א.ה.6-7.

6. ההחזקה כגורם לזכייה בפירות וזיקת אחריות לבעלים

עוד תוצאה של ההחזקה הכרוכה בתום-לב היא, שהמחזיק המאמין בתום-לב כי יש לו בחפץ זכות-בעלות או "זכות ריאלית" לפירות, זוכה בפירות באמת, אף כשאת החפץ עצמו צריך הוא להחזיר - כפי שיקרה בעיקר כשמדובר במקרקעין. הזכייה, לפי גדרי הדין בצרפת, מתפשטת הן על הפירות הבאים מן הגוף (fruits naturels){פרות טבעיים, _צרפתית} הן על הפירות הבאים מעלמא (fruits civils),{פרות אזרחיים, _צרפתית} אבל רק במידה שהמחזיק "אוכל אותם" למעשה, כלומר שהוא מקבל אותם באופן מופרד להחזקתו או גובה אותם - ותום-הלב צריך להתקיים בשעת האכילה.^קכ) מעבר לדין הפירות, אחריות המחזיק בתום-לב (היינו הרואה עצמו בתום-לב-כבעלים) היא יותר חמורה, כי אף-על-פי שאין הוא אחראי על כל נזק או פחת כשלעצמם, חייב הוא על-כל-פנים להעביר לבעלים האמיתיים כל התעשרות בגינו של החפץ הנמצאת במכלול רכושו בשעה שנתבע הוא להחזיר את החפץ; מכר האיש את החפץ, חייב הוא להחזיר את המחיר.^{קכא) קכב)}

מצד שני, המחזיק בשרירות-לב חייב להחזיר לא רק את כל הפירות שאכל, אלא חייב הוא לשלם גם את ערך הפירות שלא הפיק ואשר יכול היה להפיק לו נהג בשקידה נאותה.^קכג) בגרמניה נכללות האחריות לפירות גם חובה של שכר בעד עצם השימוש בחפץ.^קכד) אשר לאחריות הכללית, אחראי המחזיק בצרפת ובאיטליה אף לאונסים, ואם ניזוק החפץ יש לבעלים ברירה אם לעמוד על החזקת החפץ בעין בתוספת פיצוי על הנזק או לדרוש את תמורת החפץ כלו. כן יש לבעלים זכות ביחס לריווח שהמחזיק הרוויח על-ידי מכירת החפץ שלא כדין.^קכה) בגרמניה, אם תחילת ההחזקה איננה ב"תקיפה אסורה" או במעשה פלילי, אין המחזיק אחראי לאונסים, כי אם רק לפשיעה, והוא הדין בשוייצריה, כשהמחזיק אינו יודע למי עליו להחזיר את החפץ.^קכו)

