שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
מתוך בירור השיטה העברית יכולים אנו עתה לחזור ולסכם את ענייננו מצד הנקודות העיקריות שמנינו, אשר בהן מובחן מוסד החליפין מן המכר הכספי בשיטות האירופיות.
קודם-כל נתברר בסקירתנו עניין ההבדל, שגם בשיטות האירופיות המאפשרות זכייה אוטומטית בהינוי הממשי של "התמורה הנקנית", מכל-מקום אין הדבר מתאפשר לגבי התמורה הכספית. ראינו שהבדל זה מחויב מטבע הדברים, ובאמת אין הוא רק תופעה מקרית - כפי שנראה הדבר על-פי עריכת העניין בשיטות האירופיות - אלא מושרש הוא בגורם הראוי לשמש יסוד להבחנה מהותית.
לאור המסקנה הזאת מתברר ממילא, שגם בעניין "אחריות המוכר" - שהיא דרישה הדדית בחליפין, אך רק דרישה חד-צדדית במכר - באמת ההבדל, כפי שכבר הסברנוהו לעיל, אינו רק מקרי וצדדי, כי אם מהותי, ומצדיק הבחנה בהתאם לכך.
לאחר מכן, ההבדל ש"התמורה הנקנית" בחליפין, בשיטות האירופיות (אם מותר להשאיל מושג זה לתוכן), יכולה להיות מוחלפת. גם הבדל זה מתקשר כמובן לייחודו המהותי של הכסף, ובמיוחד למה שכבר אמרנו עליו בספר על "מושג הקניין ומערכת זכויות הממון", ש"הזכויות המתיחסות אליו עשויות להבטיח ערכים אחרים, ואילו הזכויות המתיחסות לערכים אחרים אינן מובטחות אלא באמצעות הזכויות המתיחסות אל הערך הזה".רצו) במילים אחרות, פירוש הדברים האלה בקשר לענייננו הוא, כי ההתחייבות הכספית שבמכר מכוונת אמנם לערך סטנדרטי, ובכן ממילא סופי - באשר גם כל ערך אחר, אשר יימצא לחייב בהעדרו, יוכל סוף-סוף להיות מוחלט בו, כמכוון; אך כאשר ההתחייבות היא לערך ממשי מסוים, בלתי-סטנדרטי, ואין הערך הזה נמצא בעינו, ממילא משמע שמילוי ההתחיבות עשוי עוד לבוא בחשבון רק בדרך תחליף, אשר אך טבעי הוא שיימצא קודם-כל בערך-הביניים הסטנדרטי. אולם, במהלך-ניתוחנו ראינו, שגם אם אין ברירה לדרך-תחליף שכזאת, כאשר התמורה היא אמנם בהתחיבות לערך ממשי מסוים (וכשיש אפוא להניח שהזכאי הסכים אמנם מלכתחילה על אפשרות התחליף, כאשר הסתפק בתמורה של התחיבות גרידא, שהיא מטבעה מפוקפקת), הרי לא נכון יהיה שהמשפט יכפה על הצדדים הסדר מפוקפק שכזה בהכרח, ואף כשמבחינה אובייקטיבית אפשר גם להעמיד את העסק על חליפין חד-משמעיים, בלי סיבוכי ההתחיבות. עסק חד-משמעי שכזה חסר בשיטות האירופיות; אך למעשה, לא זו בלבד שהוא עדיף ויהא רצוי יותר לצדדים, אלא מסתבר גם ממה שראינו, שמבחינה אובייקטיבית אף יכול הוא אמנם להתאפשר ברוב הגדול של המקרים הבאים בחשבון לעניין של חליפין (במובן האירופי, או במובן ניטרלי) - ולכן, נראה לומר, שבאמת יתרון הוא לדיני ישראל, לא רק זה שמאפשרים הם עסק כזה, מצידם, אלא זה שמסיבים הם את המושג המהותי המקובל של "חליפין" דווקא עליו. מחוץ למסגרת זו נשארים רק המקרים שבהם מבכרים הצדדים משום-מה דווקא את דרך-ההתחיבות, לפי בחירתם המיוחדת, וכן המקרים שלגביהם אין החליפין החד משמעיים אפשריים מטבעם - ועל דין המקרים הללו נעמוד לחוד, בדיוננו על מה שציינו מלכתחילה כ"אפשרות הרביעית" של חוזי-ההקנאה.
