ד.ב.

ב. מיני השעבודים בצרפת ובאיטליה

השעבודים הידועים בשתי ארצות אלו הם בדרך-כלל זהים, ונסתפק אפוא בסקירתם על-פי המקור הצרפתי בעיקר.

השעבודים "הריאליים" (שרק אותם, בעצם, רואים כאן ברמה מושגית מקבילה למושג השעבודים העברי) מתחלקים לשני סוגים עיקריים: אלה העומדים לאדם מסוים, ואלה הצמודים לקניין בקרקע מסוימת. בסוג השני הזה לא נעסוק כאן, אלא נדחה את הדיון בו לפרק על דיני השכנים.

השעבודים "הריאליים" העומדים לאדם מסוים הם, קודם-כל, אלה:

א) קניין-פירות (usufruit{זיקת הנאה, _צרפתית}) , ב) קניין-שימוש (usage{_צרפתית}), ו-ג) קניין-דירה (habitation{מגורים, _צרפתית}). שלשה אלה נקראים בצרפת בשם המשותף droits de jouissance, היינו "זכויות הנאה".^ו)

קניין-הפירות מוגדר בספר החוקים האזרחי (סע' 578 בצרפת) כ"זכות להפיק הנאה, כדרך הבעלים, מחפצים שבעליהם הוא אחר, אבל בכפוף לחובה לקיים את גופם" - ונוצר הוא במישרין מכוח החוק (למשל, לטובת ההורים בנכסי בניהם), או על-ידי חוזה, צוואה או זכות-חזקה, לתקופה שאינה יכולה להיות ארוכה יותר ממשך חייו של קונה-השעבוד (או, לכל היותר, 30 שנה, כשקונה השעבוד הוא גוף משפטי).^ז) הקונה לפירות יכול לעשות את קניינו אפותיקי, וכן להעביר את זכותו לאחרים - אלא אם יש שם תנאי נוגד בהקנאה, - אך מכל מקום נשאר הוא אחראי לחובות כלפי הבעלים.^ח)

קניין-הפירות יכול להיות נושא לקניין-פירות אחר, וכן נתפס הוא בירידה לנכסי הקונה, אבל גם תוצאה זו יכול המקנה למנוע על-ידי התנאה מפורשת.^ט) הקניין מתבטל (לבד מן הדרכים האחרות, המובנות מאליהן) על-ידי אי-מימוש במשך 30 שנה (או 20 שבה באיטליה).^י)

על-פי ההגדרה הנ"ל של קניין-הפירות לא יתכן שקניין זה יתיחס לנכס הכָּלֶה עם השימוש בו; אולם, אם מתיחס קניין-הפירות למכלול נכסים, ועם המכלול הזה נמנים גם נכסים הכלים עם השימום, מקבל קונה-הפירות את הבעלות באותם נכסים, כנגד החובה לשלם את ערכם בתום תקופת הקניין.^יא)

קניין-השימוש הוא מעין קניין-פירות המוגבל לצרכים האישיים (או המשפחתיים) של הקונה. מסתבר שהזכות אינה חייבת להתיחס דוקא לשימוש כללי, אלא יכולה היא להתיחס גם לעניין הספציפי בלבד של ציד או דיג. כן שרדו קנייני-שימוש מיוחדים, העומדים לכלל תושביו של כפר מסוים, לעניין לקיחת עצים או מרעה חזירים ביער. קניין-השימוש האישי אינו נוצר אף-פעם מכוח החוק לבדו, אין הוא ניתן להעברה או השכרה, וכן אין הוא נתפס בכלל הירידה לנכסים.^יב)

קניין-הדירה הוא קניין שימוש לדירה.^יג)

בנוסף על שלשת הקנינים הללו אושר בצרפת, ב-1902, בחוק מיוחד, קניין אחר, השייך בעצם לאותו סוג והנקרא Emphytéose{חכירה ארוכת טווח, _צרפתית}, או - נאמר - "שכירות ריאלית". קניין זה נבדל מקניין-הפירות בזה שלעולם מבוסס הוא בחוזה, ודווקא בתמורה, - ובעוד שבקניין-הפירות אין בדרך-כלל שום חובה אישית מצד הבעלים כלפי הקונה, הרי ב-Emphytéose תמיד נלווית על הקניין זכות אישית למילוי תנאי השכירות מצד הבעלים. ה-Emphytéose יכולה להתיחס רק למקרקעין, היא נוצרת לתקופת מזער של 16 שנה ולתקופה מירבית של 99, והיא עוברת ליורשים.^יד) באיטליה מוסדרת ה-enfiteusi{חכירה לטווח ארוך, _{איטלקית}} בחוק הכללי (סע' 957 ואילך); היא יכולה להינתן גם לצמיתות, ותקופת-המזער היא 20 שנה. סע' 965 קובע כי במקרה שהשוכר מעביר את זכותו בניגוד לתנאי ההקנאה, אין שום דבר מתבטל, אלא השוכר המקורי רק אינו נפטר מחובותיו. סע' 967 קובע כי במקרה של מכירת הנכס על-ידי המשכיר אין זה נפטר מחובותיו עד שיודיע למוכר. סע' 968 אוסר השכרת-משנה ריאלית. סע' 971 מאפשר לשוכר לקנות את גוף המקרקע כעבור 20 שנה (ואי-אפשר להתנות מראש על תקופה ארוכה יותר מ-40 שנה) - על ידי היוון דמי השכירות. סעיף 972 מאפשר למשכיר לבטל את השכירות אם השוכר אינו ממלא אחר חובת ההשבחה המוטלת עליו או שמפגר הוא שנתיים בתשלומיו.

