדברים על ידי קפיטן בעצמו. אם לעומת זאת, יש להכיר בקיומו של ביסוס קאוזלי כבר בשלב הולדתם של החיובים ובטרם מילוי - כמשמעות המקובלת בתפיסת קפיטן - הרי שממילא חוזרים אנו למסקנה, שגם על-פי תפיסה זו, העיקר הוא שהחיובים מבססים זה את זה, כפי שהדגשנו בסוף ההערה הקודמת.
ומצד אחר, אין מוצא ממעגל-דברים זה אף אם ננסה לפרש, בשיטת קפיטן, כי הביסוס ההדדי בין החיובים הוא על תנאי שיתמלאו, והיינו שאם הם מתמלאים, מבסס אותם המילוי הנגדי למפרע (ומלכתחילה עומדים הם אפוא לאכיפה רק בנתון ל"תנאי מפקיע" - דבר העשוי להיראות כחשוב במיוחד לעניין החיוב הנקבע למילוי מוקדם). פירוש זה אינו מועיל, מפני שעשוי הוא רק להסביר את זכות הביטול בדיעבד, אך אין בו על-כל-פנים כדי לבסס את אכיפת החיוב מלכתחילה - ולו יהא גם על תנאי: אם מילויו של חיוב אחד נאכף בשל המילוי-שכנגד, אשר תורו יגיע רק בעתיד, הרי שהמילוי הראשון נמצא בינתים מבוסס רק בציפייה למילוי הנגדי, ולא במילוי הזה עצמו.
יתר-על-כן, העובדה היא, כפי שראינו, שאפשרות הביטול למפרע, לאחר שאחד החיובים כבר נתמלא, אינה תמיד מעשית ורצויה - ויש שאף נמנעת היא בשיטת-המשפט מעיקרא. במקרה כזה אף נופלת אפוא שיטת-הפירוש "התנאית" מאליה.