7. ההחזקה כגורם בזכות להחזרת הוצאות וכבסיס ל"זכות-עיכוב" או זכות-פדיון

המשמעות החמישית ברשימת התוצאות הנוספות שאפשר למצוא בדיני הפוססיה ביבשת אירופה הריהי בזכות המחזיק כנגד בעל החפץ להחזרת ההוצאות שהוציא המחזיק בגינו של החפץ, כל זמן שנשאר החפץ בהחזקתו.^קכז) זהו לכאורה הצד השני, המשלים, של אחריות המחזיק, שעליה עמדנו לעיל, אך באמת מסתבר כי יש להבחין: שאלת האחריות מתקשרת אמנם באופן מהותי לעניין ההחזקה, כי לא יעלה על הדעת שמישהו יהא אחראי לשלמותו של החפץ - מעבר לגרימת נזק על-ידי עצמו במישרין - אם לא קיבל את החפץ לשלוט בו כלו כמחזיק; ואילו המחזיק, שקיבל את החפץ לשליטתו - אמנם נראה הדבר טבעי בעינינו, שבעל החפץ יוכל לדרוש ממנו גם אחריות לשמירה, כדי למנוע את הזק החפץ לא רק על-ידי המחזיק בעצמו, אלא גם על-ידי נזק שיבוא מעלמא. לעומת זאת, אשר להחזרת הוצאות - הרי גם אדם שאיננו מחזיק, יתכן שיוציא הוצאות על חפץ הזולת בלי שהוזמן לכך, ובעיית ההחזרה צריכה להיפתר אפוא במסגרת רחבה יותר, שתכלול את הוצאות המחזיק והוצאותיו של מיטיב אחר כאחד. מסגרת כזאת נמצאת לכאורה ביבשת אירופה בדיני היורד לעסקי זולתו שלא ברשות (negotiorum gestor){מנהל עסקים, _לטינית} ודיני ההתעשרות שלא כדין;^קכח) אך למעשה אין מסגרת זו מספיקה, כי דיני היורד לעסקי זולתו מתייחסים כאן דווקא לירידה על דרך נציגות - להבדיל מירידה לנכסים בעלמא, - ואילו דיני ההתעשרות שלא כדין מתייחסים דווקא להתעשרות קיימת, הנשארת מיוצגת ברכוש המתעשר, ואינם מתיחסים לפיצוי על ההנאה שבינתיים כלתה.^קכט) לכן באים כאן הדברים להשלמה בהקשרים שונים, וחלק מן ההשלמה נופל אמנם בקשר למושג ההחזקה;^קל) אך שוב, הדברים בתחום זה הם אמנם חלקיים וחסרי כל עקרון מייחד,^קלא) וניתוחם הממצה יוציאנו אפוא הרחק מעבר לתחומי הנושא שאנו עוסקים בו. על אחת כמה וכמה כך לאור העובדה, שבאמת - יותר מששייך העניין ליחסים האישיים בין "מחזיק" ו"בעל החפץ" הריהו משלים את דיני הקניין בחפצים מתחברים. מנקודת-הראות של המשפט העברי ניתן לומר כי העניין הוא עניין של שילוב בין דיני הקניין בחפצים מתחברים והכלל של "זה נהנה וזה חסר - חייב", בעוד שמוסד ההחזקה באשר הוא עשוי כאן להיות מעורב רק באופן צדדי ומשני לחלוטין (למשל בקשר לשאלה מי יהא זכאי להחזיק בחיבור-החפצים, כל זמן שהפיצוי המגיע לאחד הבעלים לא שולם) - ובהתאם לכך נפסח כאן על העניין בכללו ונשאירנו לדיון מיוחד.

מה שהזכרנו לאחרונה, שזכות ההחזקה יכולה להינתק לתביעה של תשלום, מביא אותנו שוב למשמעות אפשרית נוספת של הפוססיה, שהחפץ המוחזק יכול בתנאים שונים להיהפך לערובה ביד המחזיק, מכוח עצם עובדת ההחזקה;^קלב) אך משמעות זו גם-כן יכולה להתברר באופן הטוב ביותר לאו דווקא במסגרת דיני ההחזקה, כי אם במסגרת דיני החיובים או המשכון - ולא נוסיף להתעכב עליה כאן.

משמעות מיוחדת של הפוססיה, הנזכרת בגרמניה, היא הזכות הניתנת למחזיק לפדות את החפץ מתפיסה לטובת נושה-הבעלים, על-ידי סילוק החוב שבגינו יש לנושה זכות של ירידה לנכסים.^קלג)

קכ) פלניול וריפר, ג', עמ' 183 ואילך; ספר החוקים האזרחי האיטלקי, סע' 1148 רישא; בג"ב, סע' 955, 993; צג"ב, סע' 938. באיטליה זוכה המחזיק בפירות הבאים מעלמא משעה שהבשילו ואף אם לא גבאם; בפירות הבאים מן הגוף זוכה המחזיק באיטליה ובגרמניה אף אם מופרדים ומוחזקים הם בידו של אחר. ביחס לגרמניה ר' גם סייג לדברים בסוף הערה קכ"ב להלן.

