א.ה.2.

פסק-הדין הפוססורי יכול גם לחייב את הנתבע בפיצויים, ובזה נמצא המשפט הפוססורי מתנגש לא רק עם המשפט הפטיטורי בדיני הזכויות "הריאליות" או החוזים, אלא גם בדיני הנזיקין.^פג) עם זאת, איסור הצירוף של דיון פוססורי ופטיטורי אינו מתיחס אלא לטענת זכות "ריאלית", וכשהנתבע מסתמך על זכות "אישית" (חוזית) נגד התובע - או שגרם בפשיעה נזק לפוססור, בלא התנכלות לפוססיה כשלעצמה - אין המשפט הפוססורי יכול לבוא במקום הפטיטורי.^פד)

יוצא חשוב מן הכלל בדיני הפוססיה בצרפת ובאיטליה הוא, שתביעת ה-reintegrade {שילוב מחדש, _אנגלית}(או reintegrazione){שיקום, _{איטלקית}} נתונה לא רק לפוססור, אלא גם לדטנטור, אם הוא מקיים את ההחזקה - אמנם מתוך זיקה לפוססור - אבל למען עצמו (כגון שוכר או שואל, להבדיל משליח).^פה) כמו-כן חשוב לציין כי בצרפת אין התביעות הפוססוריות נתונות אלא ביחס למקרקעין בלבד.^פו)

בהתאם לכל זה אפשר לסכם, שהתביעות הפוססוריות - אמנם יש בהן צד של תוספת-הגנה לאדם הזכאי בפוססיה: לבעל החפץ או למי שזכאי בחפץ מכוח הבעלים;^פז) אבל באמת אין זו בשום פנים ההצדקה הממצה לתביעות הפוססוריות, ומסתבר שמעבר לסע' 927 של הצג"ב בשוייצריה אין זה אפילו חלק ההצדקה בכלל. שהרי לוּ ביקש החוק להקל פשוט מקשיי "ההוכחה השטנית", היה לו לפתח את ההקלה בתחום דיני הראיות וביסוס הקניין - ואמנם כבר הזכרנו שהרבה גם נעשה בכיוון זה במציאות. התביעות הפוססוריות, לעומת זאת, ניתנות במנותק לחלוטין משאלת הזכות להחזיק: מבוססות הן בפירוש על הפוססיה כשלעצמה, ועומדות הן אף למי שידוע וברור כי אין לו זכות להחזיק, ואפילו כשהצד שכנגד הוא בבירור ובידוע בעל החפץ עצמו, הזכאי להחזיק. נראה אפוא לומר כי ההנאה האפשרית של הזכאי האמיתי מדין התביעות הפוססוריות הריהי תוצאה מקרית גרידא, ואילו כל עצמו של דין זה לא נקבע לתועלת הזכאי האמיתי, כי אם מטעמים צדדיים. הפרשנים הנוטים לתפיסה זו קובעים את טעם התביעות הפוססוריות בתכלית השמירה על השלום, שלא יהיו אנשים הולכים ופוגעים זה בזה, על דעת עצמם, נגד המצב הקיים ועומד, ואף אם המצב הקיים הוא גרוע ונוגד את הדין. ובמלים אחדות משמע שהשיקולים הם כאן שניים: ראשית, שאפילו הגזלן יהא מוגן מפני מי שאין לו זכות יותר טובה ממנו; ושנית, שאם יש לאדם זכות טובה מזכות הגזלן, הרי הוא רשאי לעמוד עליה רק בדרכי התביעה הפטיטורית - או, אמנם, גם הפוססורית, במידה שתביעה כזאת עשויה להועיל אף לו באגב, אף-על-פי שיש לו זכות טובה - אבל אם עושה האיש דין לעצמו, ראוי לעשות חיזוק כנגדו, שהוא יחזור ויפסיד את פירות מעשהו בדרך התביעה הפוססורית של הגזלן, שתהא עדיפה אפילו על הטענות "הפטיטוריות" שלו.^פח)

