ו.ב.2.

2. דיני השכנים בצרפת

דיני השכנים בצרפת מוסדרים קודם-כל על-ידי ההוראה הכללית של דיני הנזיקין, שמי שגורם נזק במעשיו, בפשיעה, חייב; ורואים מקרה של פשיעה, אם המעשה לא היה נעשה על-ידי "בעל-בית זהיר וחרוץ". במסגרת זו נפסק שחייב אדם לנקוט את כל האמצעים, כדי לא להפריע לשכנים. כן חלה תורת ה-abus des droit{ניצול לרעה של זכויות, _צרפתית} שעמדנו עליה בפרק ג', בסע' א', מס' 4 - ויש חזקת-פשיעה בלתי-ניתנת לסתירה, נגד בעל קרקע, כשנגרם נזק על-ידי התמוטטות מבנה באותה קרקע, עקב בנייה או תחזוקה גרועה. אולם, בתי-המשפט הרחיבו את מושג הפשיעה גם מעבר למסגרת זו, ופסקו כי השכן המזיק אחראי אף אם פעל בתום-לב וכבעל-בית זהיר וחרוץ, ואפילו בתוקף רשיון מינהלי. פלניול וריפר משתדלים לגלות את הכלל שהדריך את בתי-המשפט בכיוון זה, ולבסוף מגיעים הם למסקנה, שאין קיימת אמנם חובה כללית להימנע מכל מעשה שיזיק לשכנים, אבל מי שמשתמש במקרקע בצורה שהיא בלתי-רגילה על-פי תנאי הזמן והסביבה חייב לפצות על הנזק הנגרם על-ידיו. בקשר לזה יש לבתי-ממשפט סמכות לחייב את המזיק בתשלום חוזר קבוע, כל זמן שיימשכו נזקיו.^ז)

באופן כזה, כשהנזק נובע משימוש שהוא רגיל על-פי תנאי הזמן והסביבה, למעשה מקבלים אנו כאן את הדוגמה הראשונה, שבה ניתן למזיק מעין שעבוד, במישרין בתוקף הדין, המתיר לו לקיים את הנזק והמחייב את השכן לסבלו. אולם, דוגמה זו יש להבחין בבירור מ"שעבודי השכנים" שראינו לעיל - ולא רק מן מטעמים העיוניים שראינו. ההבדל הנוסף הוא שבשעבוד-שכנים מן הסוג הקודם ניתנה לקונה רשות כלשהי לגבי תחומה הפנימי של החצר המשועבדת, בעוד שכאן יתכן כי לא תימצא שום רשות שכזאת, באשר הנזק שהשכן יהא חייב לסבלו יהא רק נובע מרשות-פעולה הנתונה לשכן השני לגבי תחום המצר שלו בעצמו.

מלבד זאת מוסדרים דיני השכנים בצרפת בהוראות חוקיות מיוחדות.

א) סע' 640 של ספר החוקים האזרחי קובע: "הקרקעות הנמוכות משועבדות לעליונות מהן, כדי לקבל את המים הזורמים משם באופן טבעי, בלא שהיתה בכך יד אדם..." אם זרימת המים נגרמה על-ידי עבודות חפירה בקרקע העליונה, או שמעשי האדם גורמים להחמרת הנזק הבא מן הזרימה הטבעית, קובע סע' 641 כי השעבוד יתקיים מכל-מקום, אבל כנגד פיצוי מבעל הקרקע העליונה. סע' 641 אינו חל אם הקרקע הנמוכה משמשת למגורים, כגן, וכיו"ב. כן אין הסעיף חל אם המעשים המחמירים את הנזק לא נועדו לקידום החקלאות או החרושת.^ח) חוץ מזה יכולים בתי-המשפט לכפות שעבוד דומה, כנגד פיצוי, אף אם לא התמלאו תנאי הסעיפים 640-641, אם המים מוזרמים לצרכי השקאה ונשפכים לקרקע הזולת.^ט) בתי-המשפט יכולים גם לכפות את השעבוד, כנגד פיצוי, לעניין שבעל קרקע יהא רשאי להעביר מים לצרכי השקאה דרך קרקע השייכת לרעהו.^י)

ב) כל בעל קרקע, המבקש להבריא את אדמתו על-ידי ניקוז או דרך ייבוש אחרת, רשאי, מכוח חוק מיוחד, להעביר את המים דרך אדמת זולתו אל מקום השפיכה - כנגד פיצוי. דין זה אינו חל אלא בשטח כפרי. השכנים רשאים, מצידם, להשתמש בעבודות הניקוז של שכנם, אך בתנאי שישתתפו באופן מתאים בהוצאות.^יא)

ג) אסור לבנות את הגג באופן שמי הגשמים יזרמו ממנו במישרין לאדמת השכן, וכן אסור להתקין את זרימת מי הגשמים באופן שיוזק מהם כותל השכן.^יב)

