ד.א.ו.5.

5. תנאי התחלת המימוש

בסמיכות קרובה לתנאי הבשלה אפשר להזכיר בדיני ישראל גם את מין התנאי שנקרא לו "תנאי התחלת המימוש". תנאי זה הוא מקבילו של תנאי ההבשלה בתחום הקניינים במוחזק - והיינו שגם זה תנאי שאינו מתייחס לעצם תוקפו של העסק, אלא בא הוא רק לגדר את הזמן או המסיבות אשר בהם תיבשלנה זכויות העסק למימוש (כגון, "אני משכיר לך את הבית לגור בו מתחילת החודש הבא" או "למשך חודש מיום שתבוא לעירנו", תוך הבנה שעצם שעבוד השכירות יחול על הבית גם במשך הזמן שבינתיים). אולם, מתוך ההבדל המהותי שבין עסק ההתחייבות לעסק של הקנאה במוחזק, נוצר הבדל בין שני מיני התנאים, והרי זה מורכב בסך הכל מיסודות אחדים:

א) במקרה של התחייבות בא העסק לקבוע זכויות, אשר מעצם טבען אין הן יכולות להיות נתונות למימוש לאלתר, אלא זקוקות הן לגידור מיוחד של הבשלתן בעתיד - ותנאי ההבשלה הריהו כאן אפוא מחויב המציאות. לעומת זאת, בעסק של הקנאה במוחזק, הכלל שבסתם הוא דווקא, כי הזכויות הנקבעות בעסק נתונות ונתונות אמנם למימוש לאלתר - ובסתם אין כאן צורך בשום גידור הבשלה מיוחד.

ב) במקרה של התחייבות ראינו שנייות בין הזכות היסודית, הנוצרת במישרין על ידי העמדתו של העסק, לבין הזכות הספציפית למימושה של הזכות בפועל, האמורה להתבקע מחיקה של הזכות היסודית בהתאם לתנאי ההבשלה. ראינו גם כן, שכל עניינו של תנאי ההבשלה בהתחייבות הריהו אמנם רק להסדיר את ההתבקעות הזאת; ובהתאם לכך יכולנו לתפוס כאן בפשטות יחסית את ההבדל בין תנאי ההבשלה לבין תנאי הקיום: אך פשוט הוא שתנאי הבשלה בא בחשבון רק כתנייה פנימית בגידור תוכנה של ההתחייבות, ואילו כשרוצים להתלות את האקטואליות של עצם ההתחייבות או של העברתה - כהתלייה חיצונית של עצם העסק - אין זה עניין לתנאי הבשלה כי אם לתנאי משהה או דוחה. לעומת זאת, נוטים הדברים להתערבב לכאורה בעסק של הקנאה במוחזק. כאן אין לנו שום שנייות בזכויות שהעסק יוצר, אלא עצם העמדתו של העסק - בין אם בדרך של העברת בעלות או שעבוד קיים, בין אם בדרך של יצירת שעבוד חדש - הריהו תמיד פעולה ישירה של זיכוי הצד שכנגד בזכויות המימוש (או רשויות המימוש) בעצמן; ויתר על כן, פעולה ישירה זו אף הריהי כאן, היא בעצמה, כל תמצית תוכנו ומשמעותו של העסק. בהתאם לכך, אין כאן מקום לכאורה להבחנה בין התליית האקטואליות של רשויות המימוש, באופן תוכני מבפנים, לבין התליית האקטואליות של עסק ההקנאה בכללו, מבחינה חיצונית - ואמנם, זהו המצב ברוב עסקי ההקנאה, שאינם אלא עסקי העברה של קניינים קיימים. אולם, למעשה שונה המצב כאשר המדובר הוא בהקנאה, שאינה רק בבחינת העברה, אלא היא כעין יצירה של קניין חדש - והיינו העמדת שעבוד (ובדומה לעסק של העמדת התחייבות). במקרה כזה אמנם נשארים אנו עדיין במסגרת העקרון של זהות גמורה בין עסק העמדת השעבוד ועובדת העמדתן של הרשויות אשר באמצעותן אמור השעבוד להתממש בפועל; אולם, מכל מקום נפתח כאן הפתח לאפשרות, שמעבר לכל בעיה בדבר תנאי הקיום החיצוניים של העסק, ירצו הצדדים לסייג גם את תוכנו הפנימי של השעבוד, באופן שרשויות כלשהן הגלומות בו - בהבדל ממכלול השעבוד - לא תעמודנה למימוש מיד עם כניסתו של השעבוד לתוקף, כי אם רק החל במועד מסוים, יותר מאוחר, או בכפוף לאירועו של דבר פלוני. הסדר מסוג זה חוזר אפוא ומידמה אמנם לתנאי הבשלה בהתחייבות - וזאת, ביחוד גם בשים לב לכך שהרשות הספציפית המותנית כמתואר מידמה לכאורה מבחינה מבנית לזכות המימוש של החיוב, המתייחדת על ידי תנאי ההבשלה מתוך מכלול ההתחייבות. אולם העובדה נשארת, כי הידמות זו על כל פנים איננה שלמה (ולמעשה, אף אין היא אמיתית כלל), בגלל ההבדל הפונקציונלי בין זכות המימוש בהתחייבות לבין הרשות המותלית בשעבוד: זכות המימוש בהתחייבות היא כעין תשמיש או אביזר טכני, הנספח כביכול על ההתחייבות מבחוץ, בעוד שהרשות המותלית בשעבוד היא מגוף תוכנו של השעבוד בעצמו.

