שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
אולם, נראה לומר שגם דברים אלה, כשלעצמם, אינם מספיקים כסיכום. המקורות העבריים רואים אמנם באהדה את פטורו של האריס ממיסי הקרקע - אבל האריס, הלא הוא נהנה מן הקרקע בתמורה, ונמצא לכאורה שהנאת האריס אינה גורעת ממלוא הנאתו של בעל-הבית עצמו מן הקרקע, להיותו נפטר מן המס כנגד הנאת האריס. לעומת זאת, השואל או קונה-הפירות על-פי צוואה - הנאתם היא בלי תמורה, והיא גורעת משווי ההנאה הנותרת לבעל-הבית, - ויש לשאול האם אף הם יכולים להיות פטורים מנטלי-החיובים הצדדיים, שאינם תנאי להפקת ההנאה - או לפחות מן החובה לפצות את בעל-הבית על הוצאותיו בגין אותם חיובים - כנגד הנאתם?
התשובה על שאלה זו צריכה כנראה להתפצל לשתיים: מצד אחד מסתבר שהאריס נפטר מנטלי-החיובים לא רק בגלל התמורה שהוא משלם, אלא גם בגלל העובדה שהנאתו היא חוזית: על-פי ההסכם שבינו ובין בעל-הבית, יתכן כמובן שהתמורה תועמד על דרגה כל-כך נמוכה, שלא יהא בה פיצוי על הוצאותיו של בעל-הבית - אבל הדין שבסתם אינו יכול כמובן לברור לו את האחראי לנטלי-הנכס בכל מקרה לחוד, על-פי ההסכמים שבין קוני הנכס השונים, ומוכרח הוא להסתפק בהנחה, שאם יש שם הסכם, הרי הבעל הוא הנשאר אחראי מבחינה עקרונית, ואם ירצה להעביר את הנטל לבעל-דברו, יתנה-נא בכיוון זה בהסכם, כרצונו. שיקול זה, כוחו יפה אף לעניין שואל, כי אפשר להניח לגביו, שכשם שהושאלה לו הנאת הנכס עצמו בלי תמורה, כן בחר המשאיל להנותו בלי תמורה גם במידה שההנאה המושאלת כרוכה בהוצאות. לעומת זאת, כשהשעבוד אינו מבוסס בהסכם - נמצא כי בעל-הבית, שהשעבוד הוטל עליו שלא בטובתו (כגון הבן המקבל מאביו בצוואה את גופו של הנכס, בכפוף לקניין-פירות המוקנה לאחיו), אין לו הגנה מפני קונה-השעבוד בדרך חוזית; ואם גם כאן תחול ההנחה שקונה השעבוד פטור מנטלי-החיובים, הרי שייהנה הוא מחסרון חברו, ללא הרשאה. העקרון הכללי, שכבר ראינו למקרה כזה, הריהו שהנהנה חייב לשלם את דמי החסרון;קנג) וכך מגיעים אנו למסקנה כי במקום שהשעבוד אינו מבוסס בהסכם, מתחייב הקונה אף בנטלי-החיובים הצדדיים, באופן פרופורציונלי להנאתו.קנד) בהמשך מכאן אפשר עוד לשאול, האם התחייבות זו היא רק בדרך פיצוי לבעל הנכס, הנשאר אחראי יחידי לנטלי-החיובים במישרין, או שמא נעשה קונה-השעבוד אחראי במישרין אף הוא, במשותף עם בעל הנכס. התשובה על שאלה זו תלויה כמובן בדין המיוחד, המטיל את נטל-החיוב - אם מטיל הוא אותו דווקא על הבעל או שמא מתחשב הוא גם באפשרות שעבודים; אך לפי הגישה הכללית הניכרת בדיני ישראל, מסתבר שאפשר להסיק מסקנה עקרונית, כי בסתם, במקום שיבוא דין עברי להטיל נטל-חיוב בגינו של קניין בנכס (כגון מס, או חובת השתתפות בסלילת מדרכה או בתאורת הרחוב) - ראוי לו להחילו לאו דווקא על הבעל בלבד, כי אם במשותף עמו גם על קוני השעבודים שאינם מבוססים בהסכם.
