ד.א.ד.

ד. המשפט האנגלי

באנגליה קשה למצוא דיון ממצה בתורת התנאים הכללית, ובמיוחד נראה שלא נוכל לקבל כאן תרומה חשובה לענייננו באותו מדור, אשר לכאורה אך בו היתה צריכה להידון תורת התנאים בעיקר - והיינו בדיני החוזים.^נח) אולם, בצידה של תורת התנאים הכללית, הדלה, יש באנגליה גם תורת תנאים מיוחדת ועשירה יותר במשפט המקרקעין - ואת זו ננסה לסקור להלן, תוך פריצת ערפיליה, ביחוד על פי צ'שיר, עמ' 234-322.

בתורה מיוחדת זו מקביל למושג של תנאי הקיום המשהים - המושג של future estates , היינו "קניינים עתידים"{_אנגלית}; והקניינים מסוג זה מתחלקים שוב לשני סוגי המשנה: estates vested in interest{קניין בעל עניין, _אנגלית} ו-contingent estates{קניינים מותנים, _אנגלית}. חלוקה זו מקבילה בדיוק לחלוקה הקונטיננטלית בין קניינים התלויים ב-terme{מועד, _צרפתית} משהה לבין קניינים התלויים ב-condition{תנאי, _אנגלית} משהה, אך צ'שיר אינו מגדיר את הדבר בפשטות שכזו, אלא מגיע לאותה תוצאה בדרך עקיפין מסובכת. אחרי גיבוש מסוים של דרך התיאור המימית של צ'שיר, אפשר לומר שלפי הגדרתו, ה-estates vested in interest הם ה"קניינים העתידים" המושהים רק על ידי התנאי היחיד הזה, שיסתיים קניין קודם המוגבל בזמן. למשל, בהקנאה לפלוני לימי חייו ואחריו לפלמוני (שהוא כבר אישיות משפטית מסויימת בשעת ההקנאה, מפני שאם לא כן, יהא שם תנאי משהה נוסף, שיתברר הקונה או שיבוא לעולם) - הרי קניינו של פלמוני הוא vested in interest{בעל עניין, _אנגלית}. קניין מסוג זה נחשב מבחינה עיונית כבלתי מותנה כלל, והריהו בבחינת קיים משעת ההקנאה, ורק זכות ההחזקה הגלומה בקניין נחשבת כדחויה עד שיסתיים הקניין האחר. אך יש לציין כי תפיסה זו אינה באה לרמוז לשום דבר שיהא דומה, למשל, להתפרדות דין קניין הגוף לקניין פירות, אשר כל זמן שהיא קיימת אין לקונה הגוף זכות להחזקה, אבל מכל מקום נשארת לו זכות אקטואלית בנכס לגבי כל מה שמעבר לכלול בזכות ההחזקה של הקונה לפירות. כאן, כל זמן שהקניין הראשון קיים, ואין לקונה האחר - למעשה - שום זכות בנכס כלל.

לקונה הראשון נתון למעשה כל קנין הגוף כולו, בידו הקנין הנעלה ביותר בנכס, ללא שום כפיפות לקונה שאחריו וללא שום הגבלה תוכנית לטובתו - כיום יכול הוא אפילו למכור את המקרקע לאחרים לצמיתות - ואילו לאותו קונה שאחריו אין למעשה אלא ראייות בלבד. שנית יש לציין, שכל אותה דרך ההגדרה שהבאנו מצ'שיר אינה יפה אלא למקרה שהקניין המושהה הוא קניין הגוף. אם המדובר הוא בקניין מושהה מסוג leasehold{זכות חכירה, _אנגלית}, כגון שפלוני שוכר את המקרקע בתשרי החל מניסן, קניינו הוא בלי שום ספק vested in interest{בעל ענין, _אנגלית} - כפי שמתברר גם אצל צ'שיר עצמו - אבל אין קניין זה תלוי דווקא בסיומו של קנין קודם המוגבל בזמן.

