א.ב.ו.1.

לאחר מכן נשאר לנו לדון עוד בדיני הקטנות, והעניין מתחלק שוב לכמה ראשים.

ראשית, בעיית הגיל שבו עובר האדם ממצב של קטנות למצב של גדלות. ראינו כי בשיטות האירופיות - ולפחות בשיטות האירופיות החדישות שבהן אנו דנים כאן - הגיל הוא הרבה יותר גבוה מאשר בדיני ישראל. על עיקרו של עניין עמדנו כבר בסעיף הקודם, וכאן נתעכב עוד רק על השאלה שהזכרנו: האם התפתחויות חברתיות כלשהן, שהתרחשו מאז התגבשותו של הדין העברי פוגעות איך שהוא בהגיונו או בהצדקתו המעשית, בהשוואה לעמדתן של השיטות החדישות.

מעז אני לומר כי התשובה, בעיקרה, היא שלילית, וניתן לנמק את הדבר קודם כל מתוך השיטות הנוכריות בעצמן. ראינו, שגם כאשר תולות השיטות האלו את הגדלות בגיל גבוה, מכל מקום אין הן יכולות להשאיר את דרישת הגיל הגבוה כמבחן המקיף והמוחלט בנידון. כך, למשל ישנן בארצות יבשת אירופה הקלות המתאפשרות על ידי "אמנציפציה" - דבר המראה על העדר נחת בדרישת הגיל הרגילה - אך האמנציפציה היא אמצעי פורמליסטי מאוד, אשר בודאי רק במקרים של התפתחות מעיקה במיוחד עשויים אנשים לבוא להיזקק לו, ואילו במקרים רגילים ממילא משמע כי האנשים יבכרו להשלים עם המצב, או יפעלו תוך התעלמות מקשייו של הדין גם אם לא יהא בכך פתרון אמיתי וטוב לעניינם. דוגמה מובהקת שנייה היא בהקלות המתאפשרות אפילו בלי "אמנציפציה", בקשר לחוזי עבודה; (אם) קטן שמאפשרים לו להתקשר בחוזה עבודה, ממילא משמע שלמעשה מאפשרים לו גם חיי משא ומתן בהקף נרחב באמצעות משכורתו - והמשך הגבלתו כקטן רק נהפך לו אז לפיקציה, תוך סכנה של ניצול לרעה על ידי קרוביו או על ידיו הוא עצמו.

מעבר לכך ישנם הנימוקים האובייקטיביים נגד הגבהת הגיל למבחן הגדלות, ועיקרם הוא בכך שגם בימינו, כאשר יציאת האדם מבית ההורים לחיים עצמאיים מתרחשת לכאורה בגיל גבוה יותר מאשר בעבר, מכל מקום העובדה נשארת שכושר משפטי עצמאי אף בגיל הנמוך יחסית הוא עדיין צורך קיים, הפורץ לו את דרכו - ולוּ גם שלא בטובתו של המחוקק, כשזה מנסה להתעקש. בקשר לכך יש להדגיש קודם כל את מה שאמרנו, שאף עצם ההנחה בדבר האיחור היחסי של יציאת האדם לחיים עצמאיים בימינו אינה נכונה למעשה, אלא רק לכאורה. אכן, בימינו, בדרך כלל נמשכת יותר תקופת הלימודים של הצעיר, שבה עדיין נשאר הוא ברשותם של הוריו; אך העובדה היא שגם בעבר, כשהצעיר למד פחות והקדים לעבור לפעילות כלכלית - מכל מקום גם אז לא היה המעבר כרוך בדרך כלל ביציאה לעצמאות כלכלית לאלתר, אלא הצעיר נשאר היה סמוך על שלחן הוריו, ופעילותו שירתה רק את משק הוריו, בערך עד אותו גיל עצמו שבו מסיים כיום האיש הצעיר את לימודיו המוארכים. אם היתה בתקופות קודמות התעצמות מוקדמת יותר של האיש הצעיר, הרי זו לא היתה למעשה בתחום הכלכלי, כי אם רק בענין הנישואין - שהנישואין היו נערכים אף לפני צאת האדם לעצמאות כלכלית; ובהתאם לכך אם ההתפתחות מצדיקה איזה שינוי בענייננו, נראה היה לומר שההצדקה אינה מתיחסת על כל פנים לתחום דיני הממונות, כי אם לתחום דיני המשפחה. אולם, משהגענו עד כאן, מתברר שבעצם גם בזה אין שום יסוד לשינוי עקרוני. כפי שראינו, כבר בתקופת התלמוד הכירו חז"ל שהגיל הראוי לנישואין אינו דווקא חופף את גיל ההתכשרות המשפטית, אלא הוא הגיל המאוחר הרבה יותר, של י"ח שנים, "מאחר שצריך ללמוד קודם שישא אשה";^קסח*) ויתכן אמנם שמטעם זה וכיוצא בו, וגם מטעמי בריאות, ראוי שלא להשאיר עוד אותה הכרה בגדר עצה טובה גרידא, אלא ראוי לחזקה גם בתקנות - מינהליות ועונשיות - כדי למנוע נישואין בטרם עת.^קסט*) אולם, גם אם נקבל עמדה זו, אין משמע שגיל ההתכשרות המשפטית הטבעי, הנמוך יחסית, צריך דווקא שינוי - אף במה שנוגע לעניין הנישואין, כי כל ההתפתחויות והשיקולים אין בהם כדי לשנות את העובדה שאף בגיל הטבעי הנמוך יחסית כבר מסוגל האדם לנישואין מבחינת כושר להבין את המעשה, להתכוון אליו ברצינות ולמלא אותו תוכן - ובשים לב למשמעות הכבדה של הדברים, במקרה שהזוג אמנם הגיע לידי קיום המעשה לפחות מבחינה רצונית ותוכנית, על אף כל המכשולים המשפטיים והאחרים שעשויים היו לעמוד על דרכו, הרי התגובה המשפטית השקולה על התפתחות זו ודאי אינה יכולה להתבטא בראיית המעשה כבטל, פשוט, ממנו ובו, אלא הכרח הוא שהמעשה יוכר על כל פנים כבר תוקף, ולוּ גם בכפוף לכל מיני התקנות שאפשר להתקין כנגדו.

