ג.ג.1.4.

המסקנה הראשונה, המתחייבת כאמור מצירוף הדברים היא, כי במקום שאחד המיטלטלין יקר יותר מחבריו או שווה להם בערכו (לפי הערכה יחסית, מתוך מצב החיבור, על דעת הפרדה), ממילא יש בו זכות הפרדה. יתר-על-כן, מתחייבשאם אחד המיטלטלין יקר יותר מחבריו (לפי הערכה כאמור), ובעל אותו מיטלטל לא גרם את החיבור בפשיעתו ואף אינו אחראי לו על-פי דיני השומר או הגזלן, זכאי הוא להפריד את המיטלטל בלי שום פיצוי לבעלי המיטלטלין האחרים, אף אם ההפרדה תהא כרוכה בנזק למיטלטלין שלהם (לפי ערכם היחסי בחיבור) - אלא אם יהא אותו נזק ניתן להימנע על-ידי גרימת נזק קטן יותר למיטלטל היקר עצמו, ובעלי המיטלטלין הזולים יהיו נכונים לפצות מצידם את בעלהמיטלטל היקר בעד הנזק שיגרום לעצמו כדי למנוע נזק מהם. לעומת זאת, בעלי המיטלטלין הזולים יהיו זכאים להפריד את שלהם - אם יהיו זכאים לכך בכלל - רק כנגד פיצוי על הנזק שההפרדה תגרום למיטלטל היקר; אך אף הם יהיופטורים מחובת הפיצוי אם נגרם החיבור בפשיעתו של בעל המיטלטל היקר, או שהלה אחראי לחיבור על-פי דיני השומר או הגזלן.

מסקנה זו בדבר הבדל בין בעל המיטלטל היקר לבעלי המיטלטלין הזולים בקשר לחובת הפיצוי, לכאורה אין היא מתחייבת מן העקרונות שראינו לעיל, כי אם אדרבה, סותרת היא את הכלל שאמנם חייב אדם לסבול את הנזק הקל לשםמניעת החמור, אך זה רק כנגד פיצוי. לפי כלל זה, לכאורה היה צריך להתחייב בפיצוי גם בעל המיטלטל היקר, הגורם על-ידי ההפרדה נזק למיטלטלין הזולים, בעוד שבעליהם לא פשעו ואינם אחראים לחיבור. אולם, באמת נראה כי ישלשים כאן לב לשיקול מיוחד כלהלן. אם נניח כי בעלי המיטלטלין הזולים אינם דורשים הפרדה, או שאין להם כלל זכות הפרדה במסיבות המקרה, ואילו בעל המיטלטל היקר אמנם אינו מבקש הפרדה, אך מבקש הוא להחזיק ולהשתמשבשלו, בעוד שאומדנא דמוכח הוא על-פי מסיבות המקרה כי אמנם אין לו ענין בחיבור, ואין הוא מתכוון לזכות במיטלטלין הזולים - והללו רק נגררים אחר המיטלטל היקר שלא בטובת בעליו ושלא לצרכו, - הרי שודאי יצטרך הדין להכירלבעל אותו מיטלטל את זכות ההחזקה והשימוש בצירוף-המיטלטלין בלי שום פיצוי. כך, משום שמצד אחד ודאי לא יוכלו בעלי המיטלטלין הזולים למנוע את זכות ההחזקה והשימוש של חברם, באשר מלכתחילה תהא זו רק בבחינת סבילהשל הנזק הקל למניעת החמור; ואילו מצד שני, משיבואו בדיעבד לתבוע פיצוי, ודאי תצטרך להישמע טענת בעליו של המיטלטל היקר, שהוא מה עשה? הוא רק נטל את שלו; ואם בעלי המיטלטלין הזולים רוצים גם הם ליטול את שלהם, בבקשה, שיטלו את שלהם - אם יכולים הם לעשות כן בלי נזק - וילכו להם. גישה זו משתמעת מתוך הגיון הגמרא בבבא קמא ק"א א', כפי שנסביר בהערה קפ"ט להלן, ועולה היא בקנה אחד עם העקרון היסודי של ההתחברות במקרקעין; ובהמשך מכאן מתחייב גם מה שאמרנו לעיל, שבעל המיטלטל היקר אינו חייב בפיצוי אף כשאין הוא דווקא לוקח לעצמו את ההחזקה והשימוש בצירוף-המיטלטלין, אלא מפריד את שלו מן המיטלטלין הזולים ומזיק אותם על-ידי כךבידים. כך על-פי קל-וחומר, שאם יכול בעל המיטלטל היקר למנוע בינתיים מבעלי המיטלטלין הזולים את המיטלטלין שלהם לגמרי, על אחת כמה וכמה שרשאי הוא להפרידם כדי להעמידם לרשות בעליהם, ולו גם כשהם ניזוקיםבהכרח-הדברים.