לעומת זאת, contingent estates{קניניים מותנים, _אנגלית} הם קניינים התלויים בתנאי משהה כלשהו מלבד התנאי שאמרנו לעיל (כלומר, ביתר דיוק: מלבד התנאי של השהייה בזמן). למשל: לפלוני, לעולם, אבל אם יקבל משרה פלונית - יסתיים קניינו ויסוב לפלמוני; לפלוני, לימי היותו מנהל הבנק, ואחרי כן לפלמוני אם ישא אשה (ואם לא, יחזור הקניין למקנה); לפלוני, לימי חייו, ואחריו לאשתו (כי שמא לא ישא, ואם נשא - שמא תמות אשתו לפניו, או שמא יגרשנה ושמא ישא אחרת); לראובן ולשמעון בשותפות, לימי חייהם יחד, ואחר כך למי מהם שיישאר בחיים (כי בינתיים לא התברר האיש) - בכל המקרים האלה (שהם הדוגמאות הטיפוסיות של המשפט האנגלי), הקניין הוא contingent estate, ומוכָּר הוא אף מבחינה עיונית כקניין על תנאי (או ביתר בדיוק: קנין על תנאי משהה - condition precedent{_אנגלית}). גם הקנאה של נושאים אלטרנטיביים נותנת לפי המשפט האנגלי contingent estate לגבי כל הנושאים הכלולים בהקנאה.

הצד השווה שבהתנאות משני הסוגים הללו הוא, שאם המדובר הוא ב-freehold{זכות חכירה, _אנגלית}, כלומר בקניין הגוף (כגון fee simple{זכות בעלות בלתי מוגבלת, _אנגלית}, life estate{אחוזה לחיים, _אנגלית} וכו') מוכרח הקניין המותנה להיות "אקויטבילי", ואינו יכול להיות "לגלי". דבר זה הוא מובן מאליו ביחס לקנייני הגוף שהם "אקויטבליים" מעצם טיבם, כגון life estate, fee tail{עיזבון מוגבל, _אנגלית} וכו', אשר בהם נשאר הקונה תמיד זקוק ל-trustee{נאמן, _אנגלית}. בקניינים מסוג זה אך פשוט הוא, שאם רוצים להשהותם בתנאי, ניתן קנין הגוף ה"לגלי" (היינו ה-fee simple absolute in possession{זכות בעלות מוחלטת, _אנגלית}) לפלוני trustee, עם כל ההנאות הכלולות בקניין או בכפוף ל-trust{נאמנות, _לטינית} זמני לטובת עצמו או לטובת קונה מיידי אחר שבינתיים, ולכשמתקיים התנאי מקבל את הזכות ה"אקויטבילית" להנאות הקניין הקונה המותנה. אולם, גם כאשר קניין הגוף שרוצים להשהותו הוא "לגלי" בטיבו (והיינו, שהמדובר הוא ברצון להשהות את העברת ה-fee simple absolute in possession עצמו), מוכרחה ההשהייה להזדקק להסדר של trust, באופן שהקניין המותנה נהפך בינתיים "אקויטבילי" בלבד. ביתר פירוט, פירושו של דבר הוא שאפשר ואפשר אמנם להעביר תוך השהייה בתנאי אפילו את קניין הגוף ה"לגלי", אלא שעל כל פנים אי אפשר לעשות את הדבר במישרין, באופן שעם התגשמות התנאי יעבור הקניין באופן אוטומטי כמכוון, אלא נחוץ קודם כל למנות trustee, אשר יהנה בינתיים מן הקניין בעצמו או בכפוף ל-trust זמני נוסף, ואילו משיתקיים התנאי יהא ה-trustee אחראי באופן "אקויטבילי" כלפי הקונה המכוון, לא רק כדי להעביר לו את עצם הנאות הקניין, אלא גם כדי לערוך vesting deed{שטר הקנייה, _אנגלית} לטובתו, אשר יעביר על שמו אף את עצם הקניין ה"לגלי".

