שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
באוסטריה, על פי הסעיפים 934 ו-935 של ספר החוקים האזרחי הכללי מ-1811, חל דין אונאה קרוב יותר לתפיסת ההגדרה הישראלית שלנומב) - והיינו לאמור: "כאשר צד אחד בעסק המחייב באופן הדדי לא קיבל מן הצד שכנגד אף את החצי ממה שנתן לו, על פי הערך המקובל, מעניק החוק לצד הנפגע את הזכות לדרוש ביטול והחזרה למצב הקודם. אולם, לצד שכנגד עומדת האפשרות לקיים את העסק בעינו, על ידי כך שיהא מוכן למלא את החסר עד הערך המקובל. חוסר ההתאמה של הערך נקבע לפי שעת גמירתו של העסק. - אמצעי חוקי זה אינו חל כשמישהו ויתר עליו בפירוש או שהצהיר כי מתוך איזו העדפה מיוחדת מקבל הוא את הדבר בערך החורג מן הרגיל; כשהסכים על הערך הבלתי שקול אף על פי שידע את הערך הנכון; כמו כן, כשיש להניח על פי התנהגות האנשים, שרצו לערוך חוזה המעורב מחוזה בתמורה ומחוזה שלא בתמורה; כשאין לדעת עוד מה היה הערך לאמיתו; ולבסוף, כ[ש]הדבר הוצא למכירה באכרזה למרבה במחיר על ידי בית המשפט".
בבתי המשפט נפסק כי במקרה שאי אפשר להחזיר עוד את המצב לקדמותו, שוב אי אפשר לתבוע את החזרת האונאה, ואחת התוצאות המובהקות מכך היא, שאין למעשה דין אונאה בחוזה עבודה, בגין עבודה שנתבצעה כבר.מג) בסע' 1268 נקבע כי אין דין אונאה בחוזי מזל. בסע' 1386 נמנע דין האונאה בפשרה שהושגה ביושר. בסע' 1487 הועמדה ההתישנות של תביעת אונאה על שלוש שנים. סע' 286 של ספר החוקים המסחרי הוציא את תחולתו של דין האונאה בעסקים מסחריים (כלומר: עסקים של סוחר במהלך עסקו).
מושג האונאה קיים גם בספר החוקים האזרחי האיטלקי ובחוק החיובים השווייצרי, אך כאן מושלמת התופעה, שהמושג מקביל רק לסוג של אסמכתא עברית, ולא לאונאה שבטעות.
באיטליה קובע סע' 1448 של ספר החוקים האזרחי ש"אם נעדר יחס מתאים בין מה שנתמלא על ידי צד אחד לבין המתמלא על ידי הצד האחר, והיחס הבלתי מתאים נובע ממצב המצוקה של צד אחד, אשר הצד השני ניצלוֹ כדי להפיק ממנו יתרון, יכול הצד הנפגע לדרוש את ביטול החוזה. התביעה אינה מתקבלת אם האונאה (lesione) אינה עולה על מחצית הערך שהיה לדבר שנתמלא או הובטח להתמלא על ידי הצד הנפגע בעת החוזה. האונאה צריכה להתקיים בעינה עד הזמן שבו מוגשת התביעה. חוזי מזל אינם ניתנים לביטול בגין אונאה..." כמו כן, לפי סע' 1970, אין דין אונאה בחוזה פשרה, ולפי סע' 2922 - במכר שבכפייה על פי דין. לפי סע' 1449 מתישנת התביעה תוך שנה, אך במקרה שמעשה האונאה הוא פלילי, מתקיימת התביעה כל זמן שלא התיישנה העבירה. סע' 1450 מאפשר לנתבע למנוע את הביטול בהציעו תיקון מתאים באיזונו של החוזה. לפי סע' 1451 אין תביעת האונאה ניתנת לויתור (בין מלכתחילה ובין בדיעבד).מד)
מעבר לדיני החוזים מכיר החוק האיטלקי גם אונאה שאינה כרוכה דוקא בניצול מצוקה, והיינו קיפוח בחלוקת ירושה (סע' 735, 736).
בשוייצריה קובע סע' 21 של חוק החיובים ש"אם נקבע העדר מובהק של יחס מתאים בין דבר המילוי ודבר המילוי שכנגד בחוזה, אשר עריכתו הושגה על ידי צד אחד תוך ניצול מצב המצוקה, חוסר הנסיון או קלות הדעת של הצד השני, יכול המתאנה (der verletzte){הניזק, גרמנית}מה) להצהיר תוך תקופה של שנה שאין הוא מקיים את החוזה, ויכול הוא לדרוש את ההחזרה של מה שכבר מילא...".
בגרמניה, בסע' 138 של הבג"ב, מצוי דין דומה, אך לאו דוקא במסגרת המושג המיוחד של אונאה, אלא כאחת האפשרויות של מעשה בטל בגין "פגיעה במידות הטובות". הסעיף קובע: "מעשה משפטי הפוגע במידות הטובות - בטל. בטל במיוחד מעשה משפטי אשר בו מניח מישהו לזולתו, תוך ניצול מצב מצוקתו, קלות דעתו או חוסר נסיונו, להבטיח או לספק לו או לשלישי, בעד דבר מילוי, יתרונות רכושיים העולים בערכם על ערך דבר המילוי באופן כזה, שלפי המסיבות עומדים היתרונות הרכושיים בהעדר מובהק של יחס מתאים לדבר המילוי". לפי סע' 141 יכולים הצדדים להסכים ביניהם שהמעשה הבטל יתקיים מכל מקום, אך גם הסכמה זו מצידה תידון שוב בכפוף לסע' 138.