ד) סידורים העשויים להפריע לשכן, כגון חפירת בארות או בורות, התקנת תנורים, הקמת אורוות או מחסני מלח וכו' - אין לעשותם אלא תוך הרחקה מספקת ממצרי השכן ותוך קיום אמצעי הזהירות, בהתאם לתקנות ולמנהגים השייכים לעניין.^יג)

ה) אין לקיים עצים או שיחים אלא במרחק מספיק ממצרי השכן. למקרה שאין בו הוראות או מנהגים מיוחדים נקבע בחוק המרחק של שני מטרים, אם גובה העץ עולה על שני מטרים, ו-50 סנטימטר בלבד אם העץ הוא נמוך מזה. אין הבדל לעניין זה בין עצים הגדלים מאליהם ועצים שניטעו בידים, אך אין הדין חל בערים, בתנאי שלא יתפשטו ענפיו אל מעל מעבר לגבול. מגבול של רשות הרבים אין צורך לשמור על מרחק. עץ שהוא קרוב לגבול השכן פחות מ-50 ס"מ, אפשר לדרוש את עקירתו; אם הוא קרוב מ-2 מטרים, יכול השכן לדרוש כי לא יותן לעץ לגדול בגובה רב יותר מ-2 מ',­ ואף אם לא יגרום הדבר שום נזק.^יד)

ו) עץ - אפילו הוא נטוע במרחק מספיק - אם מתפשטים ענפיו לתחום השכן, יכול זה לדרוש כי יקוצצו. אם מתפשטים לתחומו השרשים, רשאי הוא לקוצם בעצמו עד קו הגבול.^טו)

ז) חלון העשוי להיפתח - אין לקרעו אלא במרחק מסוים מחצר השכן. אם הקיר שבו מבקשים לקרוע את החלון מקביל לקו הגבול, המרחק הוא 1,90 מ'; אם הקיר ניצב לקו הגבול, המרחק הוא 60 ס"מ. הטעם הוא: להקשות על הזק הראייה ולהפחית את הסיכוי שדבר יפול מהחלון לחצר השכן. מרפסות, גגות שטוחים וכו' - יש להם דין חלונות, והמרחק נמדד בהם מקצם החיצוני. אין דין חלונות לפתחים הנסגרים בדלתות שאינן שקופות, וכן לרווחים הפתוחים בגדר. ההגבלות אינן חלות על חלונות הנשקפים לקיר אטום או לגג השכן, או שאין לראות דרכם אלא את השמים.

כן אין ההגבלות שאמרנו חלות על חלון שאינו עשוי להיפתח, והנקרע רק לאורה, אבל לא לאוורור. אולם, גם חלון כזה אין מכל-מקום לקרוע אלא בגובה מסוים מן הרצפה של החדר שבו הוא נקרע. גובה המיזער בקומת הקרקע הוא 2.60 מ', ובקומה גבוהה יותר - 1.90 מ'. כן נחוץ שהחלון יהיה מצויד בסריגים, אשר הרווחים ביניהם לא יעלו על 10 ס"מ. הגבלות אלו אינן חלות על חלון של מרתף.

חלון המתקיים שלא כדין (ואפילו היתה תחילתו בהיתר, כגון שמלכתחילה נשקף החלון לקיר אטום, ולבסוף נפל הקיר) - יכול השכן לדרוש את סתימתו, באשר הוא פוגע ב"שעבוד החוקי" שיש לשכן, לעניין איסור הזק הראייה; אך אם נקרע החלון בהתאם לדין - בכל-זאת אין נוצר שעבוד-שכנגד למאור, והשכן רשאי בכל עת להאפיל עליו. לעומת זאת, חלון העשוי להיפתח, אשר התקיים שלא כדין בתנאי של חזקת-זכות, הרי בבחינת נוהג גלוי ורצוף נותן הוא לבעליו שעבוד למאור, ושוב אין השכן רשאי לבנות כנגד החלון בלא שירחיק את בניינו כמרחק שאמרנו לעיל.^טז)

ח) מי שאדמתו מובלעת בין חצרות השכנים, ואין לו בכלל מוצא לדרך-הרבים, או שיש לו רק מוצא שאיננו מספיק, והדבר לא נגרם על-ידי מעשיו שלו עצמו, יכול לדרוש שעבוד-דרך באדמת השכן, כנגד פיצוי. הפיצוי יכול להיות חד-פעמי או שנתי. באין הסכם נקבע מקום הדרך על-ידי השופט, אך מבחינה עקרונית קיים השעבוד, בתוקף החוק, אף לפני שנקבע המקום - אם רק התמלאו התנאים הדרושים - ולפיכך, אם בעל הקרקע המובלעת בורר לו דרך על דעת עצמו, אין הוא נחשב כנכנס שלא ברשות, לעניין הוראה מסוימת בדיני העונשין; אבל השכן, מצידו, יכול בכל-זאת להגיש נגדו תביעה פוססורית. אם הקרקע המובלעת נסתגרה עקב פיצול - עדיין אפשר לדרוש את שעבוד-הדרך, אבל רק בתחום החלקה שפוצלה מן המובלעת. שום פיצוי איננו מגיע במקרה הזה. - שעבוד-הדרך אינו נקנה אמנם על-ידי זכות-חזקה, מאחר שאין זה דבר רצוף וגלוי, אבל מקום הדרך יכול על-כל-פנים להיקבע, לטובת קרקע מובלעת על-ידי זכות-חזקה. אם הקרקע חדלה להיות מובלעת, מתבטל שעבוד-הדרך שנקנה בדרך-כפייה ושלגבי מקומו לא נוצרה עדיין זכות-חזקה.^יז)