לעומת זאת, אם המדובר הוא ב-leasehold{זכות חכירה, _אנגלית}, אפשר שהקניין המותנה יהיה "לגלי" במישרין. כלומר: אפשר לערוך הקנאה ישירה, שעם התגשמות התנאי יזכה השוכר ב-leasehold "לגלי" באופן אוטומטי, בלא דרך העקיפין של trustee{נאמן, _אנגלית} ו-vesting deed{שטר הקנייה, _אנגלית} נוסף.

מבחינת הדין למעשה, לפחות אחרי התיקונים מ-1926, אין כנראה הבדל בין ה- estates vested in interest{קנין בעל ענין, _אנגלית} לבין ה-contingent estates{קניינים מותנים, _אנגלית} - לבד מזה שהסוג הראשון אינו כפוף ל-rule against perpetuities{כלל נגד ניצחיות, _אנגלית}, בעוד שהסוג האחר כפוף לכלל הזה. הכלל האמור היה קובע שכל הקנאה על תנאי משהה בטלה, אם אפשר שהתנאי יתגשם רק כעבור 21 שנה או יותר אחרי מותו של אדם מסוים החי בשעת ההקנאה; או - במלים אחרות - שאין הקנאה על תנאי משהה תופסת אלא אם מוכרח התנאי להתגשם (אם יתגשם בכלל) תוך התקופה הנ"ל. אולם, בחוק מתקן משעת 1964^נט) רוכך הכלל, וכיום הדין הוא שאין ההקנאה בטלה, אם התנאי מספיק על כל פנים להתגשם בתוך התקופה (ואף על פי שמלכתחילה לא היה מוכרח להתגשם בתוך התקופה, אלא אפשר היה שיתגשם גם מעבר לה). כבסיס לחישוב התקופה יכול המקנה לבחור את מותו של אדם כלשהו החי אותה שעה. אם אין הוא בוחר שום אדם מסוים, שהתנאי צריך להתגשם אחרי מותו או דווקא בימי חייו, תקופת המבחן היא 21 שנה מיום ההקנאה; אולם, כיום, לפי החוק המתקן, יכול המקנה גם לקבוע, שתקופת המבחן תהיה מספר שנים מסוים - ובלבד שהמספר לא יעלה על 80. חוץ מזה כרוך הכלל בכמה פירושים ספציפיים מסובכים, והוא כפוף גם לכמה חריגים (אשר אחדים מהם נוספו בחוק המתקן) - אך על אלה רשאים אנו לפסוח. תפקידו הוא למנוע את האפשרות שאדם יקבע את מהלך הירושה בנכסיו למשך תקופה יותר מדי ארוכה.

דוגמה אפשרית להקנאה שיש לה תוקף לפי הכלל הנידון, הריהי, למשל, זו: לראובן (החי בשעת מעשה), לימי חייו, ואחריו לבנו המבוגר ביותר שיגיע לגיל 21 - אולם אם שום בן מבניו לא יגיע לגיל זה, כי אז לשמעון. אם, לעומת זאת, יקבע המקנה כי במקרה שלא יהיה לראובן בן, יזכה שמעון, ואחריו בנו המבוגר ביותר שלו, שיחיה בשעת מותו - הרי בנו של שמעון לא יוכל לזכות אלא אם תתברר זכותו תוך 21 שנה אחר מות ראובן.

