שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
אולם, בנקודה זו שוב צריכים אנו על-כל-פנים לחזור ולסייג את דברינו. הדברים נאמרו על רקע המצב שהחפץ נמצא אמנם ביד הלוקח או הבאים מכוחו, או כבר איננו בכלל. אם החפץ נמצא - ולא ביד הלוקח או הבאים מכוחו - נראה שקניין הבעלים המקוריים נשאר עדיף לזכייה מכוח תקנת-השוק גרידא, ואם חזר החפץ ליד הבעלים בלעדי הפדיון המגיע - אין ללוקח תביעה לתשלום דמי-הפדיון. מסקנה זו, לפחות, אמנם יש לנו להסיק מן הנוסח המילולי של הגמרא בענייננו, ובדיעבד - בגדרי תחולתה ומנקודת-הראות החוזרת הנקבעת מתוכה - מחזירה היא כאמור גם משמעות עיונית לתפיסה, שהזכייה מכוח תקנת-השוק אמנם אינה אלא זכות לעיכוב של החפץ כנגד ההפסד הנשקף ללוקח. מתוך הצירוף ניתן לומר כי הזכייה מכוח תקנת-השוק הריהי אמנם זכייה גמורה, אבל לא רק בכפוף לתנאי של החזרה או פדיון אלא גם בכפוף לתנאי של השתמרות העדיפות החזקתית ביחס לבעלים המקוריים; מעבר לכך נשאר בעינו הקניין של אותם בעלים.
נשאלת עתה השאלה, עד מתי זכיית הלוקח מכוח תקנת-השוק נשארת מותנית, - ובזה מוחזרים אנו למחלוקת הרמב"ם וחבריו, שהזכרנו לעיל.
לדעת החולקים על הרמב"ם, העומדים על העקרון כי על-פי דין אין הלוקח מן הגזלן זוכה אלא אם לקח לאחר יאוש - אין היאוש שלאחר המיקח משנה ולא כלום, ומאחר שמלכתחילה לא קנה הלוקח אלא מכוח התקנה, או מכוח תום-לבו, נשאר קניינו פגום וכפוף לחובת ההחזרה לעולם. לעומת זאת, לפי דעת הרמב"ם, מועיל היאוש אף אם נולד רק לאחר המיקח (ואף לגבי הלוקח שלא בתום-לב), וממילא - גם הלוקח הזוכה מלכתחילה רק מכוח התקנה או תום-הלב, נרפא קניינו לחלוטין משנתיאשו הבעלים בדיעבד.
מחלוקת זו נמשכת מן הסוגייה שהזכרנו, בבבא קמא קט"ו א'. כאן נתלה העניין בשלש אוקימתות, של רב יוסף, של רב זביד ושל רב פפא - ודעות הפוסקים נחלקות למעשה באופן כזה: אם נפרש שרב פפא חולק על רב זביד, נמצא שמשלימים דבריו את האוקימתא של רב יוסף, וההלכה היא כשיטת הרמב"ם; אם, לעומת זאת, נפרש שרב פפא אינו חולק על רב זביד, אלא דבריהם משלימים זה את זה, נמצא שדברי רב זביד מסייגים את האוקימתא של רב יוסף, וההלכה היא כשיטת החולקים על הרמב"ם.מו)
אולם, לע"ד הנכון הוא לפרש את הדברים לא כך ולא כך, אלא בדרך-ביניים שלישית. נקודת-המוצא לעמדה זו היא, שמתוך לשון הסוגייה כשלעצמה אין למעשה הכרעה לכאן או לכאן, והמעיין העומד לפני השיטות החלוקות של הרמב"ם וחבריו צריך לכאורה להישאר תקוע ב"ספיקא דדינא". אך באמת, משמעבירים אנו את העיון מלשון הסוגייה כשלעצמה אל תוכן הדברים הענייני, מתברר, מצד אחד, כי העקביות בשיטת הרמב"ם מוכרחה על-כל-פנים להידחות, מקל-וחומר: שהרי הלכה פסוקה היא כי המוצא מציאה, המבקש לזכות לאלתר משום "יאוש שלא מדעת", אינו זוכה על-ידי יאוש הבעלים בדיעבד, אף-על-פי שיש גם צד התר בתפיסתו - וכיצד אפשר שהלוקח מן הגזלן יזכה, אפילו כשיודע הוא את דבר הגזלה, ואין לו להניח מלכתחילה הנחה של יאוש, והחפץ בא אפוא לידו לחלוטין באיסור?מז) ומצד שני, לא פחות קשה היא העקביות בשיטת החולקים על הרמב"ם, לגבי הלוקח הבא בתום-לב: לוקח זה, אין לו כלל להעלות על הדעת שצריך הוא לבדוק את שאלת יאוש הבעלים, וכיצד אפשר שקניינו יישאר תלוי בשאלה המוזרה לחלוטין לגביו, אם הבעלים הספיקו או לא הספיקו להתיאש לפני שקנה? אכן, כדי לפוטרו מן השאלה הזאת ניתקנה תקנת-השוק, שעל-פיה זוכה הוא אף אם קנה לפני יאוש - וכבר הסברנו שחובת-ההחזרה האוונטואלית היא רק סייג לתקנה הזאת, אף אמרנו בייחוד כי זכות-הפדיון, שהיא עיקר-הסייג, אינה שייכת אלא במקרים שבהם יהיו הבעלים כרוכים אחר החפץ שלהם כריכות יתרה. אך לפי זה קשה להניח כי הסייג יוכל להתמיד גם משנתייאשו הבעלים בדיעבד, וכריכותם אחר החפץ חדלה כבר. למעשה יש בהנחה כזאת משום סתירה במושג, ויתר-על-כן, לגבי הלקוחות שבתום-לב אין ספק כי התמדה של זכות-הפדיון לעולם לא יהא בה משום "תקנת-השוק", אלא רק משום הכבדה על השוק בלבד.