ג) בהתחייבות, מטבע הדברים, זכות המימוש המותנית בתנאי ההבשלה הריהי תמיד זכות למעשה חד פעמי (היינו מעשה גביית החיוב). לעומת זאת, בשעבודים קניינים במוחזק, הרשות המותנית כמתואר לא תהיה בדרך כלל רשות למעשה חד פעמי, כי אם רשות למעשה נמשך, משעת התגשמותו של התנאי ואילך.

ד) ההכרחיות של תנאי ההבשלה בהתחייבות מתקשרת לעובדה, שבלעדי ההבשלה נשארת ההתחייבות חסרת כל מוצא חיובי, כפי שראינו, ואפשר כמעט לראותה, בדיעבד, כאילו לא באה כלל לעולם. לכן גם ניתן לראות כאן את ההבשלה בבחינת גורם המוציא את ההתחייבות מן הכוח לפועל: תופעת ההבשלה אמנם מתייחסת כאן לא רק לזכות המימוש בלבד, כי אם גם לעצם ההתחייבות בעצמה - וזהו הרקע לכך, שלעניין התחייבויות נקטנו בנושא הנידון את המונח של תנאי הבשלת ההתחייבות. לעומת זאת, בשעבודים קניינים במוחזק, אין התנאי הנידון מתייחס אף פעם לעצם השעבוד, כי אם רק לרשויות המסוימות אשר לגביהן נמצא נחוץ להחילו. למשל, בדוגמה שהבאנו: "אני משכיר לך את הבית לגור בו למשך חודש מיום שתבוא לעירנו", מתייחס התנאי, למעשה, רק לרשות השימוש של השוכר - שבינתיים, כל זמן שלא בא לעיר, אין הוא רשאי עדיין להיכנס לבית ולהתחיל להשתמש בו בהתאם לתנאי השכירות; אולם, מכל מקום, בעל הבית, מצידו, מוגבל כבר מעכשיו, על ידי כך שאין הוא יכול להשכיר השכרה סותרת ואין הוא יכול למכור את הבית במשוחרר מן השכירות - ואם ינסה, למשל, להרוס את הבית, הריהו יתנגש ברשות המניעה של השוכר, האקטואלית כבר מעכשיו, שיוכל זה לעצרו בטענה של פגיעה בזכותו. כמו כן, במקרה שתיכשל השכירות באמצעה, ודמי השכירות יצטרכו להשתלם לאו דווקא לפי מכלול התנאים המוסכמים, כי אם לפי חישוב פרופורציונלי - הרי שעל אף התנאי יהיה צורך לקחת בחשבון לא רק את נטל השעבוד משעת תחילתה של רשות השימוש בפועל, כי אם גם את נטלו המעשי מאוד בזמן הביניים. ובסך הכל, זוהי הסיבה לכך, שכאן אמנם צריכים היינו לייחד את התנאי הנידון בכינוי נפרד משלו: כינוי זה (בהבדל מתנאי ההבשלה בהתחייבות) באמת אינו ראוי להתייחס לעצם השעבוד, אלא על פי דיוק הדברים, ראוי לנו להשתמש בו רק ביחס לרשויות המסוימות, אשר אליהן מתייחס התנאי בכל מקרה ומקרה, - וכן ראינו נכון להדגיש בכינוי את גורם התחלת המימוש, בהתאם למה שהסברנו בפיסקה ג' לעיל.