ולבסוף: ההבדל המתבטא בכך, שהחיוב להספקת ההינוי הממשי של סחורה אמור להתגשם באמצעות "הקנאה" ו"מסירה", בעוד שהחיוב שהתמורה הכספית נזקק למוסד המיוחד של "תשלום". לגבי הבדל זה אמרנו למעלה, שעל-פי עריכת הדברים בשיטות האירופיות נראה הוא לכאורה כהבדל מילולי גרידא, אך לאור מה שהספקנו להוסיף ולראות בינתים מתברר שאמנם גם הוא מושרש בעניינים מהותיים עד מאוד.
ראשית, ודאי מכריע כאן הגורם שכבר סיכמנו מקודם, שחיוב הקנאת הסחורה, כ"תמורה נקנית", עשוי גם להתקיים באופן אוטומטי - לא רק מפני איזה שגיון של הדין, כי אם גם מפני שהדבר נתאפשר מטבעו - מה שאין כן בתמורה הנקנית הכספית, שזו נזקקת מטבעה לאמצעות של חיוב. במקרה הכסף מתחייב אפוא, מעצם טבעו, היסוד המיוחד והנוסף של מילוי החיוב, או תשלומו, בעוד ששום יסוד כזה אינו נדרש בהכרח בסחורה.
שנית, אף אם שמים אנו לב לחיוב המיוחד והנוסף של "המסירה", הנדרש באירופה אף לגבי הסחורה - נראה לומר, לאורם של דיני ישראל (ולפחות במסגרתם של הדינים הללו), שגם העניין הזה יכול להתבצע (ואף גם מתבצע למעשה) באופן אוטומטי, על-ידי "זקיפה בפקדון", כאשר המדובר הוא בתמורה הנקנית של סחורה. לעומת זאת כשהמדובר הוא בכסף, הרי כשם שאין בו זכייה אוטומטית קניינית, כן ממילא אין בו גם זקיפה אוטומטית בפקדון, לעניין יחסי ההחזקה - ולפחות לא במסגרת העסק התמורתי אשר על-פיו אמור הכסף להגיע לאדם. אכן, הדין העברי קובע שאין המטבע נקנה בחליפין, ואף לא באופן סמלי בלבד, ב"קניין סודר"; כדי להקנות את המטבע נחוצה אפוא דווקא מסירה ממשית, ואם הדין מרכך את הדבר, ומאפשר אף לגבי המטבע זקיפה בפיקדון, או "קונסטיטוט פוססורי" - בהתחשב בצרכים מיוחדים העשויים להתעורר - הרי זה על-כל-פנים שוב רק על-ידי פעולת-הקנאה מיוחדת ויוצאת-דופן, כגון "קניין חצר" או "אגב קרקע" (הסדר, אשר ודאי הוא מחושב אמנם גם כדי למנוע דימוי של הקנאה גמורה בנכס חריף כמו הכסף, ללא מסירה ממשית, בעוד שהצדדים לא נתנו באופן מובהק את דעתם על טיב הפעולה שהם אומרים לבצע.רצז) כל המסכת הזאת עולה אפוא שוב כדי הכרח של פעולת "תשלום" מיוחדת במקום שהתמורה הנקנית היא כספית, בעוד שאין שום הכרח כזה (ובעצם, אין גם מקום לשום מוסד מקביל לכך) כשהעסק הוא באמת חליפין.