לעומת זאת, כשבעלי המיטלטלין הזולים הם הדורשים הפרדה, הרי לאור השיקול דלעיל יש לראותם כמי שבא להוציא מבעל המיטלטל היקר, שהוא "המוחזק". הלה יכול לטעון אפוא כי מלכתחילה רשאי הוא להחזיק בצירוף-המיטלטליןכלו, ואף למנוע בינתיים את המיטלטלין הזולים מבעליהם לגמרי, - ואם בכל-זאת מבקשים בעלי המיטלטלין הזולים את שלהם, באשר אי-ההחזרה תגרום להם נזק קשה יותר מכפי שההפרדה תגרום לבעל המיטלטל היקר, הרי אמנם חייבבעל-דברם להיענות להם, אך זה רק כנגד פיצוי על הנזק שייגרם לו - לפי הדין הכללי.^קפט)

אפשרות שלישית היא, שכל המיטלטלים המעורבים בחיבור שווים בערכם. במקרה כזה מתחייב כי כל אחד מבעלי המיטלטלין זכאי להחזיק בשלו, והמצב הוא תיקו. במצב זה נראה גם-כן , שאין מקום לסטות משלמות העקרון במקורו, ואף אחד מן הצדדים לא יהא רשאי להציל את שלו על חשבון חברו בלי פיצוי.

מן המסקנה שהגענו אליה, שיתכן כי לבעל המיטלטל הזול לא תהיה זכות הפרדה, משתמע כי בעל המיטלטל היקר יוכל לזכות במיטלטל הזול - ואמנם הוא יזכה ממילא, כל אימת שיתנגד לדרישה הפרדה. כשחיבור המיטלטל הזול יהיהכרוך בשבח למיטלטל היקר, ובעל המיטלטל היקר יבחר אמנם לזכות במיטלטל הזול - על-ידי התנגדות לדרישת הפרדה או על-ידי גילוי באופן אחר כי מתכוון הוא להחזיק בחיבור - הריהו יהא חייב בפיצוי, כפי שהערנו. כמו כן מסתברכי כל מחזיק שהוא בעל אחד המיטלטלין המעורב בחיבור יוכל לזכות במיטלטלין האחרים על-ידי גילוי כוונתו לכך, בכפוף לחובת פיצוי בעד השבח - אף כשהמיטלטלין האחרים יהיו יותר יקרים או שתהיה בהם זכות הפרדה באופן אחר; אלא שבמקרה כזה נראה כי הזכייה תהיה רק על תנאי שלא תבוא תביעת הפרדה או תביעת זכייה נגדית עדיפה מצד בעלי המיטלטלין האחרים.

לאחר מכן באים אנו לאפשרות שבעלי המיטלטלין הזולים לא ידרשו הפרדה, באשר לא ירצו לשלם את הנזק הכרוך בכך, בעוד שבעל המיטלטל היקר לא ירצה גם הוא מצידו להפריד את המיטלטלין הזולים - באשר הפרדתם תהיה כרוכהבנזק גדול יותר מדי למיטלטל שלו - ועם זאת גם לא יהא מוכן לזכות במיטלטלין הזולים, כי לא יהיה מוכן לשלם בעד השבח שהם גורמים. במקרה כזה, אם יש שם מישהו האחראי לחיבור, הרי לפי דעת הראב"ד יוכל בעל המיטלטלהמושבח לכפות את האיש שישלם לו את דמי המיטלטל הזה כפי שהיה מלכתחילה, ויזכה בחיבור.^קצ) נראה שדין זה, שבעל הנכס המושבח בלי רשות יכול לכפות את המשביח שיקנה ממנו את הנכס, במקום שבעל-הבית שאין לו ברירתעקירה יצטרך תמיד לפצות את המשביח, חל גם במקרקעין.^קצא) אך לע"ד הריני נוטה להניח, כי במקרקעין אין הדין צריך לחול דווקא לגבי גוף הקרקע המושבחת, אלא יתכן שיחול רק לגבי מקומו של השבח, כשעבוד של קניין-מקום, להחזקת השבח בבעלות נפרדת.