מצד שני, כדאי לשים לב ליחודו של תנאי התחלת המימוש גם מבחינת ההבדל המהותי שבינו לבין מיני גידורים אחרים, העשויים לחול בקביעת תוכנו של שעבוד במוחזק. השאלה העשויה להישאל היא, מהו באמת ההבדל, מבחינה משפטית, בין "אני משכיר לך את ביתי לשנה מתחילת החודש הבא", לבין "אני משכיר לך את ביתי לשנה כדי לגור בו בחמש נפשות", או "כדי לקיים בו בית מלאכה" - ומהו בין אלה הדין של השכרת הבית למשך שנה, "כדי לקבל בו חולים שלש פעמים בשבוע". התשובה היא, שאמנם כל אלה ביחד עשויים להיתפס כגידורים של תוכן הרשות השעבודית, אך מכל מקום, הגידורים המתבטאים במגורים בחמש נפשות, או בקיום בית מלאכה, או בקבלת חולים, הריהם גידורים של תוכן הרשות לגופה, כל אימת שעומדת היא להתממש, בעוד שהגידורים המתבטאים ב"מתחילת החודש הבא" או ב"שלש פעמים בשבוע" הרי הם רק גידורים חיצוניים של הזמן, אשר בתוכו תהא הרשות ראויה להתקיים - וזאת אגב השארת השעבוד באופן עקרוני בעינו, גם במשך הזמן או הזמנים אשר בהם יהיה מימוש הרשות בפועל מותלה. התלייה זו, היא היא המשמעות המשפטית המיוחדת של הגידורים מן הסוג הנידון - ומבחינה זו אמנם נבדלים הגידורים מסוג מזה מגידורים תוכנים אחרים, ומיתדמים הם לתנאי ההבשלה בהתחייבות. אשר לגידור מסוג "שלוש פעמים בשבוע" נכון אמנם שאין הוא מתאים להיכלל בכינוי של "תנאי התחלת המימוש" - אשר כפי שאמרנו, באמת מתאים הוא רק "בדרך כלל", ולא בכל המקרים של גידור מתלה לגבי זמן המימוש של רשות. אולם, מבחינה מהותית, למעשה אין כאן הבדל, וצריכים אנו רק לציין לפנינו, כי בצד התנאי של "התחלת המימוש" יתכנו אמנם לגבי שעבודים במוחזק גם מיני תנאים אחרים של התליית זמן המימוש במיגוון רחב של שינויי פרטים, אשר אין כדאי לייחד להם כינויים.

בדומה לדין בתנאי ההבשלה, נראה לומר שגם תנאי התחלת המימוש אין לו שום נוסחה מיוחדת. הכלל הוא, שהקנייה, בסתם, היא מוחלטת - ואם יהיה השעבוד מותלה, ללא בירור מפורש של טיב ההתלייה, יתפרש הדבר בסתם, שהסייג הוא רק בבחינת תנאי התחלת המימוש ביחס לרשויות המתאימות. רק אם פירוש זה יהיה בלתי אפשרי, יפרשו שהסייג בא להתלות את עצם תוקפו של העסק - ואז תהא נחוצה הנוסחה "מעכשיו" כדי למנוע פירוש שהתנאי הוא דוחה.^פד)