ובהמשך מכאן, אם נחזור לדיני הממונות, נדמה שאין הדבר צריך הוכחה מיוחדת, שאף בארצות בהן רואים את מעשי הצעיר, שלא הגיע לגיל ההתכשרות המשפטית הגבוה, כבטלות מעיקרן או שניתנות לביטול, הרי בכל זאת, בכל עת תמיד, אפשר לפגוש צעירים הנחשבים כ"קטנים", שמנהלים הם עסקי רוכלות, או נכנסים לחנויות וקונים - ולוּ גם דברים קטנים - בלי שיעלה על דעתו של אדם לשאול אם המיקח והממכר התאשר על ידי האפוטרופוס, ושמא הוא עומד לביטול. שיטה משפטית המתעלמת ממציאות זו חוטאת ביומרנות, ובאמת - ברוב המקרים - גם אין טעם לפסלות הרשמית של המיקח וממכר מן הסוג הנידון, כי גם אם נניח שהצעיר סמוך עדיין על שלחן הוריו, הרי ההנחה מוכרחה על כל פנים להיות שהצעיר פועל בממון שהוא שלו, שאם לא כן (והצעיר פועל בלי רשות) פסול המעשה ממילא, גם בלי קשר לגיל. והנה, אם הממון הוא של הצעיר, הרי ברוב המקרים משמע שהוא קיבל את הממון במתנה לשם מעשה כגון זה שבא הוא לעשות, או שהוא כבר הגיע לידי כך שבעצמו השתכר או הרוויח את הממון - ובמקרים כאלה ודאי אין טעם לפסול את המעשה, אלא אם בלתי חוקי הוא כשלעצמו (ושוב, פסול ממילא), או שהוא מסוכן באופן מיוחד (כגון קניית נשק), אבל מעשים רגילים של משא ומתן יום-יומי, למה ייפסלו גם הם תוך כדי כך? אם יש טעם לפסול את מעשי הצעיר, אשר על כל פנים יש לו כבר הכושר להבין ולרצות את המעשה (כפי שאנחנו מניחים), הרי זה רק אם המעשה הוא בעל חשיבות יתרה, אשר יש לחשוש בו לפזיזות, כל זמן שדעת הצעיר עדיין לא הבשילה ולא נתיישבה לגמרי - והיינו מעשה העשוי להיות כרוך לאו דוקא בשימוש במתנה רגילה, או בממון שהצעיר עצמו השתכר או הרוויח, אלא מעשה העשוי להיות כרוך בבזבוז ירושה, מתנת הון או, נאמר, זכייה גדולה בגורל; אבל מעשה כזה הוא ממילא יוצא מן הכלל, ועשוי הוא לתת מקום לדין מיוחד, ואין שום הכרח לפגוע בגינו גם במעשים רגילים של הצעיר, אשר בין אם נרצה ובין לא, ממילא רואים אנו אותם מתקיימים בלי שום נזק, ואפילו בתועלת, מדי יום ביומו.

