ב.ד.3

בדרך אגב כדאי כאן להעיר שמתוך היחודיות הדרושה בקניין-הגוף משתמע ממילא כי בעל החפץ רשאי לדחות כל התערבות שאינה עולה בקנה אחד עם רצונו או שאינה מותרת ודוחה את רשותו על פי איזה דין מיוחד. מצד שני, על ידי ההקף הבלתי-מוגבל של רשות-הפעולה הנתונה לבעלים ביחס לחפץ, משתמע ממילא כי בעל החפץ רשאי ויכול על ידי גילוי-דעת מתאים ליפות את כוח חברו, שהלה יהא רשאי לפעול בחפץ תחתיו - ומכאן משתמעת בסתם האפשרות להעביר את הקניין או לפצל את הרשויות הגלומות בו לידים שונות, כפי שחשוב ביחוד לגבי החלק השני של הגדרתנו במושג הקניין.

מעבר לכן מבדילה הגדרתנו את קניין-הגוף (על הקניינים המתפצלים ממנו) מזיקות-רשות אחרות, על-ידי-כך שבקניין-הגוף נדרש דווקא בסיס עקרוני של רשות במובן התר-מעשה, בעוד שזיקות-רשות אחרות תיתכנה אפילו על בסיס של חובה ויכולת בלבד, ואפילו תוך איסור להגשים את היכולת בפועל - כגון הרשות באיסורי-הנאה ורשות הגנב, כפי שראינו לעיל.^מט)

אולם, הדגש המושם בגורם של התר-מעשה אינו נועד רק להבדיל את קניין-הגוף מזיקות-רשות אחרות, - כי לעניין זה יוצאים היינו ידי חובתנו גם על ידי עצם ציון ההקף הבלתי-מוגבל של הרשות הגלומה בקניין-הגוף, בלי להזכיר את חשיבותו של גורם זה לגבי יסוד אחד מסוים דווקא שממנו מתפתחת הרשות.

הזכרת היסוד המסוים של התר-מעשה חשובה בעיקר כדי להכריע בשאלה מהותית, הנוגעת לטיבו של קניין-הגוף מתוכו ולפנים, - והיינו אם ההקף הבלתי-מוגבל של הרשות מוכרח להתקיים דווקא בתוכנה הענייני של הרשות ובכוח-התמדתה גם יחד, או שמא די כי יתקיים בתוכן הענייני בלבד. במלים אחרות, השאלה היא אם ייתכן קניין-הגוף לזמן מוגבל, באופן שתוך אותו הזמן ייחשב כבעל מי שנתונה לו הרשות העניינית הבלתי-מוגבלת בנשוא-הקניין למעשה - או שמא יכול להיחשב כבעל רק מי שרשותו היא בלתי-מוגבלת גם בכיוון אל הנצח, באופן שצמצום רשותו על ידי הוצאת כל תוכנה הענייני לתקופת-זמן כלשהי ייחשב רק צמצום חלקי ובלתי עקרוני, שאינו פוגע בכלליותה של הרשות במותר, וממילא גם לא בטיבה המושגי. נראה כי התשובה לעניין זה בדיני ישראל היא כאפשרות הראשונה^נ) - ולכן מצאנו נכון להדגיש בהגדרה את הגורם התוכני, המתבטא בעיקר בחרות-המעשה: כל זמן שחירות-המעשה תישאר מבחינה עקרונית בעינה, ולוּ גם מוגבלת מאוד בנקודות מיוחדות, רבות ושונות - עדיין נכיר שם קניין-הגוף ובעלות; אבל אם מחירות-המעשה לא יישאר כל מאומה, לא לחיוב ואף לא לשלילה - באופן שהאיש לא יהא רשאי לעשות בחפץ שום דבר בעצמו, ובכלל זה גם לא להתקומם נגד מעשה כלשהו הנעשה בחפץ בדרך חומרית או משפטית על ידי אחרים - שוב לא נכיר לו את קניין-הגוף או הבעלות, אף אם עדיין יישאר החפץ ברשותו לעניין צדדי כלשהו, כגון לקניין סיכוי החזרה האוונטואלית של מותר החפץ לידו, במקרה שהקונה-הגוף שבינתיים יבחר אמנם להשאיר לו מותר.^נא)

מט) הערות ט"ז, כ"ח, ל', ל"ג ול"ד, ור' גם שו"ע חו"מ סי' שס"א סע' ו'.

