א.ה.4-5.

4. הפוססיה כראייה לזכות

התוצאות המשפטיות האחרות של הפוססיה, גם ביבשת אירופה, אינן מכוונות דווקא להבטחת מצב עובדתי באשר הוא, אלא נמשכות הן ממעשים אחרים - צדדיים.

הראשונה מאלו מתבטאת בדין, שהפוססיה היא לכאורה הוכחה לטענת בעלות, ומי שבא להוציא מן הפוססור הטוען לבעלות - עליו הראייה. כמו כן, אם הפוססור מבקש לכפור בטענת בעלות המועלית כנגדו - הראייה היא עליו.^קו) לעניין זה אין הכרח שהפוססיה תהא דווקא קיימת בשעת הדיון: הפוססיה שבעבר היא ראייה לבעלות שהיתה קיימת עמה, ומשהוכח נגד הפוססור שבהווה כי הפוססיה שלו אינה נושאת סימנים של זכות עדיפה על זכותו האפשרית של הפוססור הקודם - עשוי הפוססור הקודם להיות מוכר כבעל הנכס, מכוח הבעלות המיוחסת לו לשעבר ושלא נסתרה התמדתה.^קז) בגרמניה ובשוייצריה, כך הוא בדרך-כלל הדין רק לגבי המיטלטלין; ביחס למקרקעין, הכלל הוא שאין אדם יכול להיחשב כבעליהם אלא אם רשומה זכותו בספרי האחוזה.^קח) במקום שדיני הרישום אינם מפריעים לכך, עשויה הפוססיה בגרמניה לשמש ראייה לא רק לבעלות, אלא גם ל"זכות ריאלית" פחותה יותר שהפוססור רואה לטעון לעצמו - אבל אין היא משמשת ראייה לטענת "זכות אישית".^קט) בשוייצריה משמשת הפוססיה ראייה בין לטענת "זכות ריאלית" בין לטענת "זכות אישית", אבל בשני המקרים גם יחד אין הראייה מועילה נגד "מי שהפוססור קיבל את החפץ ממנו".^קי)

קרובה למשמעות זו היא התוצאה הנוספת של הפוססיה, - שעשויה היא לזכות את הפוססור הקודם בעדיפות "פטיטורית" כנגד פוססור מאוחר, אף אם מוכח שהפוססור הקודם איננו הבעל, אלא שזכות הפוססור המאוחר מוכחת גם-כן כגרועה. דין כזה מצוי בעיקר רק ביחס למיטלטלין, בגרמניה ובשוייצריה.^קיא)

5. ההחזקה כבסיס לזכיית הקונה בתום-לב

שלישית, באותו קו-התפתחות, עשויה ההחזקה במיטלטל לזכות את המחזיק אפילו בבעלות הגמורה, לאלתר, אם ההחזקה מתקבלת אגב מעשה מתאים של קנייה לשם בעלות בתום-לב, ולו גם ממי שאיננו מוסמך באמת להקנות. אולם, בכפוף לסייגים שונים (ביחוד לעניין מטבע ושטרי למוכ"ז) אין דין זה מועיל נגד מחזיק או בעלים קודמים שהחפץ אבד או נגנב מהם - להבדיל מן המקרה שהם עצמם מסרוהו כבר מקודם להחזקתו של אחר, והלה מעל.^קיב) בצרפת, כשהחפץ אמנם אבד או נגנב כאמור, זוכה המחזיק בתום-לב מכל-מקום, אם עברו כבר שלש שנים מיום האבדה או הגנבה; ואף אם הזמן הזה לא עבר - אין המחזיק בתום-לב חייב על-כל-פנים להחזיר, במקרה שקנה את החפץ ביריד, או בשוק, או במכירה פומבית, או אצל סוחר בחפצים מסוג החפץ הנידון, ואין התובע מחזיר לו את המחיר ששילם.^קיג) בשוייצריה, אם החפץ אבד או נגנב, נקבע חריג נגד הכלל של אי-התישנות התביעה, ותביעת הבעלים כלפי המחזיק בתום-לב מתישנת כעבור חמש שנים; כמו-כן זוכה המחזיק לאלתר אפילו בחפץ אבוד או גנוב, אם קנה אותו כפי שמנינו בצרפת, במכירה פומבית או בשוק או אצל סוחר בחפצים מסוג החפץ הנידון.^קיד) באיטליה נתבטל למעשה ההבדל בין חפצים שנגנבו או אבדו לבין החפצים שהועברו במעילה, והמחזיק בתום-לב זוכה בכלם לאלתר.^{קטו) קטז)}