לסוג "קנייני-ההנאה" שייך למעשה גם קנין-המקום (droit de superficie{זכות בשטח מקרקעין, _צרפתית}) אשר מבחינה עקרונית כבר עמדנו עליו בפרק הקודם. קניין-המקום בצרפת אינו מוסדר בחוק, אלא מסיקים את דיניו מכללא. יכול הוא להתיחס לכל החיבורים שבאחוזה מסוימת או לחלק מהם, הן בניינים הן אילנות, ואפילו לאילנות בודדים בלבד. הקניין בסתם, הוא נצחי, ואין הוא נפקע גם על-ידי חוסר-מימוש, אך מסתבר שאם לא נקבעה לו תקופה בהסכם הריהו נפקע מאליו כשהחיבור שאליו הוא מתיחס חדל להתקיים.^טו) באיטליה מוסדר קניין-המקום בסע' 952-956 של ספר החוקים האזרחי. קניין-המקום יכול רק להתקיים לצורך בעלות נפרדת בבניין,אבל לא במטעים. אם נקבע זמן לקניין-המקום, ובתום-הזמן נשאר עוד הבניין במקומו, עובר הוא לבעלותו של בעל הקרקע. אבדן הבניין לפני הזמן אינו מפקיע בסתם את קניין-המקום, אבל הקניין נפקע על-ידי חוסר-מימוש.

מלבד השעבודים הללו יכולים לעמוד לאדם מסוים מיני השעבודים של אחריות-נכסים: משכון, משכנתא או אפותיקי, אך על אלה נעמוד בפרק מיוחד להלן.

את מסכת השעבודים הזאת משלימה האפשרות ליצור "זכויות בנכסי הזולת", במובן מקביל למושג השעבוד העברי, על בסיס של "זכויות פרסונליות" - והיינו שהרשות בנכס הזולת לא תהא כביכול טובה "נגד כל העולם", אלא תעמוד למורשה רק כנגד המרשה בלבד, על-פי התחייבות אישית מצידו, ותהא תלויה כביכול במילוי ההתחייבות הזאת על-ידי ההענקה המתחדשת של הסכמת המרשה להגשמתה של הרשות בכל רגע ורגע. על בסיס זה אפשר, כפי שראינו, שהמורשה יקבל מערכת-רשויות כלשהי, גם אם אין כמותה במניין "השעבודים הריאליים", אך גם כאן מוצאים אנו שני דפוסי-הסדר החולשים כמעט על כל השטח כלו, והריהם דפוסי החוזים של שכירות ושאלה.

השכירות, לפי השיטה הצרפתית, היא בעצם מושג רחב, הכולל בו לא רק חוזים לגבי רשות-פעולה בחפצי הזולת, אלא גם חוזים למתן שירותי עבודה, תחבורה וקיבולות, והצד המשותף בכל אלה מתבטא בכך שמדובר כאן ביחסי-חוזה הדדיים נמשכים, ביחס להספקה נמשכת של מושא מסוים, כנגד תמורה המותאמת למשך-ההספקה.