נ) מסקנה זו זקוקה לבירור מקיף למדי. האפשרות של בעלות, הנתונה מעצם מהותה המושגית לזמן מוגבל, נקבעת אצל הרמב"ם, בפכ"ג מהל' מכירה הל' ה'-ו': "המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב, הרי זה מכירה, ובסוף תחזור לבעליה. ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה? שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע, ולא יבנה ולא יהרוס, אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קניין עולם לעולם". תוך כדי כך אין לחשוש לקביעה שבסוף הזמן חוזרת הקרקע "לבעליה", כי מסתבר שבמושג זה אין הרמב"ם מתכוון כאן אלא ל"בעליה הראשונים": השווה בפי"א מהל' שמיטה ויובל, הל' א' כנגד הל' ט"ו, - ועל-כל-פנים ברור שקניין הגוף לזמן קצוב ייתכן גם במקום שאין החפץ אמור לחזור בתום הזמן לבעליו הראשונים, כי אם לעבור לאדם שלישי, באופן שבזמן-הביניים לא יהא שם כלל מי שיוכל להיחשב כבעל, מלבד הקונה לזמן קצוב: ר' פי"ב מהל' זכייה ומתנה. יתר-על-כן, לפי מקור זה ברור כי תוך הזמן יכול הקונה להכשיל את זכותו של הבא אחריו על ידי הקנאת הגוף לאחרים אפילו מעבר לזמנו, - וזכות ההקנאה הבלתי-מוגבלת (או הזכות לכלות את הגוף, או לאוסרו על כלי עלמא) היא המבחן המובהק ביותר לבעלות על-פי פ"ז מהל' נדרים הל' ט"ז. בקשר לכך יש גם להעיר שאין המסקנה הנידונה נסתרת על ידי העובדה שבזמן שהיובל נוהג אין רציפות הבעלות בקרקע נפסקת על ידי הקניין הזמני של הלוקח - מפני שקניין הלוקח אינו כאן באמת קניין-הגוף, כי אם קניין פירות, - ור' משנה למלך על פי"א מהל' שמיטה ויובל הל' א'. עם זאת עשויה קושייה לחזור ולהתעורר על-פי שו"ע חו"מ סי' שמ"ו סע' י"ח, ההולך בזה לשיטת התוספות ומחייב את הקונה לזמן קצוב באחריות כשומר - אבל הנטייה היא לדחות את העמדה הזאת; ר' בקצוה"ח שם ס"ק ה'. בדומה לכך עשויה הקושייה להתעורר גם על-פי ההכרעה באו"ח סי' תרנ"ח סע' ג', לפי שיטת הרא"ש, שאין אדם יוצא באתרוג הקנוי לו לזמן קצוב בלבד; אבל גם הכרעה זו נדחית - לע"ד בצדק - על ידי קצוה"ח בסי' רמ"א ס"ק ד' (אמנם שלא כנתה"מ שם, ור' ביאור ההלכה במשנה ברורה).

נא) גישה זו מנוגדת ביחוד לתפיסת המשפט האנגלי, לפיה הנצחיות המושגית של הבעלות היא מיסודות הגדרתה, ולא מי שקונה את הקרקע ב-life estate {כאחוזה, בעלות על הקרקע למשך חיי האדם בלבד, _אנגלית}, אלא מי שזכאי ל-remainder {היתרה, אחרי מות בעל האחוזה, _אנגלית} הוא הנחשב כבעל הקרקע גם בזמן הביניים, אפילו כשה-tenant for life {דייר לכל חייו, _אנגלית}, פטור לחלוטין מאחריות להשחתת גוף הקרקע וזכאי הוא להקנות את הגוף לעולם לאחרים: ר' צ'שיר, עמ' 108 ואילך ו-202 ואילך. ביבשת אירופה יש פרשנים הדורשים מן הבעלות כי תהיה עולמית, כגון פלניול וריפר, ג', עמ' 220, וכן וולף רייזר, בעמ' 176 - אבל בדרך כלל מתעלמים כאן מן הבעייה. עם זאת ברור למעיין, גם באנגליה וגם ביבשת אירופה, כי בעלות המוגבלת בכוח התמדתה מצויה למעשה, ותהא אשר תהא התפיסה העיונית הרשמית: ר' למשל - באנגלית - את הבעלות בקרקע המופקעת מן הבעלים הראשונים למטרה מסוימת, והעשויה לחזור לבעלים הראשונים עם אבדן המטרה (צ'שיר, עמ' 110), הבעלות בבניין על-פי קניין-מקום באיטליה (סע' 953 של ספר החוקים האזרחי), הבעלות הזמנית בצינורות השקאה, המוכרת בצרפת (פלניול וריפר, ג', עמ' 222), וכן הבעלות העומדת להיפסק מכוח Anwartschaft {זכאות, _גרמנית}של אחר בגרמניה (וולף-רייזר, עמ' 176 בהערה). מצד שני יש לציין כי הגישה המוצעת עולה בקנה אחד עם דברי פלניול וריפר (כרך ג' עמ' 225), כי "מה שמאפיין את זכות הבעלות ומציין אותה מכל יתר הזכויות הריאליות, הרי זו הרשות לפעול בדבר על ידי אכילתו, על ידי השחתתו החומרית או על ידי שינוי גופו... כל יתר הזכויות הריאליות מתירות לזכאים להשתמש בחפץ הזולת במידה מלאה או חסרה, אך תמיד בתנאי שיקיימו את גופו... כלומר שהזכויות השונות האלה אינן כוללות אף פעם את ה-abusus {השחתה, _לטינית}, הנשאר באופן כזה היסוד האופייני לבעלות". עם זאת לא מצאנו נכון להעמיד את הגדרת קניין-הגוף על "ה-abusus" כשלעצמו - על אף הדגש המושם בגורם זה גם במקורות העבריים (כפי שראינו בהערה נ' לעיל; ר' גם את החפירה של "בורות שיחין ומערות" כסימן המובהק לבעלות בקרקע, למשל בבבא בתרא נ' ב' או גיטין מ"ז א'), - כי רשות מוגבלת של abusus עשויה להינתן גם לזר, ולכל הדעות לא תהא בכך העברה של הבעלות או קניין הגוף (השווה כתובות ע"ט ב').

תוך כדי כך עומדים אנו באגב על מקורו הרעיוני והצדקתו של נוסח המושג קניין-הגוף בעצמו. הדבר נרמז גם אצל הרמב"ם, בפכ"ג מהל' מכירה הל' א', בהבחנה בין קניין-הגוף לקניין הנאת-הגוף; והשווה סע' 354 של ספר החוקים האזרחי האוסטרי, המונה בהגדרת הבעלות את "הרשות לשלוט ב-"Substanz der sache {מהות של הדבר, _גרמנית}" כיסוד עיקרי (בעקבות המגבלה הרומית על קניין-החירות בנוסח "salva rerum substantia" {זכות שמוש בדבר, _לטינית) : ר' מלויל, עמ' 280).

הדף הבא