בדרך-כלל, כשם שעשויה ההחזקה לזכות לאלתר את הקונה לשם בעלות, כן עשויה היא לזכות גם את הקונה לשם זכות ריאלית אחרת מתאימה.^קיז) ההחזקה הנחוצה לשם זכייה לאלתר הריהי דווקא החזקה ישירה או באמצעותו של שלישי, אבל אין מספיקה החזקה באמצעות המקנה בעצמו.^קיח) היתה הזכייה בלי תמורה, חייב הזוכה בתשלום הערך לבעלים.^קיט)

קו) פלניול וריפר, ג', עמ' 182, 370 ואילך.

קז) שם, עמ' 356, 359, 376. באיטליה הנטייה היא לכפור בחזקת בעלות העשויה להתקבל על סמך פוססיה שבעבר: מסיניאו, ב/א, עמ' 344.

קח) בג"ב, סע' 1006, הפוססיה משמשת כאן כראייה רק לטובת הפוססור, אבל לא כדי ליחס בעלות לפוססור הכופר בבעלות המיוחסת לו: ר' וולף-רייזר, עמ' 67-68. בשוייצריה, ר' צג"ב, סע' 656, 930, 937. כאן יתכן כי הראייה שבפוססיה תוכל לשמש גם ביחס למקרקעין, כשקרקע נתפסה מן ההפקר והבעלות עדיין לא נרשמה: ר' רוסל ומנתא, ב', עמ' 301-303. - בגרמניה שייך לענייננו גם סע' 851 של הבג"ב, הקובע שאם אדם החייב דבר לבעל החפץ ממלא בתום-לב את חובתו כלפי המחזיק - הריהו פטור.

קט) וולף-רייזר, עמ' 64-65.

קי) צג"ב, סע' 931 סיפא.

קיא) בג"ב, סע' 1007; צג"ב, סע' 932, 934, 936. בשוייצריה עשויים הדברים להתיחס גם למקרקעין שנתפסו מן ההפקר, כנ"ל. בגרמניה אפשר להזכיר בהקשר זה גם את סע' 867 של הבג"ב, הקובע כי במקרה שחפץ הגיע מהחזקתו של אחר לתחום המקרקע של אחר, יש למחזיק תביעה להיכנס למקרקע ולקחת את החפץ, כל זמן שלא הוחזק החפץ למעשה על-ידי אחרים - בלי שיהא צורך להוכיח לשם כך בעלות בחפץ או פגיעה בהחזקה.

קיב) בג"ב, סע' 933 ואילך.

קיג) פלניול וריפר, ג', עמ' 378 ואילך, 392 ואילך.

קיד) צג"ב, סע' 933-936.

קטו) ספר החוקים האיטלקי סע' 1153 ואילך.

קטז) להבחנה בין שני סוגי החפצים ניתנת ההצדקה, שאם בעל החפץ מסרו לחברו שהיה מסוגל למעול - הרי הוא עצמו אשם, ואפשר אפוא לזכות על חשבונו את המחזיק בתום-לב, אשר אלמלא רשלנות הבעלים, ממילא לא היה מזדמן לו לקנות את החפץ. לעומת זאת, אם נגנב או אבד החפץ, אין הבעלים אשמים, ובסתם אין מן הראוי להעדיף עליהם אפילו את הקונה בתום-לב. ר' קולין וקפיטן, א', עמ' 511; מסיניאו, ב/א, עמ' 328-329. הצדקה נוספת היא שבמקרה הראשון, בדרך-כלל יקל לבעלים לתבוע את המועל, שהם מכירים אותו, מה שאין כן במקרה השני: פלניול וריפר, ג', עמ' 364.

קיז) בג"ב, סע' 1032, 1207; צג"ב, סע' 933. בצרפת מכירים בכלל האמור לגבי משכון: פלניול וריפר, ג', עמ' 382 ואילך, - אך אין מכירים לקונה המשכון זכות לעיכוב החפץ הגנוב או האבוד כנגד בעל החפץ: שם, עמ' 394.

קיח) בג"ב, סע' 933, 934; מסיניאו, ב/א, עמ' 323.

קיט) בג"ב, סע' 816; ספר החוקים האזרחי האיטלקי, סע' 2038.

הדף הבא