מסקנה ברוח דומה מתחייבת גם במקרה שקוני-שעבודים אחדים מתחייבים במקביל כלפי בעל-הבית בהוצאות החזקת הנכס, שהן תנאי להנאתם: כגון שוכרי דירות שונות בבית אחד, שצריכים הם להעשות אחראים במשותף כלפיו - כל אחד לפי חלקו היחסי - לניקוי חדר המדרגות, למשל.קנה)
ד) דיני סיום השעבוד. דין כללי, שכמעט אינו צריך אמירה, הוא שיכולים הצדדים לסיים את השעבוד תוך זמנו, על-ידי הסכם הדדי. הסכם כזה הוא בבחינת הקנאה חוזרת מקונה-השעבוד לבעל-הבית, וטעון הוא מעשה-קניין בהתאם לכך.קנו) בקשר לזה מתעוררת שאלה בדבר סיומם של שעבודי-משנה, אשר על-פי גדריהם העצמיים עדיין צריכים הם להימשך, בשעה שבעל-הבית האמצעי מסתלק משעבודו שלו. מסתבר שהסתלקות בעל-הבית האמצעי, תוך זמנו של שעבוד-המשנה, אינה צריכה לפגוע בשעבוד-המשנה - ומסתבר ששעבוד-המשנה נשאר בתקפו גם במקרה שהסתלקות בעל-הבית האמצעי איננה מוסכמת, אלא שהוא נפטר ויורש אותו בעל-הבית שעליו.קנז) מצד שני מסתבר, שאם בעל הבית האמצעי רוצה להסתלק על-פי ברירה או עילה שבדין, אין הדבר בידו אלא אם יעמיד את הנכס לרשות בעל-הבית שעליו, כשהנכס משוחרר משעבודי-המשנה. כמו-כן נראה (בהבדל מסע' 2814 האיטלקי), שאם לבעל-הבית העליון יש עילה לסיים את השעבוד האמצעי תוך זמנו, צריך הסיום לפגוע גם בשעבוד-המשנה.קנח)
ועוד בעייה מתעוררת בקשר לאפשרות התמדתו של שעבוד במקרה של התלכדות קניין-השעבוד והבעלות בידו של אחד. בסע' 889 של הבג"ב נקבעת אפשרות כזאת לגבי שעבודים במקרקעין, על ידי קביעת הכלל כי השעבודים אינם מסתיימים עם תסובתם למי שהוא בעל-הבית - וזה כדי שבעל-הבית יוכל להוסיף ולהעביר את השעבוד כנגד הבעלות בנכס, או את הבעלות בכפוף לשעבוד.קנט) נראה שטעם זה כשלעצמו איננו משכנע ביותר, אך וולף-רייזר מביא גם טעם יותר חשוב, בקשר לכלל דומה הנקבע בסע' 1063 של הבג"ב, ביחס לקניין-הפירות במיטלטלין. כאן ההנמקה היא, ש"אם ראובן נתן למשל לשמעון קניין-פירות, ואחר-כך מישכן את החפץ ללוי, וחזר והקנה את החפץ לשמעון, מתקיים קניין-הפירות בצד הבעלות של שמעון, באופן שקניין זה נשאר עדיף למשכון".קס) בדיני ישראל נראה שעניין מיוחד זה בא על פתרונו במסגרת דיני השבח של נכס משועבד כערובה, שנעמוד עליהם בפרק הבא (ר' שם, הערה ס"ג).
קנג) בבא קמא, דף כ'.
קנד) ר' גם פתחי-תשובה על חו"מ סי' רס"ד ס"ק ג' - ודוק. את העקרון המובע במקור זה אפשר לנסח כך: אמנם, במקום שראובן מוציא הוצאות לצורך עצמו, ושמעון נהנה - התוצאה היא שזה נהנה וזה לא חסר, אבל אם ראובן חייב להוציא הוצאות לצורך עצמו, בגין הנאה שלו ושל שמעון - מצבם הוא כי זה נהנה וזה חסר, וחולקים את הנטל לפי ההנאה.
