שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
בשוייצריה קובע סע' 188 של חוק החיובים כי "במידה שלא הוסכם או אין מקובל אחרת, נושא המוכר בהוצאות המסירה, וביחוד הוצאות המדידה והשקילה, ואילו הלוקח נושא בהוצאות הביסוס במסמכים והנטילה". סע' 189 מוסיף שכאשר צריך הדבר הנמכר להישלח למקום השונה מן המקום הראוי למילוי, נושא בסתם הלוקח בהוצאות ההובלה. התחייבות למסירה "משוחררת" מתפרשת כהתחייבות המוכר לשאת גם בהוצאות ההובלה, אך לא במכסים הכרוכים בה; הותנה על מסירה שתהיה משוחררת גם ממכסים, נושא המוכר בסתם במכסי הוצאת הסחורה ממקומה, מכסי המעבר ומכסי הכניסה למקום היעוד, אך לא במיסי השימוש הצריכים להשתלם במקום היעוד עם קבלת הסחורה. סע' 74 קובע, שכאשר אין מתחייב אחרת על פי הסכם הסכם הצדדים שבפירוש או מסתמא, נחשב כמקום הראוי למילוי התחייבות של תשלום כסף אותו מקום שבו מתגורר הנושה בזמן המילוי; המקום הראוי למילוי התחייבות של מסירת דבר מסוים הוא המקום שבו נמצא הדבר בעת שנולדה ההתחייבות; ואילו המקום הראוי למילוי התחייבויות אחרות הוא המקום שבו התגורר החייב בזמן שהן נולדו. לענין תשלום כסף, אם מקום מגורי הנושה לעת התשלום שונה מן המקום שבו גר בעת שנולדה ההתחייבות, והדבר מכביד על החייב במידה ניכרת, רשאי הוא להוסיף ולראות את מקום המגורים המקורי כמקום הראוי לתשלום.
באנגליה, קוראים אנו אצל הלסבורי-סיימונדס, כרך ל"ד, כי באין הסכם אחר, מפורש או מכללא, המקום למסירת הסחורה במכר מיטלטלין הוא במקום עסקו של המוכר, ואם אין לו מקום עסקים - הרי במקום מגוריו. אם המדובר הוא בחפצים מסוימים, אשר לפי ידיעת הצדדים בזמן עריכת החוזה מצויים הם במקום אחר, מקום המסירה שבסתם הוא באותו מקום אחר. כאשר הלוקח אמור לקבל את הסחורה במקום שהוא רשות המוכר, יש לו בסתם הרשאה מן המוכר להיכנס למקום ולקחת את הסחורה - ואין המוכר יכול לחזור בו מהרשאה כזאת, לפחות במקרה שהבעלות בסחורה עברה כבר ללוקח.ז-1) במקרה שהמוכר התחייב או הורשה לשלוח את הסחורה, נחשבת בסתם מסירת הסחורה למוביל כמסירה ללוקח - בין אם המוביל זומן על ידי הלוקח ובין אם לא. הנחת לואי במקרה כזה היא שהמוביל פועל כשלוחו של הלוקח - וכאשר לא הלוקח הוא העורך את חוזה ההובלה במישרין עם המוביל, הרי שהמוכר עורך את חוזה ההובלה משמו של הלוקח. תנאי לתחולת ההנחות האלו הוא שהמוכר יהא פועל באופן סביר במסגרת חוזה המכר.ח-1)
לגבי מקרקעין, ההנחה היא שאת טיוטת מסמכי ההקנאה מכין הלוקח על חשבונו, אך ההוצאות של בירור הזכות וכל תיקון העשוי להידרש בה, וכן הוצאות גימור מסמכי ההקנאה על ידי המוכר וצדדים נחוצים אחרים, חלות על המוכר.ט)
בדיני ישראל מוצאים אנו את הרשב"ם מפרש, שעם כל מה שאפשר להחזיק את המוכר והלוקח כמעוניינים בעסק בשווה, מכל מקום מסתבר שהנאת הלוקח גדולה יותר, באשר הוא מקבל את הדבר המסוים שביקש, בעוד שהמוכר מאבד את הדבר המסוים שהיה לו - ולכן חלות בסתם הוצאות ביסוסו של המכר בשטר על הלוקח. מסקנה זו חלה אף כאשר למעשה יש למוכר עניין מיוחד להיפטר מן הממכר ולהמירו בכסף.י)
