ג.א.1.11.

מעבר לבעיות אלו, המקור החשוב ביותר לענייננו בדיני ישראל הוא הברייתא המובאת בבבא קמא, סוף דף פ׳ עמ' ב' ואילך, שכבר היתה לנו הזדמנות להתעכב עליה בפרק הקודם ושלפיה מוטלת החובה לקיים עשרה תנאים אשר בהם תלה יהושע את הנחלת הארץ לבני-ישראל; ואלה תנאי ההנחלה השייכים לענייננו:

א) שיהו מרעין בחורשין, היינו שיהא אדם רשאי לרעות את בהמתו (הדקה) ביער הזולת (שאילנותיו גסים);

ב) ומלקטים עצים בשדותיהם, היינו שיהא אדם רשאי ללקט עצים בשדה חברו (ודווקא עצים פחותים, הקרובים להיות קוצים, ודווקא כשהם מחוברים לקרקע ולחים, ובתנאי שלא ישרש);

ג) ומלקטים עשבים בכל מקום, היינו שיהא אדם רשאי ללקט עשבים בשדה חברו (חוץ משדה תלתן, דמעלו לה עשבים הגדלות עמה, והתולשן מפסיד את התלתן. והרמב"ם מפרש גם: דווקא עשבים העולים מאליהם);^נז)

ד) וקוטמים נטיעות בכל מקום, פירוש רש"י: קוטם בד (מעץ שבשדה חברו), ליטע או להרכיב (ודווקא מן החדש שאינו עושה פירות, ולא מן הישן שעושה פירות, ודווקא ממקום שאינו רואה את החמה);...

ז) ונפנין לאחורי הגדר, ואפילו בשדה שהוא מלאה כרכום (ונוטל משם צרור ומקנח);

ח) ומהלכין בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה, היינו שבזמן שהדרך משובשת בטיט או במים רבים, רשאים הולכי הדרך לסטות לתוך רשות היחיד (ובלבד שהדריכה לא תהא עשויה להזיק);

ט) והתועה בין הכרמים מפסיג ועולה, מפסיג ויורד, היינו שרשאי הוא לנתק זמורות המעכבות אותו, ועולה ויורד עד שמוצא את הדרך...

ביחס לתנאים הללו יש מקום לשאול אם אמנם אמורים הם להישאר צמודים, כל אחד, לעניינו הפרטי המוגדר, או שמא מצטרפים הם זה לזה עד שאפשר יהא להסיק מצירופם הכללה עקרונית מקיפה. לכאורה נראה כי האפשרות הראשונה היא עיקר; כי בהבדל מן הדרך הרגילה של ניסוח דיני ישראל ברור כאן שכל אחד מן התנאים בפני עצמו לא נועד להדגים שום כלל רחב יותר ממנו עצמו, - ולמשל, מזה שהותנה כי "יהו מרעין בחורשין" או "מלקטים עצים בשדותיהם" ודאי אין ללמוד אלא מה שנאמר בכך בפירוש, ותו לא. אולם, כשלוקחים אנו את כל התנאים הללו ביחד, ומוצאים אנו, למשל, כי לא נכלל בהם בפירוש מה שנאמר במג'לה, שיהא אדם רשאי לסטות לתוך שדה חברו כדי לרוות את צמאו - מתברר מיד שמניעת הדבר לא תיתכן, שהרי זה קל וחומר, למשל, לגבי הדין שנפנין לאחורי הגדר, ואף מתחייב הדבר בעליל ממכלול הגישה שצירוף התנאים מגלה. לכן נוטה אני לסברה כי צירוף התנאים מאפשר הכללה, ואת ההכללה המתקבלת הייתי מנסח לאמור: אף במקום שעשוי הדבר לגרום רק נזק או טורח של מה-בכך רשאי אדם לנטות לתוך חצר חברו ולעשות בה - אם אין לו תקנה אחרת במצוקה; ורשאי אדם ליהנות בשדה חברו, בדבר שאין ראוי להקפיד עליו. עם זאת יש להדגיש, כי מושג "הדבר שראוי להקפיד עליו" אמור להתפרש כאן לא רק לפי מסיבותיו של כל מקרה ומקרה בפני עצמו, כי אם לפי התוצאה הציבורית הכללית שההקפדה או אי-ההקפדה בדבר מן הסוג הנידון תהיה עשויה להביא בהם בהצטברות המקרים. כך, למשל, נראה שאם הילך רעב יבקש לסטות לתוך פרדס חברו שבדרך, כדי לקטוף שם תפוז, הרי זו דוגמה מובהקת לכאורה של "דבר שאין להקפיד עליו"; ואף יש לנו כידוע דין מפורש בתורה: "כי תבא בכרם רעך, ואכלת ענבים כנפשך שבעך, ואל כליך לא תתן; כי תבא בקמת רעך, וקטפת מלילת בידך, וחרמש לא תניף על קמת רעך".^נח) אולם במשנה ובגמרא בבא מציעא פ"ז א' ואילך נתפרש כי אין הדברים אמורים אלא בפועל העושה במלאכתו של בעל-הבית; וכאשר מצא רב מגילת-סתרים, שהיה כתוב בה בשם איסי בן יהודה כי "בביאת כל אדם הכתוב מדבר", אמר על כך רב: "לא שבק איסי חיי לכל בריה".^נט)

רשות-כניסה אחרת השייכת לכאן והנקבעת בדינינו על-פי דין מיוחד היא הרשות הניתנת לעניים כדי לקחת את המתנות המגיעות להם - פאה, לקט וכו': "כל מתנות עניים אלו, אין בהן טובת הנאה לבעלים, אלא העניים באין ונוטלין אותן על כרחן של בעלים".^ס) אולם, רשות הכניסה נתונה רק בשעות היום המסוימות שנקבעו לתקנת העניים החלשים, "ועני שבא לא בזמן זה, אין מניחין אותו ליטול".^סא)

ולבסוף, סוג שלישי של רשות-כניסה שראוי להזכיר כאן הוא מה שנקבע במשנה בבא קמא פ"י מ"ב, ש"מהלך (אדם) בתוך שדה חברו להציל את נחילו, ואם הזיק משלם מה שהזיק". דבר זה, לכאורה שייך הוא לעשיית אדם דין לעצמו, שאמרנו כי אין זה שייך לעניננו. אולם, באמת מכריע כאן צד ייחודו של הענין, כי זכות הכניסה לשם החזרת הדבורים אינה נקבעת כדי לתת תוקף לרשותו של בעל הדבורים לעשות דין לעצמו, אלא אדרבה: מדאורייתא היה בעל הדבורים מאבד את בעלותו לגמרי על-ידי עצם יציאתן של הדבורים מהחזקתו, - ואילו זכות הרדיפה נקבעת כדי להמשיך את בעלות הרודף, מדרבנן, לפנים משורת הדין, כל זמן שאין הוא חדל לרדוף אחר הדבורים ואינו מתיאש.^סב)

נז) ור' גם בבא מציעא ק"ז א': הני תחלי דבי כיתנא אין בהן משום גזל (לפי שמפסידים הם את הפשתן יותר על דמיהם).

נח) דברים כ"ג כ"ה-כ"ו.

נט) בבא מציעא צ"ב א׳.

ס) פ"א מהל' מתנות עניים הל' ח.

סא) שם, פ"ב הל' י"ז.

סב) ר' בגמרא, דף קי"ד עמ' ב', ור' בספר על "ההחזקה ודיניה", פרק ז׳ סע' א', הערה כ"ג.

הדף הבא