ה.ו.

ו. מושג החצר בהערכה השוואתית

דיני החצר, כפי שסקרנו אותם עד כאן, נראים כלם כמחויבים על-פי עצם ההגיון האובייקטיבי של העניין הנידון - ובודאי גם בשיטות אחרות, במידה שבעיות מן התחום הנידון התעוררו או תתעוררנה בהן, יימצא שפתרונן הוא זהה או דומה למדי, או לפחות צריך להיות כן, על-פי הגיון אותן השיטות בעצמן. אולם, בשיטות האחרות אין להגיע לפתרונות הללו אלא בדרך החציבה מעקרונות-יסוד מופשטים ביותר בכל מקרה מחדש - כי שום מושג מקביל למושג "החצר" איננו קיים כאן, וגם שום שיטה מודעת של העניין בכללו איננה קיימת. ממילא משמע כי מלכתחילה - כל זמן שהבעייה המסוימת לא הוכרעה למעשה - נשאר דינה בשיטות אלה מעורפל לחלוטין, וגם משהוכרעה - אין הכרעתה שופכת שום אור על סביבתה, כי עצם הגישה כאן היא גישושית ולא שיטתית.^עד)

לעומת זאת, באמצעותו של מושג "החצר" ודיניו במשפט העברי מובאים הדברים לעמוד על הגיונם המודע השלם; שיטתם מתגלה לתודעה, וגם מלאכתו של השופט, גם משימת ההדיוט הרוצה לדעת מה דינו, זוכות כאן בהקלה יתרה.

עד) כך הוא ביחוד דווקא בשיטות המשפט של יבשת אירופה - וקצר כאן המצע מהשתרע, כדי להוכיח את הדבר בראיות. המשפט האנגלי, שהוא קזואיסטי, הוא ממילא גם מפורש יותר בתחום הנידון, שאינו בעצם אלא אחד ממוקדי-המפגש של המוסדות המשפטיים הרחבים יותר של אחריות בנזיקין מזה ודיני ההחזקה מזה. אולם, בהבדל מן המשפט העברי, שהקזואיסטיקה שלו אינה אלא מדגם דייקני של עקרונות מקיפים-כוליים, הרי הקזואיסטיקה האנגלית היא רופפת ונוטה להסתיים בתוכה. לכן - על אף יתרון הבהירות של המשפט האנגלי בענייננו, בהשוואה לשיטות של יבשת אירופה, הרי במה שנוגע לשלמות של תפיסה בעניין הנידון, נשאר גם הוא רופף ומעורפל למדי. ראה מה שמקביל לדיני "הבור כחצר", תחת הכותרת של Occupiers' Liability {אחריות המחזיק, _אנגלית} (חוק מ-1957), Liability to Persons Injured on Dangerous Premises { אחריות כלפי אנשים שנפצעו בחצרים מסוכנים, _אנגלית}(סלמונד, נזיקין עמ' 547) או Liability for Land and Structures { אחריות למקרקעין ומבנים, _אנגלית} (וינפלד, עמ' 275) - וכן דיני ה-Trespass to Land {הסגת גבול במקרקעין, _אנגלית} (סלמונד, נזיקין, עמ' 227 ואילך). בקשר לכך יש לציין, כי במקביל לדיני "הבור בחצר" היתה באנגליה הבחנה בין אחריות המחזיק כלפי אדם מוזמן (invitee){_אנגלית} לאחריות כלפי מי שנכנס ברשות בלי הזמנה (licensee){בעל רישיון, _אנגלית}; אך אם כי הבחנה זו בוטלה, הרי חובת-הזהירות האחידה של המחזיק, הנשארת באנגליה כיום, היא עדיין מסובכת מאוד בגדריה. כלפי אדם הנכנס שלא ברשות היא מוגבלת מאוד, אף כשבואו הוא צפוי. בעל-הבית האחראי כלפי המחזיק לעניין תחזוקת המקום, אחראי במקביל עמו לנזקי תקלה בתחזוקה. הדינים חלים בעיקרם רק על מקרקעין, אבל מתפשטים הם גם אל אניות, רכבות, מכוניות, וכיו"ב. אשר לחפצים הנמצאים במקום בלי רשות, יש לציין כי המחזיק רשאי לסלקם החוצה, אם הם הוכנסו שלא כדין או שגורמים הם נזק במקום (סלמונד, נזיקין, עמ' 230-231). המחזיק רשאי גם לתפוס את החפצים כערובה לנזק שנגרם על-ידיהם (שם, עמ' 222 ואילך). אשר לגידור החצר, הדין הוא באנגליה שבעל הבהמה המזקת פטור אף אם החצר מגודרת והבהמה פרצה את הגדר (וינפלד עמ' 465-486), אך בספר האמריקאי של סקלטון (עמ' 503) מובא כי בכמה מדינות באמריקה בכל-זאת מתפרש הדין באופן שיכול המחזיק לתבוע על trespass {השגת גבול, _אנגלית} במקרה שהחצר היתה מגודרת. - דוגמה מובהקת, כיצד צריך הגיון המשפט האנגלי להתפתל עם עצמו כדי להתגבר על חוסר מושג "החצר" וחוסר המיון בין מיני הרשויות, אפשר למצוא בספרו של אברהם הררי The Place of Negligence in the Law of Torts {על מקום הרשלנות בחוק הנזיקין, _אנגלית} (עמ' 82 ואילך): מגיע הוא להכרה כי גורם יסודי בקביעת האחריות בנזיקין הוא גורם הסיגול היחסי של התנהגות הצדדים לתנאי המקום שבו הם פועלים; אך גורם זה נשאר אצלו מופשט לחלוטין, כי אין בידו למצוא במשפט האנגלי שום תפיסה מוגדרת, שעל-פיה אפשר יהיה לשפוט את הסיגול למעשה, בכל מקרה מסוים.

הדף הבא