"השעבודים החוקיים", הקיימים ממילא - אפשר להשתמט מהם על-ידי שעבודים נוגדים. כך, על-ידי הסכם, זכות-חזקה או "יעוד בעל-הבית" אפשר להפוך את שעבוד קבלת המים לשעבוד לאי-קבלת המים, שיהא מוטל על הקרקע העליונה כנגד הקרקע התחתונה.^יח) בדומה לכך, את "השעבוד החוקי" להרחקת מי-הגשם אפשר להפוך לשעבוד להזרמת מי הגשם;^יט) את השעבוד להרחקת סידורים מזיקים (במידה שאין הוא מוטל לטובת רשות הרבים, בתוקף המשפט הציבורי) אפשר להפוך לשעבוד לאי-הרחקה;^כא) את זכות הקיצוץ של ענפים ושרשים מתפשטים אפשר להפוך לשעבוד סבילתם;^כ) וכן, חלון שנקבע שלא כדין יכול להיעשות מובטח מפני דרישת-סילוק על-ידי שעבוד לסבילת הזק-הראייה, ואילו "השעבוד החוקי" לסבילת האפלה ניתן להיפוך על-ידי שעבוד האוסר את הבנייה (באמצעות השעבוד לסבילת הזק-הראייה).^כב)

יש לציין כי כאן שוב רואים אנו שעבודים החורגים מן ההגדרה שנותנים פלניול וריפר לשעבודי-השכנים: השעבוד לאי-קבלת מים, השעבוד לאי-הרחקת הסידורים המזיקים והשעבוד לסבילת חלונות אינם כרוכים בשום רשות מעשה בתחומי החצר המשועבדת, אלא החצר המשועבדת רק חייבת לסבול כאן דברים הנעשים בתחומי "החצר השלטת" גופא, תוך סטייה מן הדין הכללי.

ט) מלבד "השעבודים החוקיים" שמנינו מצויים בספר החוקים האזרחי בצרפת הסעיפים 646 ו-663, הנמנים אמנם עם סעיפי השעבודים, אך אשר פלניול וריפר מסרבים לראות בהם "סרויטוטים", באשר באים הם להטיל בין השכנים חובות-מעשה.^כג) סע' 646 קובע: "כל בעל מקרקע יכול לחייב את שכנו לסיום המצרים של אדמותיהם הסמוכות. סיום המצרים נעשה בהוצאות משותפות". סע' 663 קובע: "כל אחד יכול לכוף את שכנו, בערים ובשכונות, שישתתף בהוצאות הבנייה או התיקון של הגדר המפרידה בין בתיהם, חצרותיהם וגניהם..." - ולהלן ניתנים גבהי המיזער של הגדרות באין דין או מנהג מיוחד. את ההשתתפות בהוצאות אפשר רק לדרוש מלכתחילה, אבל לא בדיעבד.^כד) לא הוברר לי אם אפשר להתנות על חובות אלה (או, לפחות, על סע' 663) באופן "ריאלי", אך מסתבר שעל-כל-פנים יכול בעל מקרקע להיפטר מחובתו על-פי סע' 663 על ידי הסתלקות מזכותו במקום שבו מצויה הגדר או שבו צריכה היא להבנות.^כה)

ז) פלניול וריפר, ג', עמ' 450 ואילך.

ח) פלניול וריפר, ג', עמ' 502-503.

ט) שם, עמ' 503-504.

י) שם, עמ' 504-505.

יא) שם, עמ' 506-507.

יב) שם, עמ' 885.

יג) שם, עמ' 886-887.

יד) שם, עמ' 887-889.

טו) שם, עמ' 891.

טז) שם, עמ' 892 ואילך.

יז) שם, עמ' 901 ואילך.

יח) שם, עמ' 501. זכות-החזקה תיווצר, למשל, על ידי בניית מתקן גלוי שיעצור את המים "באופן רצוף".

יט) שם, עמ' 886.

כ) שם, עמ' 887, 890.

כא) שם, עמ' 891. שעבוד זה אינו נקנה אלא בהסכם מפורש.

כב) שם, עמ' 894-895, 899-900.

כג) שם, עמ' 430.

כד) שם, עמ' 445.

כה) שם, עמ' 444.

הדף הבא