שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
משמעות אחרת של מושג החצר לעניין נזיקין נמצאת לנו בכך שמכל מיני התחומים או "הרשויות" הידועים במשפט העברי, חצר היא המין היחיד של רשות, אשר אם נוצר בו "בור" - והיינו תקלה שאנשים או בעלי-חיים הבאים למקום עשויים להיפגע בה - ייתכן שיהא אדם אחראי לבור בתוקף עצם מעמדו במקום, ולאו דווקא משום שהוא עצמו חפר את הבור או גרם לתקלה. תוצאה זו נובעת מכך שבמיני רשויות אחרות - רשות-הרבים, כרמילית או הקדש - מטבען אין בהן מחזיק; ממילא אין מי שתחול עליו אחריות של שמירה בגינן - ולכן, אף אם למעשה החזיק בהן אדם, מכל-מקום אי-אפשר לחייבו בשמירה יותר משהיה בלעדיו, ואין מי שיהא אחראי לבור שנחפר שם, מלבד החופר בעצמו. דבר זה, מסתבר שהוא נכון אפילו בחצר - אם זו חצר של ד' אמות בכרמילית; שהרי זו חצר ארעית, שמלכתחילה לא היה בה ועוד מעט לא יהא בה בכלל מחזיק כלשהו - ולמה יוטב מצבו של אדם, שבמקרה נפגע באותו המקום על-ידי בור הזולת דווקא ברגע המסוים שפלוני שלישי השתמש בו? יתר-על-כן, פלוני זה, שהשתמש אז במקום כבחצר, על-כל-פנים לא היה זכאי למנוע שם שימוש מקביל כלשהו שלא פגע בעניינו, ואף אם היה זה חפירה של בורותלה) - וממילא משמע כי אחריות "המחזיק" לבורות שאינם מלכתחילה שלו לא תיתכן כאן. אולם, בחצר מסוג אחר, ממילא יש לנו זכות להחזקה של ממש, עם זכות פיקוח על מעשי הזולת ואחריות לשמירת המקום אף לאחר שאותם מעשים נשלמים - ולכן קיימת כאן גם אחריות לבורות הזולת, או לבורות שממילא, כפועל-יוצא מן מאחריות הכללית לשמירת המקום. יש להדגיש כי אחריות זו ודאי אינה חלה דווקא על בעל-החצר, כי אם על המחזיק הישיר סתם, לפי הכללים הרגילים שראינו, ובין אם זה בעל-החצר, או שומר משמו, או גזלן שתפס לעצמו ומנע בכך את אפשרות השמירה החוקית.
גדרי האחריות הזאת, הריהם כלהלן. אם נחפר הבור בהסכמת המחזיק, נעשה זה אחראי לאלתר. אם לא כן - ובין אם נחפר הבור ברשות, בין שלא ברשות ובין באונס, - הרי עד שנודע הדבר למחזיק, והיה בידו "לכסות" את הבור, מתקיימת בעינה אחריות החופר (במידה שמישהו כזה ישנו שם), אך משנודע דבר-הבור למחזיק, והיה בידו לכסותו, נעשה הוא עצמו אחראי לנזקי הבור. האחריות היא רק כלפי מי שנפגע תוך היותו עושה בחצר ברשות או - לפחות - בהיותו עושה בה באופן צפוי, ואפילו שלא ברשות.לו) נראה לומר שבדינים אלה אין אמנם שום יחוד מהותי כנגד הכלל הרחב שאפשר להכיר בדיני ישראל, שהעושה את החפץ המוחזק על-ידי חברו למסוכן - נעשה אחראי לאותה סכנה, כל זמן שלא ידע עליה המחזיק בעצמו; ואילו משנודע דבר הסכנה למחזיק - או שהיה לו לדעת עליה - אחראי הוא לסכנה בעצמו (תוך אפשרות אוונטואלית לתבוע את גורם הסכנה על התערבות בחפץ הזולת שלא כדין).לז) אולם, בדיני הבור בחצר בא כלל זה על הדגמתו המעשית וביטויו המובהק, תוך כל הייחוד הכרוך בכך לגבי ההבחנה בין דיני הבור בחצר לדיני הבור במיני רשויות אחרות - ומכאן עיקר ייחוד דיני הבור בחצר בחיבורנו שלנו.
מלבד זה יש לנו להתעכב כאן על דין הבור בחצר גם מנקודת-ראות אחרת - והיינו, מבחינת השפעתו של הבור על עצם דין ההחזקה בחצר.
לה) ר' בבא מציעא י' א', שכל עניין חצר ד' אמות אינו אלא תקנת חכמים, כדי למנוע מריבה בין המשתמשים בכרמילית, שהמייחד לעצמו דבר שם תוך ד' אמותיו, ידו תהא על העליונה נגד כל מתחרה.
