ו.ח.1.4.

בהתאם לכך יכולים אנו לעבור עתה ולבדוק את משמעות הדברים בדיוק. שומר-השכר בדין העברי, באמת אינו רק השומר-בתמורה שעליו דיברנו לעיל, אלא נכלל בזה, כאמור, כל שומר אשר לו ולבעל-הבית יש הנאה הדדית בהחזקה. לכן, דינו של שומר-השכר הוא, שהוא ובעל-הבית יתחלקו בסיכון האונס. אולם, אין משמע כי בדבר זה יכולים הם להיחשב ממש שותפים, שהאונס יתחלק ביניהם בשווה. מיני הנאותיהם בהחזקה הם שונים: האחד נהנה כשומר ורעהו כבעל-הבית; השומר - עצם תפקידו הוא למנוע את הנזק מרעהו - ולכן אין מחלקים ביניהם את האונס עצמו - וכל אונס - בדיעבד, אלא מחלקים ביניהם רק את מיני הסיכון, מלכתחילה. כל אימת שהאונס איננו מוחלט, אלא הוא אונס רק ביחס למיטב אמצעי הזהירות שהיה על השומר לנקוט ברגיל - ואילו באמצעי זהירות משופרים אף יותר, מכל-מקום יכול היה האונס להימנע - חלה אחריותו על השומר, והרי זה נעשה כמי שהתחייב לנקוט אמצעי-זהירות מוחלטים. אם, לעומת זאת, האונס הוא מוחלט, ולא ניתן היה למנעו בשום אמצעי-זהירות, נשאר הסיכון על בעל-הבית.^קיט-1)

אשר לשואל, נראה לחזור ולומר קודם-כל, שעל-פי אותו הגיון - ואף הגיון ביטוח נכסי הזולת בעלמא - המחייב ששומר-שכר יהא אחראי בדרגה גבוהה יותר משומר-בחינם, אמנם צריך גם השואל להיות אחראי בדרגה גבוהה יותר משוכר-השכר. ההבחנה בין העדר-הנאה מצד השומר, הנאה הדדית של השומר ובעל-הבית ביחד והעברת כל הנאת-ההחזקה לשומר היא באמת הבחנה מהותית לא רק מנקודת-ראות קניינית, כפי שהסברנו, אלא גם מנקודת-הראות הכלכלית-פסיכולוגית של הצע וביקוש, שעליה עמדנו מקודם. אך בין השתים מכריעה, על-כל-פנים, כאמור, ההבחנה הקניינית. מבחינה זו, משמקבל השואל את כל ההנאה - ממילא אמנם חייב הוא לקבל עליו גם את כל הסיכון לאונסים. אך המשפט העברי אינו מתעלם גם מן העובדה, שהעברת ההחזקה על הנאותיה לשואל אינה עולמית, אלא נשארת היא מושרשת בזכות בעל-הבית להחזרה - ומטעם זה, באמת אין הוא מחייב גם את השואל בכל האונסים כלם, אלא פוטר הוא אותו מן האונסים, שבעל-הבית ודאי היה נפגע בהם מכל-מקום, אף אלמלא השאיל את החפץ, וכן מן האונסים שבעל-הבית קיבל על עצמו ביודעין.^קכ)

באופן כזה, בסך-הכל, נוכחים אנו כי האחריות המוגברת של שומר-השכר והשואל בדין העברי אינה רק עניין של הרגשה מוסרית מסויימת, המוצדקת רק על-פי שרשיה הסובייקטיביים בלבד, אלא באמת היא עניין של הגיון משפטי אובייקטיבי, שכל סטייה ממנו בשיטות אחרות יכולה להיחשב כטעות, פרי של חוסר התעמקות מספיקה בנושא. אך משהגענו לכאן, שוב מסתבר על-כל-פנים שההגיון המקצועי-האובייקטיבי הזה אמנם אינו ממצה את כל טעמי הדין העברי בענייננו, אלא באמת יש לנו להשלימו גם על-ידי המשמעות המוסרית, הנמשכת ממנו, בתוצאתו, למעשה.

משמעות זו מתבטאת לא רק בכך, שהדין העברי יוצא באיסור כל זלזול בנכסי הזולת - לעומת השיטות הנוכריות, היוצאות בהתר-הזלזול, - אלא יתר-על-כן: הוא מחנך את האדם להתייחס לנכסי הזולת, בבל מקרה מתאים, בתוספת-הקפידה שבהכרת-התודה, המגיעה לזולת בגין נכונותו לחלק את הנאת נכסיו עם רעהו; ועל-ידי כך, באמת, אין המשפט העברי מיטיב רק עם אותו הזולת, אלא הרבה יותר מכן מיטיב הוא עם חבריו, הנהנים מטובתו, - בהיות שהזולת גם הוא מתחנך מתוך כך, מצידו, שאמנם לא ימנע מהם את טובתו בכל עת.^קכ-1)

קיט-1) בחוק השומרים, תשכ"ז, סע' 2 (ב), מוכנסת משום מה הבחנה בין שני מינים של שומרי שכר. ההבחנה מביאה לתוצאה דומה לזו שמתקבלת על פי שיטת ר' מאיר, שהזכרנו בהערה ג' לעיל ושעל פיה שומר שיש לו אמנם הנאה בקשר השמירה, אך שהנאתו איננה כנגד עצם השמירה (או ששמירתו איננה מטרה עיקרית של הקשר) - דינו כשומר חינם. תימה הוא מדוע בכל זאת מכליל החוק שומר מסוג כזה במושג של שומר שכר. תוצאה מוזרה מתקבלת גם על ידי נוסח הרישא בסע' 2(ב). לפי נוסח זה אחראי שומר השכר לאו דוקא לכל נזק שיכול היה להימנע, אלא אחראי הוא לכל נזק שהוא - מלבד אם נגרם הנזק מתוך מסיבות בלתי צפויות שלא ניתן למנוע את תוצאותיהן. יוצא אפוא שהשומר אחראי לא רק כשהנזק ניתן להימנע, אלא גם כשלא ניתן לימנע - אם המסיבות צפויות היו מלכתחילה.

קכ) השווה לעיל, הערה ה'.

קכ-1) בחוק השומרים, תשכ"ז, סע' 1(ד), הגדרת השואל היא יותר רחבה מאשר בדיני ישראל המקוריים, ונכלל גם שומר הזוכה בכל הנאות הנכס, בלי תמורה, שלא בטובתו (כגון קונה פירות על פי צוואה). נראה כי אין זו הרחבה מוצדקת: שהרי גם אם ראוי לשומר כזה להיות אחראי לאמצעי זהירות מוחלטים, כנגד הנאתו - למה יהא אחראי גם לאונס הגמור של נכס, אשר הוא לא ביקשוֹ כלל, ואשר רק בעל הנכס עצמו ביקש לזכות אותו בו? מצד שני יש לציין כי בסע' 4 מאמץ לו חוק השומרים את הדין העברי, שהשואל פטור לגבי אונסים שבעל הבית היה נפגע מהם מכל מקום ולגבי אונסים שבעל הבית קיבל עליו מסתמא ביודעין. ההוראה מחילה את הפטור גם על שומרים אחרים - ודאי מתוך כך שהחוק מחייב לפעמים גם את שומר השכר באונס גמור, כפי שראינו לעיל. סעיף 2(ג) קובע כי השואל לא יהא על כל פנים אחראי יותר מגזלן, אך משמעות הדבר היא סתומה: ר' להלן, פרק ח', סע' א', הערה כ"א.

הדף הבא