אולם, מצד שלישי, אם יקבע המקנה כי אחרי שמעון יזכה לוי - יוכל לוי לזכות, אף על פי שגם זכותו תהא עשויה להתגשם רק באיחור של 21 שנה או יותר אחרי מות ראובן, וזאת מפני שאם יזכה שמעון - ממילא תבוא כבר זכותו של לוי לעולם בבחינת estates vested in interest{קנין בעל עניין, _אנגלית}, ודרגתה לענין ה-rule against perpetuities{כלל נגד ניצחיות, _אנגלית} תהיה שווה אפוא לזכותו של שמעון. בדומה לכך, אם ההקנאה היא: לראובן, לימי חייו, אחריו לשמעון, לימי חייו, ולבסוף ללוי - הרי זכותו של לוי היא vested in interest{בעל ענין, _אנגלית} מתחילת ברייתה, ואין היא כפופה ל-rule against perpetuities כלל, כמוה כזכותו הבלתי מותנית של ראובן, הקונה הראשון. דוגמה להקנאה שבה מתעורר הצורך במבחן של 21 השנים, בסתם, הריהי למשל: לפלוני, ב-fee simple absolute{בבעלות בדמי פשוט, _אנגלית}, אם יוחרמו נכסיו שמעבר לים. זוהי הקנאה העשויה להיות בטלה, כי התנאי עשוי להתגשם גם כעבור זמן רב יותר מ-21 שנה, ואין הכרח שהדבר יקרה במשך חיי הקונה (בניגוד, למשל, להקנאה: לפלוני, אם ישא את פלונית), ואף אין נקודה של מות אדם מסוים אשר רק אחריה אמור התנאי להתגשם. כיום ניתנת הקנאה מסוג זה לריפוי לא רק על ידי כך שהחרמת הנכסים תתגשם למעשה תוך 21 שנה, אלא גם אם יקבע, למשל, המקנה: אם יוחרמו הנכסים תוך 80 שנה מן היום".

כל קניין קרקעי, בין אם אקטואלי ובין אם תלוי בתנאי קיום משהה, יכול להיות תלוי גם בתנאי קיום מפקיע; ותנאי הקיום מסוג זה מתחלקים שוב לשני סוגי משנה: determinable limitations ("הגדרות סיום"{_לטינית}, המעמידות determinable interests{מגבלות קבועות, _לטינית}) ו-conditions subsequent ("תנאי סיום"{_לטינית} המעמידים interests upon condition{אינטרסים על תנאי, _לטינית}). לחלוקה זו אין ולא כלום עם החלוקה המקבילה של תנאי הקיום המפקיעים במשפט האירופי-היבשתי, והריהי תופעה מיוחדת של תורת התנאים האנגלית לגבי מקרקעין.

לפני שניגש לבירור תוכנה של החלוקה הזאת, יש לציין שמכל מקום אין היא כוללת את כל המקרים שבהם הקניין איננו מועמד לצמיתות, כי אם בכפוף לנקודת זמן שבה אמור הוא להסתיים. למשל, life estate{אחוזה לחיים, _אנגלית} או שכירות לעשר שנים, כשהם לעצמם, אינם נתפסים בגדר החלוקה שאמרנו; אבל נתפסים בה, למשל, life estate הנתון לפלוני כל זמן שישאר באלמנותו, וכן שכירות לעשר שנים, בתנאי שבעל הבית לא יחזור מחוץ לארץ לפני תום התקופה. אפשר לומר שהחלוקה נוגעת רק לאותם הקניינים האמורים להסתיים לכשיארע דבר מסוים לפני שהקנין צריך להגיע לקיצו בלעדי אותו מאורע (או, במלים אחרות, תופסת היא רק אותם התנאים האמורים להפסיק את הקניין לפני שהיה מגיע לקיצו לפי הגדרתו הזמנית היסודית).