אם החיבור הוא תערובת, באופן שאין להכיר עוד בין המיטלטלין השונים, נראה שיש להבחין בין תערובת שנגרמה ברשות לבין תערובת אחרת. במקרה הראשון נעשים הבעלים שותפים, וחלקו של כל שותף נאמד לפי הערך היחסי שלמיטלטליו. כך הוא על-פי בבא מציעא, דף מ׳ עמ' א', והרמב"ם,בפ"ה מהל' שאלה ופקדון הל'ה', גורס שהוא הדין גם בתערובת שנגרמה בלי רשות; אולם, את פירושו זה של הרמב"ם קשה להלום. על-פי הכרעה של תרומת-הדשן (חלק א', סי' שי"ד), שנתקבלה גם בהגהת הרמ"א על חו"מ סי' רצ"ב סע' י', הדין בתערובת שנגרמה בלי הסכמת הבעלים הוא אחר, - והיינו שהשייכות במקרה כזה אינה משתנה, בהתאמה גמורה לעקרון הכללי שראינו לעיל, ומי שבא להוציא את שלו מן המחזיק בתערובת הריהו נאמן בזיהוי סביר של חלקו, אלא שאם ייחס המחזיק את הזהות לחלק מתאים אחר, תהא הצעתו של המחזיק עדיפה. טעם ההבחנה בין התערובת המוסכמת לתערובת שאיננה מוסכמת הריהו ודאי בכך, שבמקרה הראשון אמנם מוצדק הדבר שכל פחת העשוי לחול בתערובת יתחלק באופן פרופורציונלי בין הבעלים השונים; אבל אם נגרמה התערובת בפשיעה - ראוי שהפחת יחול רק על הפושע, ואילו הצד הנפגע יוציא את חלקו בשלמות: אם על-ידי כך שיקבל ממש את שלו או תחליף מתאים בעין, ואם על-ידי כך שיצטרך הפושע להשלים את החסר על-ידי פיצויים. ההכרעה של תרומת-הדשן מביאה לתוצאה הזאת על-ידי כך שהתובע או המחזיק יכולים ליחס על-פיהלתובע - בגדרי הסביר במסיבות המקרה - בין את מה שנשאר מן התערובת בעין בין את מה שנפגע בה; ובמקרה שייוחס לתובע החלק שנפגע, הרי הוא יוכל לתבוע פיצוי על-פי הדינים הכלליים של השומר או הגזלן. מסירת ההכרעהבברירה למחזיק נובעת מן הדינים הכלליים בענין ראיות.

הדין האמור לא יהא נוח לתובע כשהתערובת נגרמה באונס שהמחזיק איננו אחראי לו, וכשאחר-כך אבד חלק התערובת באונס וחלק בפשיעה. המחזיק יוכל כאן לזהות את חלקו של התובע בחלק שאבד באונס דווקא; אבל אם אין התובעיכול להוכיח כי דווקא חלקו הוא שאבד בפשיעה, הרי נראה שהתוצאה היא על-כל-פנים מוצדקת.

אם נגרמה התערובת שלא בהסכמת הבעלים, ואין היא מוחזקת בידי שום אדם או שמוחזקים בה בעלים שונים כאחד, נראה שצריכה היא להתחלק כאילו היתה משותפת, אבל אם נפל בה פחת, הרי כל אחד מן הבעלים יוציא - עד כדי גובהזכותו - לפי היחס בין הערך העומד לחלוקה ומספר המתחרים. מסקנה זו מתחייבת על סמך העקרון הכללי הנקבע בשו"ע חו"מ סי' ק"ד סע׳ י׳ בענין חלוקת נכסים בין נושים מתחרים, כשהנכסים אינם מספיקים לכלם. הגיון התוצאהמסתבר כאן באופן כזה: אף אם נגרמה התערובת על-ידי אונס שאיש אינו אחראי לו - מכל-מקום יכול כל אחד מן הבעלים לטעון שלא קיבל עליו סיכון פרופורציונלי, כדין התערובת המוסכמת, ומשמע שאם נגרם נזק, נאמן כל אחד מןהצדדים לטעון בשווה עם חבריו, לגבי כל יחידה שלא נפגעה, שמא היא שלו - כדי שיחול הנזק בחלקם של האחרים. כל יחידה שלא נפגעה צריכה אפוא להתחלק בשווה, לפי מספר המתחרים - עד שהפחות שבהם בא על סיפוקו המלא, וההתחרות נמשכת רק בין הנותרים. תוצאה זו נוחה כמובן לבעלי החלקים הקטנים ופוגעת בבעלי החלקים הגדולים - אך מוצדקת היא גם על-ידי כך שסיכויי היפגעותם של החלקים הגדולים הריהם יותר גדולים מסיכויי ההיפגעות שלהחלקים הקטנים, לא רק באופן יחסי, אלא גם במוחלט.^קצא-1)