שלישית, אף אם לא נסתפק בקנה-המידה של החליפין על-פי דיני ישראל ונחזור אל המסגרת החובית של עסקים אלה על-פי השיטות של אירופה - ממילא חוזרים ונתקלים אנו במה שהכרנו כהבדל מהותי, שהחיוב הכספי הוא סופי מטבעו, בעוד שחיוב שאיננו כספי נפתח על-פי עצם טבעו של דיני הממונות לחלופה כספית. לפי זה יוצא שאמנם גם בעצם טיבם המשפטי של החיובים - ולא רק בפרטי תוכנם - יש כאן הבדל מהותי, הראוי אמנם להבחנה מושגית.
בהקשר זה מתעוררת אגב אורחא בעיית היחס בין מוסד החליפין לבין טיב המהות החוזית של מילוי החיוב - ובין אם החיוב הכספי, בין אם הבלתי-כספי. הבעייה מתעוררת ביחוד לאור מסקנתנו בדיני ישראל, שבחוזה תמורתי-חובי, לאו דווקא מילוי החיוב הוא התמורה להינוי שכנגד, כי אם החיוב עצמו הוא הוא התמורה. לפי זה נמצא מילוי החיוב, באופן מובהק, מחוץ למסגרת החוזית המקורית; וכאשר מוגדר המילוי (מבחינה "קאוזלית") על דעת סילוקו של החיוב - והחיוב נמצא אמנם מסולק באופן אוטומטי עם המילוי - הרי זה נראה אפוא לכאורה כחוזה חדש של חליפין, שבו "התמורה הקונה" היא ההינוי שבמילוי ואילו "התמורה הנקנית" היא סילוק החיוב או אף הוי אומר: מחילתו.רצח) מסקנה זו עשויה להתחזק עוד על-ידי העובדה, שבדרך-כלל ודאי תהא אמנם התקשרות הדברים לכלל סילוק תלויה בדעת הצדדים, ככל חוזה רגיל - ובאופן שאם עצם ההינוי לא ינתן או לא יתקבל בהסכמה, או שדעת הצדדים לא תהא שווה על גידורו לשם סילוק, לא יצא החיוב מסולק.רצט) בהתאם לעקרון זה, נראה שאף גם חלים בקשר לסילוק הדינים האחרים של חוזים, כמו דיני אחריות המקנה, דיני טעות וכיו"ב.ש) אולם כנגד זה יש גם לשים לב, שהסילוק הבא בדרך מילוי (ולו גם מילוי מוחלט) - בהבדל מן ההסדר הנועד אמנם רק לפטור את החייב על-ידי מחילה (ובין אם בתמורה, בין אם בלעדיה) - באמת אינו מוכרח לבוא תמיד בהסכמה, אלא ייתכן גם שייכפה על החייב או על הנושה, על-פי דין, וייתכן גם שהנושה יבצענו בעצמו, בדרך תפיסה, שהחייב לא יוכל להשיבה.שא) כמו כן, בהבדל מן החליפין הרגילים יש לשים לב שבסילוק מסוג זה דווקא המטבע יהיה בבחינת "התמורה הקונה" המובהקת ביותר - ומסתבר אפוא שבסך-הכל אין להבליע את סילוק החיוב במוסד החליפין, אפילו בדיני ישראל.שב) על אחת כמה וכמה בשיטות האירופיות, שבהן נבדל הסילוק מן החליפין דהתם גם על-ידי כך, שהסילוק על-דרך מילוי איננו על-כל-פנים עסק חובי.שג) דיון מפורט יותר בבעיות ובדינים המיוחדים של סילוק התשלום וסילוק החיוב יחרוג מגדרי ענייננו.
רצו) "מושג הקניין ומערכת זכויות הממון", חלק ב', פרק ט', סע' ג', בסמיכות להערה י"ח.
רצז) עה"ש סי' ר"ג סע' י"ד.
