ח.ג.

ג. שבח ופירות^כד-1)

אשר לשבח ולפירות של גזלת המיטלטלין, יש בדיני ישראל שיטות אחדות,^כה) אך לע"ד השיטה המסתברת ביותר על-פי דיוק המקורות היא שיטת הרמב"ם,^כו) ועל-פיה מסתכם הדין כלהלן. העקרון הוא שהשבח והפירות העולים מאליהם שייכים לנגזל, אולם, לאחר יאוש עשו תקנה לעודד את הגזלן להחזרת הגזלה, ועל-פי תקנה זו - הקרויה "תקנת השבים" - השבח והפירות הבאים לאחר יאוש שייכים לגזלן. השייכות לנגזל, פירושה הוא שכאשר השבח או הפירות באים לעולם, הריהם נתפסים מיד בקניין הבעלים במוחזק - והגזלן המקורי, או מי שגוזל מן הגזלן לפני יאוש, נעשים אחראים לערכם כאילו גזלום בשעה שבאו לעולם.^כז) השייכות לגזלן פירושה - לגבי פירות שהבשילו או הופרדו מן הגוף - שהגזלן קנה את גופם, ואילו לגבי שבח ממין אחר, הנשאר מחובר לגוף הגזלה, הפירוש הוא אחד מאלה: אם מוחזרת הגזלה בעינה, חייב הבעל לשלם לגזלן את ערך השבח (במידה שעלה לאחר יאוש), ואם הגזלן הוא המשלם לנגזל את ערך הגזלה - אין השבח שלאחר יאוש נכלל בחובת התשלום. אם זכה הגזלן לאחר יאוש בפירות, שהגזלה כבר היתה מופרה בהם בשעה שנגזלה - כגון שגזל פרה מעוברת, וילדה לאחר יאוש - חייב הגזלן בפחת העיבור, כדינו בשינוי שאינו מהותי.^כח)

שבח ופירות שעלו בעקב טיפול והשבחה מכוונת - הריהם תמיד של הגזלן, אפילו לפני יאוש.^כט)

כמו-כן, מה שאמרנו כי שבח ופירות שעלו מאליהם לפני יאוש שייכים לנגזל - חלים הדברים רק כנגד הגזלן המקורי ומי שגזל מן הגזלן בטרם יאוש; אבל מחזיק הבא מחמתם, כמו לוקח או יורש (אבל לא שומר שאין לו כוונת-זכייה), זוכה בכל שבח ופירות בלי הבדל, אף לפני יאוש ואף אם עלו מאליהם. אולם, כשהבעלים עומדים על החזרת החפץ בעין, ומתחייבים הם על-פי דין זה לשלם אף בעד השבח שעלה מאליו בטרם יאוש - חוזרים הם מכל-מקום וגובים את המחיר מן הגזלן המקורי, או מן הגוזל מן הגזלן, או מעזבונם.^ל)

אשר להגיון השיטה המתוארת בזה, יש לכאורה מקום לתמוה, מה עידוד-החזרה יש כאן, כשהגזלן המצליח להחזיק בגזלה עד לאחר היאוש צפוי להרויח אף במקרה שייתפס. התשובה היא כי השבח והפירות העולים מאליהם במיטלטלין, הריהם מטבע הדברים עניין של שבח ופירות בבעלי-חיים - ואם תהא נשקפת לגזלן הסכנה שהוא עשוי להפסידם, בודאי הוא לא יטפל בבעל-החי, אלא ימהר למכרו או לשחטו ולאכול את בשרו. כדי למנוע את הדבר הזה, אמנם ניתן כאן עידוד מסוים אף לכוונות-הרשע של הגזלן, אבל על-ידי כך ניתן גם יתרון לנגזל בעצמו, שיגברו סיכוייו להציל לפחות את הקרן, אחר שבעצם התיאש כבר בכלל. מלבד זה, גם אין הדבר מעשי שבעלות הנגזל תשתמר בפירות ופירי פירות, כשהוא מצידו התיאש כבר אפילו מן הקרן. יש גם לציין, כי שיטת הרמב"ם שסקרנו היא בנידון זה המתונה ביותר בדיני ישראל, כי לפי שיטות החולקים עליו זוכה הגזלן בשבח ובפירות אף בטרם יאוש - ולא רק על-פי "תקנת השבים", אלא מכוח דין גמור מדאורייתא. בשיטת הרמב"ם משתמרת תוצאה זו לטובת הבאים מחמת הגזלן - שבדרך-כלל הם יהיו-באים בתום-לב, - אם כי גם בתחום זה אמנם נשאר עוד הבדל, שאף הלקוחות והיורשים אינם זוכים לפני יאוש, על-פי שיטת הרמב"ם, על חשבון הנגזל, אלא רק על חשבון הגזלן האשם.

כד-1) בסעיף זה נדון רק בפירות הבאים מן הגוף. אשר לפירות הבאים מעלמא, הריהם מגיעים תמיד לבעלים; ר' לעיל, בסמיכות להערות י"ט וכ', ולהלן, בסמיכות להערות נ"א, נ"ג ונ"ו.­

כה) ר' עה"ש חו"מ סי' שנ"ד.

כו) ר' הסבר השיטה בעה"ש שם, ס"ק ז', על-פי בבא קמא צ"ד א' וצ"ה א'-ב', וביחוד מסיק אני את נכונות שיטת הרמב"ם מתוך כך שרק לפי שיטה זו יש משמעות לעמדת ר' שמעון לפי גרסתו של רב פפא (אם כי הרמב"ם אמנם פוסק לפי עמדת יריבו, ר' יהודה) - ודוק.

כז) שו"ע חו"מ סי' שס"ב סע' ד'; והשווה לעיל, סע' א', בסמיכות להערות י"ז וי"ח. מאחר שהשבח והפירות נתפסים באופן אוטומטי בקניין הבעלים במוחזק, הפסדם בדיעבד הוא בבחינת חסרון-כיס, ולא ביטול-כיס, ולכן תיתכן כאן אחריות הגזלן להפסד לפי העקרונות שראינו.

כח) רש"י על בבא קמא צ"ה א', ד"ה גזלה חוזרת בעיניה. הגזלן חייב גם כשמדובר בפירות שגזעם מחליף ובשינוי החוזר לתקנו מאליו (כגון גיזת הצאן) - כי אף-על-פי שאמנם זוכה הוא מכוח תקנת חכמים, הרי יכול הוא לומר "אי אפשי בתקנת חכמים", ולא יזכה, ומכל-מקום נמשכת זכייתו מפשיעת מעשה-הגזלה.

כט) שו"ע חו"מ סי' שנ"ד סע' א' וסי' שס"ב סע' ט'.

ל) שו"ע חו"מ סי' שס"ב סע' ד'. כאן נראה לפרש שאם הבעלים אינם עומדים על החזרת החפץ בעין, ומסתפקים בפיצוי - הרי שנקנה החפץ למפרע לגזלן, וממילא אין השבח והפירות שעלו בינתים בבחינת הפסד הבעלים. מצד שני, אם נאלצו הבעלים לשלם בעד השבח והפירות - הרי זה חסרון-כיס הנמשך ממעשה-הגזלה, וזכאים הם לחזור ולגבות. אולם, אם נאלצו הבעלים לשלם בעד שבח ופירות שעלו מחמת טיפול מכוון או לאחר יאוש - אין זה חסרון-כיס הנמשך ממעשה-הגזלה, כי במקרה כזה משלמים הם בעד דבר שההנחה היא כי הם לא היו זכאים לו מכל-מקום בלי מחיר.

הדף הבא