א. יחס לעולם וזיקה לנשוא או לחפץ

לאור מה שראינו בשני הפרקים הקודמים ניתן לסכם, שאם מושג הקניין העברי מקביל לזכות הריאלית, הרי מקביל הוא לה על-פי הגדרתה הקלאסית אצל הפרשנים של יבשת אירופה; אבל גם במסגרת זו, ההבדל בין שני המושגים הוא רחב ביותר - וקודם כל מתבלט כמובן ההבדל במהות. אמנם, אם מגדירים אנו את "הזכות" ככל יתרון משפטי (כפי שאמרנו לגבי הדין העברי), הרי גם "הקניין" וגם "הזכות הריאלית" - זכויות הם; אבל בעוד שב"זכות הריאלית" רואים הפרשנים את עצם היחס שבין האדם והעולם לגבי החפץ (וראייה זו צריכים אנו לייחס גם לקלאסיציסטים האדוקים ביותר, אפילו בעל-כרחם), הרי "הקניין" אינו יחס זה בעצמו אלא הוא מושג היותו של החפץ נשוא ליחס כזה - ומכאן מתפתחים עוד הבדלים נוספים.

היחס בין האדם והעולם לגבי חפץ עשוי להיות ממינים שונים: אפשר שהוא יתבטא ברשות (במובן של הסמכה או התר-מעשה), ואפשר שהוא יתבטא בתביעה, בדין של זכייה (כגון ההתפשטות האוטומטית של היחס המשפטי מתחולתו לגבי החפץ עצמו אל התחולה לגבי פירותיו), כחובת-אחריות, ביכולת-ההעברה של מכלול היחסים או חלק ממנו, בהשפעה על דינו של החפץ (כגון שהשור יהיה תם או מועד, לפי זהות בעליו,^א) או שלא יחולו בחפץ דיני הגנת-הדייר, באשר הוא בניין השייך למדינה)^ב) - ואולי ניתן למצוא עוד מיני יחסים אפשריים אחרים. והנה, כל המינים הללו - בדרך כלל אחוזים הם ודבוקים זה בזה; אבל כאשר נתפסת הזכות הריאלית בבחינת עצם היחס בין האדם והעולם לגבי חפץ, ממילא מוכרחה היא למצוא את מקומה בתוך הרשימה, בבחינת יחס ממין אחד כלשהו, ואילו מכלול היחסים - אשר הוא הוא באמת סך-הכל של הזכות לגבי החפץ - נשאר חסר כל ביטוי מושגי מגובש. ואכן, זהו הדבר הקורה למושג "הזכות הריאלית" למעשה. כפי שראינו, מסתיימת הגדרתו כבר בשלב המקביל למושג הרשות העברי, במובן של הסמכה או התר, וניתן לומר כי ההגדרה מכוונת אמנם לבטא את הרשות - או חרות הפעולה - הלזאת, אף-על-פי שמסתבכת היא בביטויים אחרים ומטעים. אבל מבחינה פונקציונלית, באמת אין מושג "הזכות הריאלית" נועד להישאר תקוע בשלב הלזה, אלא נועד הוא לבטא את הזכות בשלמותה, על כל יסודותיה כלם^ג) - וכאן שוב חוזר ונכשל הוא, כשם שהוא נכשל בעצם גם ביחס לשלב הראשון כשלעצמו. העניין מיטשטש קצת בהגדרה הקלאסיציסטית, כי זו מסרבת בעקשנות להגדיר את מושגי "הכוח" או "השלטון" שעליהם היא מבוססת, וכך ניתן לדחוס לתוכה במקרה הצורך גם מין ושאינו מינו;^ד) אבל בהגדרה הפרסונליסטית ממש מתפוררים הדברים בידים - שהרי מה תביעה נגד כלי עלמא יש למשל ביכולת הנתונה לבעל החפץ למוכרו, ואשר אין גם הפרסונליסטים חולקים על היותה בשר מבשרה של זכות-הבעלים הריאלית?^ה)

לעומת זאת, היתרון של מושג הקניין העברי הוא לא רק בעצם העובדה שמעלה הוא את כל המכלול, אלא גם בעובדה הנוספת שבאמת מעלה הוא את המכלול בבחינת מושג אחדותי. מסתבר כי צורך האחדותיות הוא הוא שהביא את הלשון העברית לטביעתו של מושג הקניין - לא בבחינת צירוף ישיר של מיני היחסים השונים הנרמזים על-ידיו, אלא בדרך העקיפה שראינו - כזיקה הנוצרת על ידי מכלול אותם היחסים. דבר זה, מצידו, איפשר בלשון העברית גמישות מיוחדת, אשר על יתרונותיה-למעשה נעמוד בחלק השני של המחקר.

א) פ"ד מהל' נזקי ממון הל' ט', ופ"ו שם הל' ו'.

ב) ע"א 136/52, בת-גלים בע"מ נ' מפעלי חוף ים בת-גלים בע"מ, פסקי-דין ט', עמ' 776 - לפני חוק הגנת הדייר תשט"ו (סע' 13).

ג) ר' היילפרון, ג', שבעמ' 10 מציין הוא את הבעלות כ"זכות ריאלית" ובעמ' 266 מגדיר הוא את הבעלות כזכות שליטה מאוחדת, שאיננה פשוט הסכום של הרשויות הכלולות בה.

ד) השווה אנקצרוס-ניפרדי, א' , עמ' 295, הגורסים כי השלטון הניתן על ידי הזכות הריאלית "עשוי להתיחס הן לשימוש הן להקנאה".

ה) ר' סלמונד, עמ' 271: "הנחנו כי הבעלות הקורפורלית היא זכות ביחס לדבר חומרי. אולם, למען הדיוק, הבעלות הקורפורלית - יותר משהיא זכות אחת הריהי צרור של זכויות, חרויות, יכולות ופטורים... אין רע בדיבור על הבעלות הקורפורלית בבחינת זכות יחידה, בתנאי שנדע כי אין זה אלא פישוט". - בויכוח עם הפרסונליסטים בהקשר זה אפשר היה בעצם להביא דוגמה אף יותר חותכת: מה תביעה נגד כלי עלמא יש בחובות-האחריות הכרוכות בבעלות? אולם, שיטות המשפט האירופיות מתעלמות בכלל מן הקשר המהותי בין זכות-הבעלות וחובות-האחריות הכרוכות בה.

הדף הקודם הדף הבא