רצח) ר', למשל, שו"ע חו"מ סי' מ' סע' א' הגה, או רש"י על קדושין נ"ב ב', ד"ה בדשדיך; והשווה גם מה שאמרנו לעיל בקשר לאפשרות של חליפין במחילת חוב. ההבדל בין נושא ענייננו שם לבין הנושא שבכאן אינו למעשה אלא בזה, שכאן דנים אנו בסילוק המתבצע אמנם כנגד הינוי המכוון למילוי החיוב ואשר יהא אפוא ממילא מותאם לגדרי החיוב (ולו גם באופן מוחלט, כגון שתשלום כספי ינתן במקומו של הינוי מובטח אחר, שאי אפשר לקיימו בעין); לעומת זאת, בדיוננו לעיל עסקנו באפשרות של סילוק החוב כנגד הינוי אשר דווקא לא יבוא לשם מילוי החיוב, כי אם לשם היפטרות מכך, ואשר ממילא לא יהא זקוק לשום בחינה על-פי גדרי החיוב המקוריים.
רצט) ר' טור חו"מ סי' ע"ד סע' א' ו-ו'; שו"ע חו"מ סי' ק"ץ סע' ו', הגה; פ"ת על שו"ע חו"מ סי' רצ"ב ס"ק ה'.
ש) ר' עה"ש חו"מ סי' ק"ד סע' ט' וסי' ק"ג סע' (י"א)[נ"ל שצ"ל: י"ב] וכ"א, ור' גם שם, בסע' ט"ז, את הביטוי "כשהלווה עצמו שילם לו בקרקע - הוה כמכירה".
שא) ר' חו"מ סי' ע"ד; גיטין ע"ה א', ותוס' שם, ד"ה מכלל; נ"י על ב"מ ע"ז ב', בעניין "ופרעיה זוזא זוזא"; שו"ע חו"מ סי' ר"ד סע' יא', ובספר על "דיני הקניין במוחזק", פרק ה' סע' ד, מס' 21.
שב) ביתר דיוק ופירוט: מסתבר שאפשר אמנם לראות את הדבר כחליפין פשוטים כאשר החוב יוצא מסולק בהסכמת הצדדים על-ידי מחילתו כנגד תמורה ממשית, בלתי-כספית, אשר על-פי תוכנה ומסיבות המקרה היא לא תהא מכוונת דווקא כנגד גדרי החיוב המקוריים, וכפי שראינו את העניין באות ה' לעיל; אולם, כאשר נערך הסילוק במכוון על דרך מילוי, כנגד גדריו המקוריים של החיוב (ולו גם באופן מוחלף), נראה שראוי לתפוס את הדבר במסגרת המוסד המיוחד של "סילוק" (אשר הכינוי "סילוק" - או "פרעון" - אמנם ייוחד דווקא לו), ובין אם מתקיים המילוי בהסכמת הצדדים, בין אם בדרך כפייה. אם התמורה המסלקת היא כסף, מסתבר שלעולם יש לראות את הדבר בגדרי האפשרות השנייה.
אם התמורה המסלקת היא חיוב חדש, מחליף, והחיוב החדש הוא כספי - ודאי חוזרים אנו (ולו גם בסייגים מסויימים) למוסד המכר, ואילו כשהחיוב החדש לא יהא כספי, הרי זה יכנס לתחום "האפשרות הרביעית". בין כך ובין כך, כשהתמורה המסלקת היא חיוב חדש, ממילא יהא הסידור תלוי תמיד בהסכמת הצדדים ולא יהא כפוי עליהם מלכתחילה על-פי דין - וממילא משמע שראוי יהא לתפסו רק בבחינת "חוזה", ולא במסגרת המיוחדת של "סילוק", העשוי גם להיכפות על-פי דין.
שג) ר' אנסון, עמ' 344-347; קולין וקפיטן, ב', עמ' 275 ואילך; עמ' 568 ואילך; מיסינאו, ג/א/א, עמ' 161; ספר החוקים האזרחי איטלקי, סע' 1176 ואילך; בג"ב, סע' 362 ואילך; חוק החיובים השוייצרי, סע' 68 ואילך.