לו) שו"ע חו"מ סי' שצ"ח סע' ג'; סי' ת"י סע' ד' ואילך וסע' כ'; סי' תט"ו; ובבא קמא כ"ט ב', בדברי רב אחא בריה דרב איקא, גבי המצניע את הקוץ בגדרו דרך צמצום.
לז) השווה לעיל, פרק ג' סע' ז', פסקה שלישית ושניה מן הסוף, ור' הגהת הרמ"א על חו"מ סי' ת"י סעיף ד', ודוק בבבא מציעא מ"ב ב', שכך מתחייב על-פי הגיון המשפט העברי - גם אם קשה למצוא בענייננו הלכה ישירה מפורשת, שלא תהא נוגעת דווקא לבור בחצר. - בניסוח הכלל שהסקנו, נראה שיש מקום להדגיש כי המחזיק פטור מאחריות לסכנה הנסתרת רק אם אין הוא גזלן. אם הוא גזלן - נראה שיהא הוא אחראי על-כל-פנים, גם אם לא ידע ולא היה לו לדעת על הסכנה, שהרי מכל-מקום הוא פשע על-ידי הוצאת החפץ מרשות המחזיק הקודם, שאולי היה יודע לסלק את הסכנה או למנעה מלכתחילה. מצד שני מסתבר שאפשר להרחיב את הכלל, שלא רק מי שגורם את הסכנה הנסתרת בחפץ הזולת יהא אחראי לה כל זמן שנשארת היא עלומה מן המחזיק, אלא גם אם מלכתחילה אחראי היה אדם לסכנה נסתרת שבחפץ מוחזק על-ידיו, והוא העביר את ההחזקה לאחר (או שהתימר להעבירה למקבל בתום-לב), בלי שגילה לו את דבר הסכנה, הריהו נשאר אחראי - אף אם המחזיק החדש אינו שומר משמו, אלא הוא מחזיק כבעל-בית לעצמו. כך על-פי ההלכה שהמיקח - ברשות המוכר הוא למומים (שו"ע חו"מ סי' רל"ב סע' כ"א); ועוד, שהמחזיק הראשון ודאי צריך להיעשות כאן כמי שכרה בור בחצרו ופתחו לחצר לחברו: כי אף-על-פי שמלכתחילה החזיק בבור ברשות, בחצרו שלו עצמו, הרי כשהעביר את החצר, ולא גילה את דבר הבור, דומה הוא כמי שלא העביר כלל את הבור, אלא רק הגניבו - עם ההעברה - לחצר שנעשתה בינתים חצר הזולת (ר' שו"ע חו"מ סי' ת"י סע' ו', וצרף את דין המצניע זכוכיותיו בכותל הרעוע של חברו - משו"ע חו"מ סי' תט"ו סע' ב' - עם הכלל העולה ממושג "גטה וחצרה באין כאחד" - בגיטין ע"ז ב' - שדברי המעביר הנמצאים בחצר בשעת העברתה הריהם כמובאים לחצר המקבל באותה שעה). ואין העניין דומה לדין השור המועד, שנמכר כתם, שהמוכר נפטר בו (פ"ד מהל' נזקי ממון הל' ט'), כי שם תלויה האחריות בדין השור, ולא בטיבו האמיתי. כמו כן שונה העניין מדין המפקיר את חצרו על הבור שבה, שעל-פי שו"ע חו"מ סי' ת"י סע' ו' הוא פטור - כפי שעומדים אנו להסביר בפתשגן מיד, ובהערה מ' להלן.
בהקשר זה עשויה גם להתעורר השאלה, מה יהא על אחריות המחזיק לבור, כשהמחזיק הוא שומר לבעל-בית, ועל-פי גדרי היחסים שבין בעל-הבית לשומר - "סתימת הבור" היא משיורי עניינו של בעל-הבית. לפי הדין הכללי שראינו לעיל, בפרק ג' סע' ז', מסתבר שיש לדייק כלהלן. אמנם, בעל-הבית הוא המופקד כאן על "סתימת" הבור, אבל בסתם לא יהא בזה כדי לשחרר את השומר משמירתו של הבור ומן החובה לכסותו, במידה שהדבר הוא ביכלתו, בגדר רשות-פעולתו במקום - ולו גם על-ידי עצם אזהרת האנשים הבאים לחצר ועל-ידי מתן הודעה לבעל-הבית שנוצר בור המחייב סתימה מצידו. בעל-הבית, שפשע לשומר על-ידי אי-סתימת הבור, יהא בכל-זאת פטור כלפי הניזוק, אם השומר יכול היה למנוע את הנזק על-ידי נקיטת אמצעי זהירות מתאימים מצידו הוא, - ורק אם השומר באמת לא פשע, כי הדרך היחידה לכסות את הבור במסיבות המקרה היתה על-ידי סתימתו, יחול הדין שהשומר פטור ובעל-הבית חייב.