במה שנוגע להבדל המהותי שבין "הגדרות הסיום" ו"תנאי הסיום", מסתבר שאין הוא קיים למעשה כלל ועיקר, ועל כל פנים אין הוא ניתן להגדרה ממצה - אם כי צ'שיר מתאמץ לטעון (בניגוד לדעות אחרות) שהבדל מהותי ישנו וישנו ואף ניתן הוא להגדרה מפורשת. לפיו, "הגדרת סיום" מציינת מאורע כלשהו האמור לסיים את הקנין תוך זמנו, בעוד ש"תנאי סיום" הוא מאורע אשר אירועו תוך תקופת הקנין יכשיל את הקנין (ולו אמנם, גם כן, רק מאותה שעה ואילך, ולא למפרע). אולם, מכל מקום מודה גם צ'שיר עצמו, שמבחינה מעשית אין להכיר אם התנאי הוא "הגדרת סיום" או "תנאי סיום" אלא לפי הניסוח הפורמלי בכל מקרה ומקרה. למשל, הקנאה "לפלוני, לימי אלמנותו" הוא הקנאה של life estate התלויה ב"הגדרת סיום", בעוד שהקנאה "לפלוני, לימי חייו, אבל במקרה שיקום מאלמנותו וישא אשה - קניינו ייפסק" הריהי הקנאה של life estate התלויה ב"תנאי סיום". בדרך כלל, הקנאה בלשון "עד ש..." או "לכל זמן ש..." הוא הקנאה בהגדרת סיום, ואילו הקנאה בלשון "התנאי ש..." או "אבל אם" היא הקנאה בתנאי סיום.

ההבדלים המעשיים לדינא בין שני הסוגים של תנאי הקיום המפקיעים הם אלה: א) קניין התלוי ב"הגדרת סיום" מסתיים מאליו כאשר המאורע שנקבע מתקיים, בעוד שאירועו של "תנאי סיום" הופך את הקנין רק לניתן לביטול על ידי הצד שכנגד (בדרך של entry{כניסה, _אנגלית}); ב) קניין התלוי ב"הגדרת סיום" שהיא בטלה (על פי ארבעת דיני בטלות התנאים שנראה להלן) הוא בטל בעצמו, בעוד שקניין התלוי ב"תנאי סיום" שהוא בטל כאמור הריהו טוב ומתקיים במשוחרר מן התנאי; ג) fee simple absolute{בעלות מוחלטת, _אנגלית} (ולא מיבעי קנייני הגוף האחרים) יכול להיות תלוי ב"הגדרת סיום" רק באופן "אקויטבילי" (כלומר שהקונה מקבל את הבעלות ה"לגלית" בכפוף ל-trust{נאמנות, _אנגלית} לטובת המקנה, שאם יקרה המאורע שנקבע יזכה המקנה בחזרה בקנין הגוף במובן "אקויטבילי" ויהיה זכאי ל-vesting deed{שטר הקנייה, _אנגלית} שיחזיר לו גם את הקנין ה"לגלי"), בעוד שב"תנאי סיום" יכול ה-fee simple absolute להיות תלוי אפילו באופן "לגלי".

בתוקף פסק דין, אשר צ'שיר תוקף אותו מכמה צדדים, הדין הוא שקניין הגוף העובר בירושה (fee{תשלום, _אנגלית}) והתלוי ב"הגדרת סיום" או ב"תנאי סיום", היינו הך, הריהו כפוף ל-rule against perpetuities{כלל נגד ניצחיות, _אנגלית}, אולם בצורה הפוכה ממה שראינו בקניינים עתידים. שם, הקנאה המנוגדת לכלל עשויה לצאת בטלה, בעוד שכאן הקנאה המנוגדת לכלל אינה נפגעת, אלא משתחררת היא מן התנאי ונעשית מוחלטת. ניסוח הכלל בענייננו הוא, שתנאי מפקיע (מסוג כלשהו) הוא בטל אם אין הוא מוכרח להתגשם או להיות מסוכל תוך ימי חייו של אדם מסוים החי בשעת ההקנאה, או לכל המאוחר תוך 21 שנה ממותו (או תוך תקופה מסוימת אחרת, שנקבעה בהתנאה ושאינה עולה על 80 שנה), או - בסתם - תוך 21 שנה מיום ההקנאה.^ס)