פד) המקור הראשון להכרה ב"תנאי התחלת המימוש" בדיני ישראל הוא בתשובות המבי"ט, חלק א', סימן שמ"ו, אשר שם פוסק הרב כי ראובן, שביתו מושכר לשמעון, יכול להשכיר באותו זמן ללוי, לעת שתיגמר השכירות הראשונה. זהו אמנם כל שנאמר באותה התשובה. אבל יש לדייק שלא היתה כאן הכוונה לשכירות על תנאי משהה - שהרי למפרע לא תוכל השכירות השנייה לחול - ולא היתה כאן כוונה לתנאי דוחה, שהרי בתנאי דוחה אין שייך רשות ויכולת: אסמכתא לא קניא. המקור השני הוא בנתיבות המשפט על סי' רי"א ס"ק ה', ששם אמנם נשארות עדיין כמה נקודות סתומות בפיתוח הרעיון, אלא שמכל מקום עולה העניין בבירור בסיכומו (חידושים, ס"ק י"ב); ור' גם ביאורים, סי' שי"ב ס"קא', ולבסוף עה"ש חו"מ סי' שי"ב סע' ב'. מקורות רבים, שונים וסותרים בקשר לענייננו, מובאים בפתחי תשובה על חו"מ סי' שט"ו ס"ק א'.

בהקשר זה ראוי גם להעיר על מה שאמרנו, שתנאי התחלת המימוש שייך רק בהעמדת שעבודים, ולא בהעברות של קניינים קיימים. מסקנה זו נראית כמחוייבת מטבע העניין, והיא נתמכת גם על ידי מה שנראה להלן, שאין דיני ישראל מכירים בהעברת קניין תוך הטלת הגבלה מהותית על תוכן הקניין המועבר (בהבדל מן האפשרות של שיור שעבוד, לטובת המעביר או זולתו). אולם, בדבריו הנ"ל של בעל נתיבות המשפט נשאר לכאורה מקום לסברה, כי תנאי התחלת מימוש אפשרי בכל זאת גם בהעברה של קניין - והיינו במובן, שעל פי תנאי כזה יוכל המקנה לעכב את המסירה (בהעברת בעלות, הכוללת בה, מבחינה מהותית, גם את זכות ההחזקה). נראה אפוא נכון להדגיש כי סברה כזאת לא תוכל לעמוד. דבר זה ניתן להוכחה כלהלן: א) העקרון של מניעת הגבלה מהותית בהעברת קניינים הוא עקרון תלמודי קדום (בבא בתרא קל"ד א') בעוד שההכרה באפשרות של תנאי המגביל את התחלת המימוש הוא חידוש מאוחר -ואין החידוש יכול לסתור את המקורות; ב) תנאי התחלת המימוש, כפי שנתחדש בתשובת המבי"ט, יש בו אמנם משום הגבלה מהותית של גדרי הקניין (השכירות של לוי נושאת בה מעצם טיבה את ההגבלה, לוי לא יוכל לממש את רשותו אלא מתום שכירותו של שמעון); ג) עיכוב מסירה בהעברת בעלות על פי תנאי מן הסוג שבתשובת המבי"ט פירושו הוא אפוא שהבעלות תעבור תוך הוצאה מהותית (ולו גם זמנית) של זכות החזקה מתוכה - והדבר נמנע על פי האמור באות א'; ד) הקשירה של עיכוב מסירה בתנאי המגביל את התחלת המימוש אינה נחוצה בדינינו מעיקרא, מפני שהדבר יכול להסתדר בצורה הגיונית יותר וצודקת, ומניחה לחלוטין את הדעת, על ידי תנאי לואי בהקנייה, או שינוי של שעבוד, אשר ישאירו בינתיים את המקנה במעמד של שומר ללוקח, תוך זכות של עיכוב. עם זאת, ראוי לציין, כי מין תנאי של התחלת המימוש בהעברת קניינים מתאפשר אמנם באופן פרדוקסלי בשיטות האירופיות, כאשר הן - מצידן - מכירות בהעברת בעלות תוך עיכוב מסירה ובלי שהמקנה יהפוך שומר ללוקח.

הדף הבא