דברים אלה מחזירים אותנו למסקנה שקביעת ההתקשרות המשפטית בגיל הטבעי של התכשרות הדעת להבין ולרצות את המעשה, בלי שים לב לעובדה שגם לאחר גיל זה בדרך כלל, עדיין אין האדם נעשה עצמאי מבחינה כלכלית במשך כמה שנים עוד - קביעה זו, הנהוגה בדין העברי, נשארת טובה ומוצדקת גם בימינו, למרות כל מיני ההתפתחויות שחלו בינתיים. כי שוב נדגיש: במידה שיש חשיבות לעובדה שהאדם נשאר עדיין בלתי עצמאי מבחינה כלכלית, הרי ממילא לא יהיו לו האמצעים לפעול והוא לא יפעל, ואין נפקא מינא אם נתיר לו את הכשרות לכך ואם לא. בקשר לזה אין גם לחשוש שמא - אף באין אמצעים - מכל מקום יוכל האדם להסתבך בחובות: כי האפשרות להתקשר בחוב תלויה באמונו של הצד שכנגד, ומי שניכר בו כי מבחינה כלכלית הוא עדיין "קטן", ואין לו האמצעים לעמוד בהתחייבות, ממילא גם לא יזכה באמון הדרוש כדי שיוכל להתחייב. חשיבותה של התכשרות המשפטית היא רק לגבי מי שיש לו האמצעים או שיכול הוא לזכות באמון - ומאדם כזה אין טעם לשלול את הכושר, כאשר הדעת המשפטית כבר בעצם גם כן ישנה, וביחוד אם נניח, שאין הדברים אמורים להתיחס אלא לנכסים שהצעיר עצמו הצליח לרכשם תוך כדי צעירותו, ולא לנכסי הון הבאים לו שלא בטובתו ושלגביהם יכול להישאר עוד חשש של פזיזות, כפי שאמנם הדין הוא במשפט העברי.

אולם, בנקודה זו, בכל זאת מסתבר שההתפתחויות של דורנו אמנם מצדיקות תקנה אחת כנגד דיני ישראל, כפי שסקרנום. ראינו שדיני ישראל אינם מסייגים את גיל הגדלות מן הבחינה שאמרנו אלא ביחס לנכסי מקרקעין. עמדה זו היתה מושרשת כמובן בעובדה שנכסי הון בתקופה העתיקה לא היו בדרך כלל אלא נכסי מקרקעין בלבד. בימינו השתנה הדבר, ונראה שאת הסייג הזה רצוי להרחיב על נכסי ירושה (או מתנת שכיב מרע) בדרך כלל, בין אם הם מקרקעין ובין אם נכסים אחרים.^קע)

כמו כן, מסתבר שראוי היה להרחיב את הסייג גם על מיני עסקים מסובכים חדשים, שלא היו ידועים בתקופה העתיקה, כגון השתתפות פעילה בניהול "חברה" וכיו"ב.^קעא)

קסח*) ר' לעיל, סע' (ד') [צ"ל: ב'], בסמיכות להערה כ"א.

קסט*) השווה במדינת ישראל דהאידנא, חוק גיל הנישואין, תש"י.

קע) השווה בכיוון זה מה שמוצאים אנו, שאף בתקופת הגמרא כבר נהגו כנראה לסייג בצוואה את זכות הירושה של הצעיר, באופן שעל אף התכשרותו המשפטית לעת פטירתו של האב, עדיין היתה הצוואה משאירה לזמן מה את נכסי הירושה - ולרבות נכסי המיטלטלין שבה - להנהלתו של מין אפוטורופוס -שליש. ר' בבא בתרא קכ"ט א' וכתובות ס"ט ב'; עה"ש חו"מ סי' רנ"ג סע' כ"ו; והספר על "דיני הקניין במוחזק", פרק ג', סע' ב', מס' 4, בסמיכות להערה ק"א.

קעא) בהקשר זה ראוי להשוות גם את הדין במדינת ישראל דהאידנא, על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב. לפי חוק זה, סע' 3 ו-13, גיל ההתכשרות הכללי בדיני ממונות הוא 18 שנה, ועל פי סע' 5 ניתנת פעולה ממונית שלמטה מגיל זה לביטול מצד "הקטין", עד עבור חודש ימים משעה שהיה האדם ל"בגיר"; אולם, על פי סע' 6, אין סעיף 5 חל לגבי פעולה "שדרכם של קטינים בגילו לעשות כמוה" או פעולה אשר הצד שכנגד שבה לא היה לו לדעת כי בעל דברו הוא "קטין", אלא אם היה בפעולה "משום נזק של ממש לקטין או לרכושו". נראה כי הסדר זה בא לעשות פשרה בין הגישה האירופית לגישה העברית, באופן שאם יפעילוה שופטים פקחים הריהם יפעילו למעשה את השיטה העברית, אלא שמלכתחילה אין בה לדעת בבירור את גורלה של שום פעולה.

*[הכפילות בסימון ההערות קסח, קסט הוא במקור הכ"י. לא שיניתי כדי שסימון ההערות ימשיך כסדרו בצמוד למקור]

הדף הבא