חוץ מן ה-rule against perpetuities{כלל נגד ניצחיות, _אנגלית}, יש עוד ארבעה מקרים שבהם נפסלים conditions precedent{תנאים משהים, _אנגלית} (כלומר, תנאים המתלים contingent estates{קניינים מותנים, _אנגלית}) וכן תנאי הקיום המפקיעים משני הסוגים, היינו determinable limitations{הגדרות סיום, _לטינית} ו-conditions subsequent{תנאי סיום, _לטינית}: א) כשיש סתירה בין הקנין והתנאי המתלה אותו; ב) כשהתנאי מכוון נגד נישואי הקונה (אך בעניין זה נראה כי הסייגים המרובים המגבילים את הכלל מרוקנים אותו כמעט מתוכנו); ג) כשהתנאי עלול להיות מנוגד לתקנת הציבור; וד) כשהתנאי אינו חד משמעי לחלוטין.

כשה-condition precedent{תנאי משהה, _אנגלית} מנוגד לאחד מארבעת הכללים הללו, העסק אינו בא לעולם אף אם התנאי מתקיים. על הדינים במקרה שתנאי מפקיע הוא פסול עמדנו כבר לעיל.

מכל מה שראינו עד כאן מסתבר לכאורה, שהתגשמות התנאי הכשר, מכל מין שהוא, פועלת רק מאותה שעה ואילך - ולא למפרע - לפחות כל אימת שהמקרה הוא בתחום של תורת התנאים הכללית ביחס למקרקעין. אולם, אף בתחום זה בודאי אין הדבר חלק לחלוטין: נראה שמסתבך הוא על ידי השינויים שהוכנסו לתוך המשפט האנגלי היסודי על ידי הסמכויות שהוענקו ל-tenant for life{דייר לכל חייו, _אנגלית} והשווים לו במעמד - ולחקר השינויים הללו לא נוכל כאן להפליג.

במה שנוגע לאיסורי הקנאה, נידון העניין במסגרת של כלל א' מכללי פסלות התנאים הנ"ל (והיינו בגדר המקרה של סתירה בין הקניין והתנאי). קיצור הדברים הוא, ש-limitation{הגבלה, _לטינית} הקובעת כי קניין הגוף יעמוד רק עד שהקונה ינסה להקנות לאחרים או עד שיפשוט את הרגל, יש לה תוקף; אולם, אם הקניין מועמד upon condition{על תנאי, _לטינית} שהקונה לא יחזור ויַקנה או שלנושים לא תהא ירידה אל הנכס, הרי הקניין קיים והתנאי בטל (ואין לקונה זכות של re-entry{כניסה מחדש, _לטינית}). עם זאת, אם איסור ההקנאה "איננו כללי", אלא הוא חל רק לגבי אדם מסוים או בני קבוצה מסוימת ומצומצמת, וכיו"ב מקרים שבית המשפט עשוי להכיר בהם איסור שאיננו "כללי" - יש לאיסור תוקף אפילו על דרך condition{תנאים, _אנגלית}.

נח) ר', למשל, סלמונד, עמ' 281-284; הלסבורי-סיימונדס, ח', עמ' 194 ואילך; אנסון, עמ' 338ואילך.

נט)The Perpetuities and Accumulations Act, 1964.

ס) צריך עיון אם כלל זה משתנה על ידי החוק המתקן משנת 1964, גם במובן זה, שאם התנאי המפקיע יתקיים למעשה בתוך התקופה, לא יראוהו כבטל, וקניין הגוף יחזור למקנה. נראה לומר לכאורה, שהתגשמות התנאי אינה צריכה להשפיע, כי הריכוך שנקבע בחוק מ-1964 אמור רק ביחס ל-disposition{הוראה, _צרפתית}, שהיתה יוצאת בטלה אלמלא הריכוך - ואילו חזרת הקנין למקנה איננה לכאורה disposition, כי אם רק תוצאה המתאפשרת באגב במקרה של כשלון ההקנאה המותנית.

הדף הבא