והנה, כשם שאת העקביות בשיטת הרמב"ם - לגבי הלוקח שלא בתום-לב - דחינו על-פי קל וחומר ענייני ופורמלי גם יחד, כן גם את העקביות בשיטת החולקים על הרמב"ם - לגבי הלוקח בתום-לב - יש בידנו לדחות לא רק בנימוקים העניינים שהבאתי, אלא גם בנימוק פורמלי מקביל. הנימוק הוא, שאם אין אדם זוכה על-ידי יאוש הנולד אחר שבא כבר החפץ לידו, הרי זה רק מפני אחד מן השניים: או משום שמלכתחילה נטל האיש את החפץ על מנת להחזיר, ונעשה הוא שומר לבעלים, והיאוש שבדיעבד יאוש בטעות הוא, אחר שאין עמו אבדן-החזקה ו"שינוי רשות"מח) - או משום שמלכתחילה התכוון האיש לגזול, והחפץ בא לידו באיסור;מט) אולם הלוקח בתום-לב, יש אצלו מלכתחילה "שינוי של רשות", ולפחות מן הבחינה הסובייקטיבית לא בא החפץ לידו באיסור, כי אם בהתר. בהתאם לכך נראה פשוט לפרש שבסוגייה בבבא קמא קט"ו א', האוקימתא של רב יוסף, אשר על-פיה לכאורה מועיל היאוש בלוקח מן הגזלן אפילו בדיעבד (ושלא כפירוש רש"י), אמורה בלוקח הבא בתום-לב (או בלוקח מ"גנב שאינו מפורסם"); האוקימתא של רב זביד, שעל-פיה היאוש שבדיעבד אינו מועיל אפילו בלוקח, אמורה בלוקח שאינו בא בתום-לב; ואילו האוקימתא של רב פפא משלימה את שתי הקודמות גם יחד - ולא פליגי.
ואמנם, זהו פירוש הסוגייה הנראה נכון בעיני, אלא שעוד רואה אני צורך לתקן בו דבר ולהעמידו על דיוקו. הלוקח בתום-לב מן הגזלן - אמנם בא החפץ לידו בהתר, אבל זה רק מן הבחינה הסובייקטיבית בלבד; מבחינה אובייקטיבית בא החפץ באיסור אף לידו של הלוקח הזה, ולפיכך נוטה אני לסבור כי על-פי עיקר הדין אמנם אין הבחנה בין לוקח שבתום-לב ולוקח שלא בתום-לב, ואכן לא מצאנו הבחנה עקרונית שכזאת, ובשניהם יסוד ההלכה הוא אפוא על-פי האוקימתא של רב זביד. אולם, בקשר לתקנת-השוק אמנם מוצאים אנו את ההבחנה מפורשת, והדעת נותנת שבגדרי התקנה, הכופפת את צירוף הדברים האובייקטיבי למצב הסובייקטיבי, הוכר מעמדו של הלוקח בתום-לב כאילו בא החפץ לידו בהתר באמת. את האוקימתא של רב יוסף אמנם יש לנו אפוא לפרש כפירוש שמסתמא של הרמב"ם, ולא כפירוש של רש"י, אבל נכיר שאין זו אוקימתא נוגדת לרב זביד, וגם לא כפופה לה, כי אם מקבילה - ולא מקבילה באשר לעיקר הדין (שבזה, אמרנו, הלכה כרב זביד), אלא מקבילה רק על-פי תקנת-השוק ומכוחה.
מו) ים של שלמה על בבא קמא, פ"י סי'ל'[לא]; ור' רש"י על דברי רב יוסף בסוגיה הנידונה.
מז) דוק ביחוד בש"ך על חו"מ סי' שנ"ג ס"ק ד', שמביא הוא בהקשר זה גם ראייה מפורשת מדברי רב פפא המובאים במקום אחר (בבא מציעא כ"ב א') והעולים בקנה אחד עם שיטתו של רב זביד.
מח) ר' לעיל, פרק ז' סע' ג', בסמיכות להערה ל"ז, וכן הערה מ"א בסע' ד'.