במה שנוגע לתנאי המסירה והנטילה וההוצאות הכרוכות בהן, נראה שבדיני ישראל אין לראותם בדרך כלל כעניין לוואי של חוזה המכר, אלא עיקר דיניהם נמצא לנו מעבר לכך, במסגרות אחרות, וביחוד בדיני הפקדון. דיני הפקדון הם מסגרת הפתרון, כאשר המכר לא נערך על ידי מסירה ממשית מלכתחילה, אלא הסחורה נשארת בינתיים בשמירת המוכר - ובמקרה כזה חלים ממילא הדינים שראינו בספר על "ההחזקה ודיניה", פרק ו', סע' ט', בסמיכות להערות ק"מ וקמ"ב-2. מדינים אלה יוצא כי המקום שבו חלה בסתם חזקת חיוב המסירה הריהו המקום שבו נמצאת הסחורה בשעת עריכתו של המכר, ושם חלה בסתם גם חזקת חיוב הנטילה. הבעיה של הוצאות המסירה והנטילה נפתרת ממילא בהתאם לכך. עם זאת, אין דברים אלה כשלעצמם מספיקים במקרה שהסחורה היא חלק בתערובת - והיינו שלא היתה הפרדה לפני עריכתו של המכר, אלא התערובת נשארת בינתיים בעינה ברשותו של המוכר, בבחינתו בעל בית בחלקו ושומר-לשותף בחלקו של חברו. מסתבר כי במקרה כזה יש להבחין: אם המכר מוסב מלכתחילה רק על חלק בשיתוף, ועל דעת התמדת השיתוף, הרי שהדבר הוא פשוט, ושוב אין לנו עניין בבעיות של מסירה ונטילה הנמשכות מן המכר, אלא עוברים אנו לחלוטין מדיני המכר אל דיני השיתוף הקיים; אם, לעומת זאת, מוסב המכר מלכתחילה על חלק מסוים בנכס - והיינו שאין השיתוף אמור להתקיים, והמכר נעשה מלכתחילה על דעת הפרדתו של החלק והעמדתו לרשות הלוקח ביחודו - הרי שמתעוררת עוד השאלה בדבר סדר ההפרדה וההוצאות הכרוכות בה. אפשרות אחת שניתן היה לכאורה להעלות על הדעת היא, שאף כאן יחולו דיני השיתוף, וההפרדה תיערך במסגרת הדינים הכלליים של פירוק השיתוף; אולם, באמת מסתבר שיותר קרוב לכוונת הצדדים הוא להכיר כאן תנאי לואי מכללא, שהמכר נעשה על דעת חיוב להפרדתו של החלק על ידי המוכר ועל חשבונו - ונראה שאמנם זה הפתרון הננקט במקורותינו.יא)
מצד אחר, אם נערך המכר מלכתחילה על ידי מסירה ממשית, ממילא משמע שכל ההוצאות הקודמות, הדרושות להכשרת הסחורה למסירה כזאת, חלות בסתם על המוכר.יב)
במה שנוגע לאפשרות שלשם העברת ההחזקה הממשית מן המוכר ללוקח תימסר הסחורה להובלה באמצעותו של שלישי, מוצאים אנו את פתרוננו בדיני שליח ההולכה - ועיקר הדברים הוא כלהלן. כל אימת שנמסר דבר ונתקבל להולכה לצורך מילויו של חיוב (להבדיל ממסירה להולכה לשם מעשה חסד או מתנה או קבלת שירות), ממילא נעשה השליח לאיש ביניים כדי לזכות במילוי החיוב לזכאי, ושוב אין הוא רשאי להחזיר את הדבר לשולח או אף ליורשיו. התוצאה היא אפוא ממילא גם כן, שהשליח נעשה שומר בדבר משמו של הזכאי, בין אם השליחות מוטלת עליו רק מטעם החייב ובין אם מלכתחילה זומן הוא לחייב מטעם הזכאי, כשליח קבלה לטובתו של הלה. אולם, תוצאות אלו כשלעצמן אין בהן כדי לפטור את החייב מאחריותו הוא, עד שיגיע הדבר בפועל לידי הזכאי - אלא אם איש הביניים הוא באמת גם שליח קבלה, או שעל כל פנים נתבקש החייב על ידי הזכאי לשלוח לו את הדבר באמצעותו של שליח, והוא אמנם שלח לו על ידי אדם נאמן ובדרך סבירה, בכפוף לגדרי הבקשה.יג)
גם במה שנוגע לביצוע התשלום, הרי זה עניין הנידון בדיני ישראל לאו דוקא בסמיכות לחוזה המכר, כי אם במסגרת המיוחדת של דיני התשלום בדרך כלל. במסגרת זו, הנחת היסוד היא שהמקום הראוי לתשלום הריהו במקום שבו נולד החיוב; אבל כל אימת שלא ייגרם נזק לחייב יכול הנושה לתבוע כי התשלום יתבצע אף במקום אחר שבו נמצאות מעות מספיקות לחייב, ואילו החייב יכול לכוף תשלום בכל מקום שבו מוצא הוא את הנושה בעת הראויה לפרעון - ובלבד שהובלת התשלום מאותו מקום לא תהא כרוכה בסכנה או בקשיים מהותיים, יותר מאשר קבלת התשלום במקום שבו נולד החיוב או במקום אחר שהוסכם עליו מלכתחילה כמקום הראוי לתשלום, בפירוש או מכללא.יד)
כנגד מה שראינו במשפט האנגלי בדבר חזקת הרשאת הכניסה לקבלת הסחורה בחצר המוכר, נראה שבדיני ישראל אין להכיר חזקה שכזאת; אבל על כל פנים, מאחר שהמדובר הוא בזכות לקבלת חפצים מסוימים, ולא רק בפרעון של זכות שבראוי גרידא, נמצא כי במקרה שיסרב המוכר למסור את הסחורה שלא כדין, יהא הלוקח רשאי להיכנס ולתפסה על פי הכלל ש"עושה אדם דין לעצמו".טו)
ז-1) שם, עמ' 93-94.