קנה) להלן סקירה השוואתית, לגבי המצב בשיטות של יבשת אירופה:
בצרפת חייב בכל הוצאות ההחזקה, במקרה של שכירות, המשכיר, ואילו במקרה של שאלה נקבע כי השואל חייב בכל מה שנוגע לשימורו של הנכס, ואם הוציא הוצאות לצורך שימושו - אין הוא חוזר וגובה מבעל-הבית (אף אם ההוצאות לא היו לצורך שימור): סע' 1719, 1880, 1886 של ספר החוקים האזרחי. במקרה של קניין פירות יש הוראות יותר מפורטות: קונה-הפירות חייב "בתיקונים שהם צורך החזקתו של הנכס", ואילו בעל-הבית חייב "בתיקונים הגדולים"; קונה-הפירות נושא גם-כן בכל נטלי-החיובים השנתיים הנחשבים כ"נטלי הפירות"; ונטלי החיובים שהנכס משתעבד להם בשעה שקניין-הפירות כבר קיים, חייב בהם בעל הבית, אבל קונה-הפירות חייב לשלם לו את הריבית (סע' 605 ואילך).
באיטליה שוים בדרך-כלל דיני השכירות והשאלה לדין הצרפתי, אלא שהשוכר הוא החייב בהוצאות ההחזקה המתחייבות מתוך שימוש, ואילו השואל זכאי להחזרת הוצאות מיוחדות שהיה בהן הכרח דחוף (סע' 1575, 1576, 1609, 1803, 1808). אשר לקונה-הפירות, הרי ההוצאות והנטלים המתיחסים לשמירה, להחזקה ולניהול הרגילים של הנכס חלים עליו, ואילו בעל-הבית חייב בתיקונים "היוצאים מן הכלל" (סע' 1004, 1005). מלבד זה, הדינים הם בדרך-כלל גם-כן כמו בצרפת, אלא שהוראה מפורשת קובעת כי הנטלים השנתיים בשנה הראשונה ובשנה האחרונה של קניין-הפירות מתחלקים בין בעל הנכס וקונה-הפירות בפרופורציה מתאימה למשך הזמן של זכויותיהם.
בגרמניה קובע סע' 546 של הבג"ב כי "בנטלי החפץ המושכר צריך לשאת המשכיר" (מלבד מה שחייב הוא בהחזקת החפץ במצב מתאים, על-פי סע' 536). סע' 547 קובע כי המשכיר צריך להחזיר לשוכר מה שהלה הוציא על החפץ, אלא שבמזונות של בעל-חיים חייב על כל פנים השוכר. לגבי השואל קובע סע' 601 כי "השואל חייב לשאת בהוצאות הרגילות של החזקת החפץ, ובשאלה של בעל-חיים - במיוחד בהוצאות המזונות". לגבי החזקת הנכס הנתון לקניין-פירות, הדין הוא כמו בצרפת ובאיטליה (סע' 1041). אין בגרמניה הוראה שקונה-הפירות חייב בריבית של נטלי החיובים המתחדשים תוך זמנו, וסע' 1047 קובע שבמשך קניין-הפירות חייב הקונה כלפי הבעלים במשא הנטלים הציבוריים המוטלים על החפץ, מלבד הנטלים היוצאים מגדר הרגיל ושיש לראותם כמוטלים על ערכו היסודי, וכן במשא אותם הנטלים של המשפט הפרטי, שכבר היו מוטלים על החפץ בזמן קביעתו של קניין-הפירות...". הבג"ב קובע גם הוראה מיוחדת, בסע' 995, בעניין הגזלן הזכאי בפירות, שלגבי הזמן שפירותיו נשארים למחזיק, זכאי המחזיק לחזור ולגבות את ההוצאות רק בגין אותם הנטלים היוצאים מן הכלל שיש לראותם כמוטלים על ערכו היסודי של החפץ.קנה-1)
סע' 103 קובע עוד כי "מי שחייב לשאת בנטלים של חפץ או של זכות עד לזמן מסוים או מזמן מסוים ואילך, הרי במידה שלא נקבע אחרת חייב הוא לשאת בנטלים החוזרים ומתחדשים כסדרם, בהתאם לחשבון של משך זכותו, ואילו בנטלים אחרים חייב הוא לשאת אם עומדים הם לסילוק בתוך זמן חובתו".קנה-2) יש לציין, בעקבותיו של אנקצרוס-ניפרדי (א', עמ' 544), שכל ההוראות האלה מתכוונות רק ליחסים שבין האחראים לבין עצמם, ואין להן השפעה כלפי חוץ: כלפי חוץ, בעל הנכס בשעת מעשה הוא תמיד האחראי.
בשוייצריה, ר' סע' 254, 263 ו-307 של חוק החיובים, וסע' 765 של הצג"ב, שאין בהם חידוש מיוחד בענייננו.