קכא) ספר החוקים האזרחי הצרפתי, סע' 1379, 1380; ספר החוקים האזרחי האיטלקי, סע' 2037, 2038; בג"ב, סע' 993, 816; צג"ב, סע' 938; חוק החיובים השוייצרי, סע' 62 ואילך, ור' רוסל ומנתא, ג', עמ' 303-304.

קכב) לאור הדין הזה, מחוויר במקצת הטעם הניתן לזיכוי הגמור של המחזיק בפירות: לפי פלניול וריפר, ג', עמ' 184, זוכה המחזיק בפירות "משום שמניחים כי הוא אכל אותם הלוך ואכול. החזרת ההכנסות המצטברות של מספר שנים היתה מביאה עליו הרס... עומדים אנו למעשה נוכח שני אנשים: האחד, הבעלים, התרשל בעזבו את החפץ שלו בידיו של אחר; השני, המחזיק, אין לו מאומה על מצפונו; טבעי אפוא, "שאם יש לסבול הפסד, נקריב את הבעלים. הפטור מחובת ההחזרה נקבע אם כן אך ורק כדי למנוע את המחזיק מהתרוששות". בגרמניה, אם ההחזקה באה למחזיק שלא בתמורה, משתווה אמנם דין הפירות לדין האחריות הכללי, והמחזיק חייב להחזיר גם את הפירות, במידה שהוא נמצא עוד מתעשר על-ידיהם: בג"ב, סע' 988.

קכג) פלניול וריפר, ג', עמ' 183; ספר החוקים האזרחי האיטלקי, סע' 1148 סיפא; בג"ב, סע' 987, 990; צג"ב, סע' 940.

קכד) וולף-רייזר, עמ' 330.

קכה) ספר החוקים האזרחי הצרפתי, סע' 1379; ספר החוקים האזרחי האיטלקי, סע' 2037, 2038.

קכו) בג"ב, סע' 989, 990, 992; צג"ב, סע' 940.

קכז) מסיניאו, ב/א, עמ' 214.

קכח) קולין וקפיטן, ב', עמ' 196 ואילך, 205 ואילך; ספר החוקים האזרחי האיטלקי, סע' 2028 ואילך, 2041-2042; בג"ב, סע' 677 ואילך, 812 ואילך; חוק החיובים השוייצרי, סע' 62 ואילך, 419 ואילך.

[קכט) השווה, לעומת זאת, בדיני ישראל, הכלל 'זה נהנה וזה חסר - חייב' (בבא קמא כ' א' ואילך), שאליו יש לקשור את כל התפתחות-הדברים בענייננו.

קל) ר', למשל, פלניול וריפר, ג', עמ' 264 ואילך; ספר החוקים האזרחי האיטלקי, סע' 1149 ואילך; בג"ב, סע' 994 ואילך; צג"ב, סע' 940, 939.

קלא) ר', למשל, בספר החוקים האיטלקי, שמלבד דיני החזרת ההוצאות בפרק על הפוססיה (סע' 1149 ואילך) יש גם דיני החזרת הוצאות, העשויים להועיל למחזיק, בפרק על הבעלות (סע' 936 ואילך); וכן בבג"ב, בנוסף על הסעיפים הנזכרים בהערה קכ"ח - סע' 951; בצג"ב - סע' 671 ואילך. בצרפת, השווה פלניול וריפר, ג', עמ' 278-279.

קלב) בג"ב, סע' 273; ספר החוקים המסחר הגרמני (handelsgesetzbuch) סע' 369-372; צג"ב, סע' 895 ואילך; קולין וקפיטן, ב', עמ' 512 ואילך; מסיניאו, ג', עמ' 216 ואילך. המוסד נקרא "זכות עיכוב" (zuruckbehaltungsrecht, droit de retention{שעבוד, _גרמנית}). השווה במשפט האנגלי possessory lien - גודיב, עמ' 72 ואילך; בדיני ישראל - למשל - שו"ע חו"מ סי' ד', ק"ה וש"ו סע' א'.

קלג) בג"ב, סע' 268.

הדף הבא