השכירות המעניקה רשות-פעולה בחפצים ("שכירות החפצים") מתחלקת לשכירות בתים ומיטלטלין (bail a loyer{חוזה שכירות, _צרפתית}), שכירות חקלאית רגילה (המשתלמת בכסף - bail a ferme ordinaire{שכירות משק רגיל, _צרפתית}), חכירת שדות (שהתמורה משתלמת בה על-ידי חלק בפירות – metayage{אריסות, _צרפתית}), וחכירת הבהמות (bail a cheptel{שכירות משק חי, _צרפתית}). כל אלה נבדלים בפרטים טכניים שונים, שלא נעמוד עליהם כאן. ההגדרה המשותפת למיני שכירות החפצים היא, שהרי זה "חוזה שבו מתחייב צד אחד להעמיד לרשותו של צד אחר, במשך זמן מסוים, את השימוש וההנאה בחפץ תמורת מחיר אשר השני מתחייב לשלם". שכירות החפצים דומה אפוא בתוכנה הענייני ל-Emphytéose{חכירות ארוכת טווח, _צרפתית}, ולמעשה גם מקרב אותה החוק ל-Emphytéose אף בכמה וכמה נקודות עקרוניות, שבהן אמור להתקיים בין השתיים הבדל מושגי-מהותי. ראשית, בשכירות המקרקעין, כשהשכירות היא לתקופה מסויימת והיא הועמדה על-ידי אדם שהיה יכול להשכיר, הרי כשבעל-הבית מעביר את זכותו עוברות חובות המשכיר על בא-כוחו - בכפוף רק לסייג, שבשכירות עירונית יכול המשכיר להתנות עם השוכר על דין זה. שנית, מסתבר שכנגד משכיר, אשר אמנם היתה לו יכולת להשכיר, יש לשוכר זכות למילוי חיובי-השכירות בעינם, ומשמע שלמעשה אין רשותו של השוכר תלויה כלל בהסכמתו הנמשכת של המשכיר; ושלישית, אף-על-פי שלשוכר (בהבדל מן המחזיק על פי "זכות ריאלית") אין אמנם "תביעה פוססורית" כנגד מיני הפרעה, מכל-מקום יכול הוא לתבוע בעצמו את האדם המפריע לו בלי טענת-זכות בהגשמת רשותו. המשכיר, מצידו, חייב להגן על השוכר רק מפני הפרעה המלווה בטענת-זכות, ועל הפרעה שכזאת חייב השוכר להודיע למשכיר לאלתר, כדי שהלה יוכל למחות ולמנוע היווצרות של זכות-חזקה. השכירות יכולה להיות לכל היותר לתקופה של 99 שנים, והיא עוברת בירושה. השוכר יכול להעביר את זכותו על-פי דיני העברת הזכויות ולהסתלק לגמרי, או יכול הוא להשכיר בהשכרת-משנה ולהישאר אחראי כלפי המשכיר - אלא אם כן הותנה ביניהם אחרת. אין השכירות נעשית אפותיקי, אחר שאינה נחשבת כמקרקע, אלא כנכס מיטלטל.^טז)

אשר לשאלה, הריהי נידונה בצרפת בסמיכות להלוואה, אם כי יש הבחנה ברורה ביניהן. השאלה היא "חוזה שבו מוסר אדם חפץ לזולתו לשימוש ואשר בו מתחייב השואל להחזיר את החפץ גופא לאחר שישתמש בו". השאלה נבדלת מן השכירות בעיקר במה שהיא נעשית ללא תמורה ובמה שאחריות השואל לשלמות החפץ היא יותר חמורה מאחריות השוכר. נראה כי זכות השואל אינה משתמרת כנגד מי שקונה את החפץ מן המשאיל, אבל התוקף השעבודי-העובדתי כנגד בעל-הבית קיים גם כאן - אלא אם-כן יש למשאיל סיבה מיוחדת ומוצדקת לסיים את החוזה.^יז)

באיטליה נידונה השכירות בסע' 1571 ואילך של ספר החוקים האזרחי. השכירות היא שכירות של חפצים בלבד. היא נערכת ל-30 שנה לכל היותר - או, בשכירות בתים, לתקופת חיי השוכר ועד לשנתים לאחר מותו. אם השוכר מת תוך זמן השכירות יכולים היורשים, תוך שלשה חדשים, להסתלק מן החוזה על-ידי הודעה מוקדמת. להשכיר בשכירות משנה יכול השוכר, בלי רשות מיוחדת, רק את המקרקעין. אין הוא יכול להעביר את השכירות בלי רשות מיוחדת, והוא הדין אף בהשכרת-משנה כשהמקרקע עושה פירות. בשכירות בתים יכולים היורשים להסתלק מן החוזה רק אם שכירות-המשנה אסורה. השאלה נידונה באיטליה בסע' 1803 ואילך.

ו) פלניול וריפר, עמ' 753.

ז) שם, עמ' 760-759, 764.

ח) שם, עמ' 801-802. באיטליה נפטר הקונה מן החובות משהודיע על ההעברה לבעלים.

ט) פלניול וריפר, ג', עמ' 802.

י) שם, עמ' 845 (ור' סע' 1014 האיטלקי).

יא) פלניול וריפר, ג', עמ' 756.

יב) שם, עמ' 859 ואילך.

יג) שם, עמ' 861-862.

יד) שם, עמ' 985 ואילך, ור' עמ' 834, וקולין וקפיטן, ב', עמ' 411.

טו) פלניול וריפר, ג', עמ' 324 ואילך.

טז) קולין וקפיטן, ב' , עמ' 405 ואילך.

יז) שם, עמ' 458 ואילך.

הדף הבא