ה.ג.1.

אולם, חצר יכולה להיווצר בכרמילית לא רק על-ידי שנוצר שם תחום ד' אמות לאדם - ובזה מגיעים אנו לנקודה מרכזית בענייננו, השייכת לא רק בכרמילית, אלא גם בחצרות בתחומי הקניין הפרטי. כוונתנו לעובדה, שחצר היא אמנם מקרקע - אבל מקרקע הוא לאו דווקא גוש אדמה, או בית, או עץ, אלא גם כל חלק של חלל העולם, המתפשט לרום או לעומק משטח אדמה מסוים, יש לו דין מקרקע, העשוי להיות נתון לרשות החזקה ושימוש כשלעצמו.^כו) והנה, כיצד יתכן שחלק כלשהו של חלל העולם ייוחד למעשה כחצר לעצמו, שלא אגב מקרקע מוצק כמו גוש האדמה, או העץ, או הבית? הדבר יתכן כשהחלל המסוים יובדל על-ידי גוף מוצק כלשהו - ולוּ יהא זה אפילו לא מקרקע, כי אם רק מיטלטל - ובמלים אחרות רצוננו לומר, שגם תחום החלל האצור בתוך כלי, והנחשב לנו לכאורה כחלק בלתי-נפרד של הכלי, בלי קשר למקום הקרקעי שבו הוא נמצא, באמת נשאר הוא תמיד מקרקע ויכול להיות לו דין חצר לעצמו. היפרדות כזאת של תחום הכלי, להיותו חצר לעצמו, לא תקרה כמובן כשהאדם הזכאי להחזיק ולהשתמש בתחומו של הכלי הוא הוא האדם הזכאי גם להחזיק ולהשתמש בכל התחום המקיף, שהכלי נמצא בתוכו: אז, התחום שבפנים והתחום שבחוץ הריהם רק חצר אחת מאוחדת; וההיפרדות האמורה לא תקרה, אפילו כשבעל החצר המקפת איננו זכאי להחזיק בגוף הכלי שבפנים, והכלי לא הגיע לשם אלא בדרך גזלה, או להפך, בדרך חדירה אסורה מצד בעל הכלי: כי העובדה שאין לבעל-החצר זכות להחזיק בכלי שאיננו שלו אינה פוגעת בזכותו להשתמש באוירו של הכלי, שהוא עדיין אויר חצרו - לפחות במידה שהשימוש לא יפגע בעצם הכלי בעצמו. אולם, כשהכלי הוא זר באמת, אלא שבעל הכלי קיבל רשות להחזיק את כליו באותו המקום - ואף להשתמש שם בחללו של הכלי, - קורית ההפרדה שאמרנו, ומקבלים אנו חצר מיוחדת של "כלי", לפנים מן החצר המקפת, שבעליה אחר. זהו תיאור הדברים במקום שהוא מלכתחילה חצרו של פלוני. אך יתכן שאדם יזכה בחצר-כלי אף במקום שאיננו מלכתחילה חצרו של שום אדם כלל, והיינו בכרמילית: בכרמילית רשאי כל אדם להניח את כליו, ומשעשה כן - נעשה תחום הכלי חצרו.^כז) חצר-הכלי חוזרת ומתאחדת עם סביבתה כשמסולק הכלי או כשפוקעת הרשות להחזיק ולהשתמש באופן עצמאי בתחומו.

כל זמן שחצר-הכלי מתקיימת, אין תחומה מתפשט רק מן הכלי ולפנים, אלא גם מן הכלי ולחוץ, על סביבו, ככל שנאחזים בו כלים אחרים; ודבר זה מאפשר שלא רק כלי-קיבול, אלא גם כלים גושיים יוכלו לשמש באופן מעשי כגדר לחצר. אולם, בקשר לשימושם של כלים בענייננו יש להבחין בין כלים רגילים לכלים "מהלכים" (או, בלשון המקורות, "חצרות מהלכות"). כלים "מהלכים" הם אלה העשויים לנוע מכוח עצמם - היינו בהמות, - ואין הם יוצרים חצר אלא בתנאי שהם "כפותים", כלומר מנועים מלנוע חופשית כרוחם. לעומת זאת כלי שתנועתו אינה מעצמו - נקרא לו "כלי מוּנע", - דינו ככלי רגיל, אפילו כשהוא נמצא בתנועה. כלי מוּנע יכול ליצור חצר לא רק במקום שיש לאדם רשות להניחו, אלא גם במקום שיש לאדם רשות להניעו, כגון הספינה, המשמשת חצר נעה לבעליה ככל שהיא מתקדמת בים. מטבע הדברים יוצא כי חצר מוּנעת עשויה להימצא לאדם לא רק בתוך רשות היחיד או בכרמילית, אלא גם בתוך רשות הרבים.^כח)

אלה הם מיני החצרות לפי האופן שבו הן נוצרות. אשר למיון החצרות לפי טיבן, הרי הן שתיים: חצר המשתמרת לדעת בעליה וחצר שאינה משתמרת. חצר משתמרת היא חצר מגודרת או חצר שיש לה שמירה מספיקה אחרת, באופן שיכול בעליה לצפות כי אחרים לא יבואו לשלוט בתחומה שלא מדעתו.^כט) חצר שתנאים אלה אינם מתקיימים בה היא חצר שאינה משתמרת.

כו) ר' לעיל, פרק ג', סוף סע' י"ח.

כז) שו"ע חו"מ סי' ר' סע' ג' ואילך, ור' ביחוד נתה"מ שם, ס"ק ח'. בקשר לכך נראה נכון להסיק, שהכלי לצורך זכייה בחצר אינו מוכרח להיות דווקא מוחזק כדין: אף אם הכלי הוא גזול, אלא שעצם פעולת הנחתו במקום היתה ברשות - מסתבר שנעשה תחום הכלי חצר לגזלן, כל זמן שהכלי נשאר שם משמו; שהרי גופו של הכלי משמש כאן רק להתווית גבולות החצר, ואין הוא נעשה חצר בעצמו, כדי שיימשך עליו הדין שאין החצר הגזולה נעשית חצר לגזלן.

כח) שו"ע חו"מ סי' ר"ב סע' י"ג וסי' רע"ג סע' ט"ו.

כט) ר' במלון של לוי, ערך חצר, וט"ז על אה"ע סי' קל"ט ס"ק ב'.

הדף הבא