בהקשר זה אפשר להביא גם חומר להשוואה מן המג'לה. סע' 561 קובע כי "חייב המשכיר בכלכלת המושכר. כיצד? סוס שהושכר, חייב המשכיר לזונו ולהשקותו, ואילו אם האכיל השוכר את הסוס שלא מדעת המשכיר, הרי זה בבחינת נדבה, ואינו יכול לדרוש תשלום מבעליו". לעומת זאת קובע סע' 815 כי בשאלה הרי "השואל חייב במזונות השאלה. לפיכך השואל בהמה ולא האכילה, ומתה - חייב באחריותה". מלבד זה ישנם הסעיפים 529, 530 ו-532, הדנים בחובות של תיקון המקרקע המושכר וניקויו. עיקרם הוא כי בתיקונים הנחוצים להנאתו הראויה של השוכר חייב המשכיר, ואילו הניקוי חל על השוכר. דינים אלה כפופים היום, במדינת ישראל, לחוק הגנת הדייר תשט"ו - לפיו העקרון הוא כי ההוצאות מתחלקות בין בעל-הבית לדייר. יש להעיר כי אף תיקון-פשרה זה יונק עדיין מן העקרון כי השכירות מבוססת בהתחייבות אישית להעמיד לשוכר נכס מתאים, והכוונה היא רק לרסק את העקרון לאור המציאות של דיני הגנת הדייר, הנותנים לשוכר מעמד הרבה יותר "קנייני". בדיני ישראל, לעומת זאת, חלות הוצאות-ההנאה מלכתחילה ובשלמותן על השוכר - כמו על כל מיני קוני שעבודים אחדים - בהתאם לתפיסה היסודית כי השוכר, ככל קונה שעבוד אחר, קונה אמנם, לפי דינו, את הנכס לעצמו.
קנו) סמ"ע על שו"ע חו"מ סי' קפ"ט ס"ק א'.
קנז) ר' שאמנם כך הדין לגבי שעבוד-משנה של אפותיקי באיטליה: סע' 2814 של ספר החוקים האזרחי.
קנח) כל המסקנות האלו מבוססות על ההנחה, שעל-כל-פנים לא יתכן כי שעבוד-משנה יתמיד אף כשהשעבוד שממנו הוא נגזר מסתיים על-פי עצם הגדרים המקוריים שהיו לו בזמן העמדתו של שעבוד-המשנה. אולם, הנחה זו - הנראית כמחויבת ההגיון - יש ממנה סטייה במשפט הצרפתי והאיטלקי, לגבי שכירות הנקשרת על ידי קונה-לפירות. פלניול וריפר (בכרך ג', עמ' 790) כותבים: "על-פי חומר הדין, מן הראוי הוא שכאשר חוזר החפץ לבעליו בתום קניין-הפירות, לא יהיה הבעל קשור בהשכרה שנעשתה על-ידי הקונה.... אולם.... אם רוצים.... שקונה הפירות יוכל להשכיר את רכושו במחיר נאות, נחוץ שהוא יוכל לתת לשוכר את הודאות כי הנאת המקום המושכר תישמר לו" על-אף השינוי הצפוי בבעלות. מטעם זה נקבע בצרפת כי השכירות הנקשרת על-ידי הקונה-לפירות תוסיף להתקיים גם כנגד בעל-הבית העליון למשך תקופה מסוימת שלא תגיע על-כל-פנים לתשע שנים (שם, עמ' 791-792). באיטליה, הדין הוא דומה, אך התקופה היא רק חמש שנים (סע' 999 של ספר החוקים האזרחי).
קנט) וולף-רייזר, עמ' 128-129.
קס) וולף-רייזר, עמ' 479.
קנה-1) בדיני ישראל, פשיטא ששום חובת הוצאות (לבד מדמי נזק) אינה יכולה לחול על הגזלן במקרקעין, שהרי אין הגזלן מוציא את המקרקעין מרשות הבעלים. אשר למיטלטלין, ר' בספר על "ההחזקה ודיניה", פרק ז', סע' א, בסמיכות להערות כ' וכ"א.
קנה-2) בדיני ישראל לא מצאתי הסדר מפורש במקביל, אך נראה הדבר כפשיטא כי ההסדר הנכון הוא בדומה לעקרון שראינו בקשר לשכר, תוך סמיכות לדין כי במקום שזה נהנה וזה חסר - הנהנה חייב.