ח-1) שם, עמ' 107-108. נראה ברור כי הפרכות בהוראות המקבילות במדינת ישראל, שהערנו עליהן בהערות ב' וג' לעיל, אינן אלא פרי של העתקה משובשת מן הדינים האנגליים הללו - ודאי מתוך מגמה לשפרם על פי השראה "ישראלית מקורית", ובדומה למה שראינו גם בהערה א', בהשוואה למג'לה.
ט) הלסבורי-סיימונדס, ל"ד, עמ' 263.
י) רשב"ם על בבא בתרא קס"ח א', ד"ה מפני רעתה, ור' עה"ש חו"מ סי' רל"ח סע' ג', בסוף.
יא) ר' עה"ש חו"מ סי' קצ"ט סע' ה', שם מובא הדין שאם נקנה בשר מן הטבח בעוד השור חי, על דעת מסירה בעין לאחר השחיטה, והטבח נמנע מלשחוט למועד ההספקה שעליו הוסכם מכללא, "משחיטין את הטבח בעל כרחו, וצריך לקיים מכירתו" - ואף על פי שכבר מקודם עברה אל הלוקח הבעלות בבשר, במסגרת של שיתוף בשור. ור' גם באותו כיוון עה"ש חו"מ סי' ר"כ סע' י' וסי' קצ"ה סע' י'.
מקור אחרון זה מבוסס על תשובת הרא"ש בכלל ס"ו סע' ד'; ויש להעיר באגב, כי תימה הוא כאן כיצד פסק הרא"ש בפשטות כי הפסד עורו של השור, שברח לפני השחיטה, חל לחלוטין על הלוקח - בלי לתת את הדעת על אחריותו של המוכר כשומר.
יב) בהקשר זה מתבקש שניתן את הדעת גם על ההוצאות של פירוק השיתוף במסגרת הדינים הכלליים. תוצאותיו של פירוק כזה, לפי דיני ישראל, בדרך חלוקה, הריהן בבחינת חליפין (ר' בספר על "דיני הקניין במוחזק", פרק ז', סע' א', מס' 4, אות א', בסמיכות להערה ע"ט) - ונראה לומר שאלה הם חליפין עם תנאי לואי שכל שותף יעמיד לחבריו את החלקים הראויים להם ממנו, בנפרד. יוצא אפוא שכל שותף חייב להשתתף כאן בהוצאות החלוקה כעין מוכר כאמור בהערה י"א - ומשמע שבסך הכל יהיו השותפים חייבים להשתתף בהוצאות באופן פרופורציונלי, לפי הערך היחסי של חלקיהם, אבל אם השותפים הם רק שניים הריהם יצטרכו לשאת בהוצאות בשווה, באשר החלקים המוחלפים ביניהם הם על כל פנים שווים. הוצאות שטרי הקניין הנפרדים של כל אחד מן השותפים אמורים בכלל זה.
מצד שני, אם נערך הפירוק בדרך "גוד או אגוד", נראה שההוצאות חלות כדרך תחולתן במכר רגיל.
יג) עה"ש חו"מ סי' קכ"ה וסי' קכ"א.
טו) ר' בספר על "ההחזקה ודיניה", פרק ג' סע' ב', ובספר על "דיני הקניין במוחזק", פרק ג', סע' א', מס' 10, בסמיכות להערה נ"ח.