2. זכות ההתגוננות של הפוססור וגדרי רשותו של אדם לעשות דין לעצמו

בגרמניה ובשוייצריה קובע החוק בפירוש, לטובת הפוססור - בין אם יש לו זכות לפוססיה ובין לא - לא רק את האפשרות להגן על הפוססיה באמצעות התביעות שראינו לעיל, אלא גם את הזכות להגן עליה באמצעים פיסיים, כשמישהו בא לפגוע בה בדרך "תקיפה אסורה": היינו בלא הרשאה חוקית ונגד רצון הפוססור.^פט) במסגרת זו רשאי גם הפוססור לחזור ולהוציא בכוח מיד התוקף את החפץ נשוא-הפוססיה שהלה כבר הספיק להשתלט עליו למעשה ולהחזיק בו בעצמו; אך זכות זו עומדת לפוססור רק במסיבות שתיחשבנה כהמשך ישיר, ללא הפסקה, מעצם מעשה התקיפה. אמנם, אף אם בינתים תחול הפסקה, אלא שמעשה-ההחזרה יבוצע תוך שנה, לא יוכל התוקף לחזור ולהוציא מיד הפוססור הראשון באמצעות תביעה פוססורית, כפי שראינו לעיל; אך על-כל-פנים, אם אמנם תחול הפסקה בין מעשה התקיפה וההחזרה - הרי מעשה ההחזרה ייחשב כעילה טובה לתביעת נזיקין מצד התוקף המותקף. לעומת זאת, אם לא תחול הפסקה, לא יהא הפוססור-המחזיר אחראי בנזיקין, אלא אדרבה - התוקף יהא אחראי כנגדו, אם יתגונן מפני נסיון-החזרה. זכות ההתגוננות שתיארנו עומדת רק לפוססור הישיר, ובגרמניה גם ל-besitzdiener,{משרת הבעלות-שמש החזקה, _גרמנית} כפי שראינו, אך לא לפוססור העקיף.^צ)

עם זאת, אף הפוססור העקיף, בגרמניה, יוכל לפעמים להגן על הפוססיה בכוח או להחזיר בכוח את החפץ שנשלל מאתו - על-פי ההסדר הכללי בדבר עשיית אדם דין לעצמו. עיקר ההסדר הוא, שרשאי אדם לעשות דין לעצמו "אם אין להשיג בעוד זמן את הסעד של הרשות המוסמכת, או שנשקפת הסכנה כי באין פעולה מידית שוב אי-אפשר יהיה לממש את הזכות, או שמימושה ייתקל בקשיים מהותיים".^צא) הסדר זה עומד באופן מקביל הן לפוססור הנפגע - ביחס לזכותו להתמיד בלי הפרעה בפוססיה, אף כשביסודו של דבר היא בלתי-מוצדקת - הן לזכאי האמיתי בחפץ, כנגד הפוססור, כשאמנם נוצרה הפרדה בין הזכות האמיתית והפוססיה. אין ההסדר מועיל אלא למי שעושה לעצמו דין של אמת; והסיכון הוא על שכם העושה את הדין, כי שום טעות - ואפילו בתום-לב - אינה הצדקה כאן. אם הדין שנעשה, אמנם הוא אמת - ממילא אין בדבר "תקיפה אסורה", וממילא גם כן, כשמתבטא העניין בהוצאת חפץ מיד הפוססור, הרי שאין לפוססור הזה תביעה פוססורית (אם כי יתכן שתהיה לו עוד תביעה פטיטורית, במקרה שהוא זכאי אמנם בחפץ, אלא שתפָסוֹ מן הצד שכנגד באמצעות "תקיפה אסורה").

באיטליה מתקבלות בעיקרו של דבר תוצאות דומות על-ידי צירוף הסעיפים 52 ו-392-393 של ספר חוקי העונשין וסע' 2044 של ספר החוקים האזרחי. אך כאן הדינים אינם מיוחדים בשום נקודה לפוססיה, אלא קובעים הם הסדר כללי בדבר זכות ההתגוננות או ההגנה על זכות הזולת וגדרי האסור והמותר לעניין עשיית אדם דין לעצמו, מבחינת האחריות בדיני העונשין ובדיני הנזיקין.

פג) פלניול וריפר, ג', עמ' 211, 219, 203-204; מסיניאו, ב/א, עמ' 223; וולף-רייזר, עמ' 51; צג"ב, סע' 927 סיפא, 928 סיפא.

פד) פלניול וריפר, ג', עמ' 203-204, 205-206; מסיניאו, ב/א, עמ' 350.

פה) ספר החוקים האיטלקי, סע' 1168, פיסקה שנייה, פלניול וריפר, ג', עמ' 216.

פו) פלניול וריפר, ג', עמ' 192.

פז) אוברי ורו, ב', עמ' 109.

פח) וולף-רייזר, עמ' 53; רוסל ומנתא, ג', עמ' 286-287; מסיניאו, ב/א, עמ' 215-216. סקירה על התיאוריות השונות שהועלו להצדקת ההגנה הפוססורית ר' אצל היילפרון, ג', עמ' 31-32, בהערה; דרנבורג, א', עמ' 402-404; וינדשייד, א', עמ' 446-448 בהערה.

פט) בג"ב, סע' 859; צג"ב, סע' 926.

צ) ר' פלנדט על סע' 859.

צא) בג"ב, סע' 229-231.

הדף הבא