קפט) מסקנה זו מתאשרת כאמור על-פי הגיון הגמרא בבבא קמא ק"א א', לפי קו-מחשבה כלהלן. הגמרא דנה כאן בשאלה כזאת: צמר של ראובן נלקח על-ידי קוף ונטבל בצבע של שמעון, באופן שאין שם שבח לצמר - האם יכול שמעון לדרוש מראובן את החזרת הצבע, או שמא "חזותא לאו מילתא היא", והשינוי שנגרם לצמר על-ידי חיבור הצבע אין בו שום ממש המחייב החזרה? שאלה זו נשארה בגמרא בלי שום הכרעה מפורשת, אך על-כל-פנים מתברר כי הגמרא תופסת את הצמר, באופן חד-משמעי, כחפץ עיקרי, אשר בעליו הוא מוחזק, בעוד שאת הצבע תופסת היא כדברטפל, שבעליו הוא המוציא מחברו - ומה יכול להיות קנה-המידה להבחנה בין חפץ עיקרי לטפל בחיבור, אם לא ערכם היחסי כשהם מחוברים, על דעת שיופרדו? אולם, הגמרא תומכת במסקנתנו גם באופן אחר, והיינו מתוך עצם העובדה כי השאלה נשארה בה ללא הכרעה. מתוצאה זו מתחייב, שאם בעל הצמר הוא המחזיק בצירוף, ובעל הצבע דורש את שלו, הרי בעל הצמר משיב לו, ממה נפשך: אם חזותא לאו מילתא היא - אין לך אצלי שום דבר כלל, אבל אף אם נאמר דמילתא היא, ובכן טוב, קח את שלך, אבל שלם לי את נזק ההפרדה, שהרי אני לא פשעתי ואין לי לסבול נזקבעדך בחינם. לעומת זאת, כשבעל הצבע מחזיק בצירוף, ובעל הצמר דורש את שלו, אין לבעל הצבע שום טענה ברורה שאף הוא מחזיק בשלו ושאין לו להחזיר את הצמר בלי פיצוי על הנזק שההפרדה תגרום לצבעו. בעל הצבע, יש לו רק טענת שמא: שמא חזותא מילתא היא, ושמא יש לואם-כן זכות להחזיק בשלו. על זה משיב בעל הצמר, כי הצמר ודאי מילתא היא, ולו יש אם-כן ודאי זכות להחזיק, וכשברי ושמא מתנגשים, ברי עדיף, ואין בעל-השמא יכול לעכב בעדו בטענת הנזק, אשר שמא ייגרם לו.

יש גם לציין כי מסקנתנו יכולה מטבע הדברים להתייחס רק למקרים, בהם המיטלטל הזול הוא בבחינת "חזותא" בלבד גבי המיטלטל היקר, שהרי אם המיטלטל הזול אינו רק בבחינת שינוי-מראה בעלמא, אלא יש בחיבורו שבח למיטלטל היקר, ודאי לא תישמע טענת בעל המיטלטל היקר כיאין לו ענין בחיבור והוא רק מבקש להחזיק בשלו: במקרה כזה יהיה לנו מטבע הדברים אומדנא דמוכח, כי נכונות בעל המיטלטל היקר להחזיק בשלו ללא הפרדה היא ממילא בבחינת משאלה לזכות במיטלטל הזול, והוא לא יוכל להחזיק בצירוף אלא כנגד פיצוי בעד השבח, כפי שנראה להלן.

קצ) ר' בספר על "ההחזקה ודיניה", פרק ח', הערה ח'.

קצא) ר' עה"ש חו"מ סי׳ שע"ה סע' י"ד.

קצא-1) ר' גם להלן, פרק ה, סע' ג', מס' 14, בסמיכות להערה צ"ז.

הדף הבא