בעקבות הסעיף הגרמני הולך גם סע' 18 של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג, במדינת ישראל דהאידנא: "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".
בדיני ישראל, כפי שעולה מן ההגדרה שניסחנו, עניין האונאה - מן הסוג השייך לפרקנו - הריהו משוחרר במהותו מכל בעיות של ניצול מצוקה וכיו"ב, ונשאר הוא מצומצם רק בנושא המיוחד של טעות. בהתאם לכך, תוצאה טבעית היא, שבהבדל מן המשפט האוסטרי אין האונאה שלנו מנוכרת ליחסי מסחר מובהקים - כי אם אדרבה, - ובהבדל מן המשפט הצרפתי עיקר תחולת עניינה הוא דוקא בעסקי מיטלטלין, ואילו במקרקעין כמעט שלא יכירנה מקומה. מאותה סיבה מובן גם הצמצום של הגדרתנו מעיקרא רק למכר - תוך הוצאה של מיני עסקים תמורתיים אחרים: מפני שכמובן רק במכר (וביחוד אמנם במכר מיטלטלין שבשוק הפתוח) ולא, למשל, בחליפין או ביחסי עבודה - יכולה להתארע טעות ביחס למחיר שבשוק, בגדרים העשויים לתת מקום לתקנה במקרה הספציפי, על פי קנה מידה אחיד וכללי שמעבר לו. ובאופן כזה חוזר ומתברר, מדוע אמנם בדיני ישראל יש לנו כאן נושא להסדר מיוחד בדיני המכר לבדם, בנוסף על דיני החוזים הכלליים - מה שאין כן, בדרך כלל, בשיטות האחרות, שלא תפסו את יחודו של העניין, וממילא לא השכילו לתקן בו דבר מכוון, עם כל הרגשת התקלה הצריכה כאן תיקון.מו)
אשר לדיני האונאה העבריים לגופם, הריהם מסתכמים בעיקרם כלהלן.מז)
ההנחה היסודית לתחולת הדינים היא שנערך מכר, אשר על פי המסיבות נראה בו כי נערך הוא על דעת המחיר שבשוק, ובדיעבד נמצא כי המחיר שנפסק שונה מן המחיר ששרר בשוק למעשה בשעת עריכתו של המכר. במסגרת זו, שוב, יש שתי אפשרויות: האחת היא שלסחורה היה בשוק מחיר מסוים בדיוק - ובמקרה כזה יכול הצד הנפגע לתבוע את החזרת ההפרש או השלמתו, לפי העניין; האפשרות השנייה היא, שאמנם לא היה לסחורה מחיר מסוים בדיוק, אבל על כל פנים היה לה מחיר ממוצע מקובלמח) - ובמקרה כזה מתפצל הדין בשלשה כיוונים. ראשית, אם ההפרש מן המחיר המקובל הוא פחות משישית לגבי המחיר המקובל - ואף אינו עומד בדיוק על שישית המחיר שנפסק - רואים אותו כנמחל; שנית, אם עומד המחיר בדיוק על שישית המחיר המקובל או ששית המחיר שנפסק, יש לנפגע תביעה להחזרת ההפרש או להשלמתו; ושלישית, אם עלה ההפרש על שישית המחיר המקובל ואינו עומד בדיוק על שישית המחיר שנפסק, אין לנפגע תביעה להחזרת ההפרש או להשלמתו, אך יש לו רשות לחזור בו מן המכר (או מן המיקח) מעיקרא.מט)
בהתאם להנחת היסוד שאמרנו אין דיני האונאה הללו חלים לא במכר מקרקעין, ולא במכר של שטרות או עבדים, ואף לא במכר אשר אחד הצדדים בו הוא הקדש לגבוה. יש אמנם דעות (למשל, רבנו תם והרא"ש) כי במקרה שהגיעה האונאה כדי מחצית הערך, עומד המכר לחזרה גם באלה - אך הדבר הוא קשה, כי הנחות היסוד של דין האונאה במובן הנידון אינן מתאימות לכאן מטבען, או על כל פנים עשויות הן להתאים רק בדוחק.
מלבד זאת, אין דיני האונאה חלים בסתם אפילו במכר מיטלטלין, אם לא נערך המכר במהלך המסחר הרגיל, כי אם באקראי, כגון שבעל הבית מוכר את כליו. כמו כן, אין כאמור דין אונאה בחליפין; אולם אם נערכו החליפין תוך שומת החפצים במחיר, זה כנגד זה, הרי זה כמכר, ויש שם דין אונאה. גם חלוקת נכסים משותפים נחשבת כחליפין מסוג זה.
מצד שני, במכר הנערך במהלך המסחר הרגיל יש דין אונאה אפילו לטובת הסוחר המוכר להדיוט - ואף על פי שחזקתו של הסוחר היא להיות בקי במחיר - מפני "שכמה פעמים אף היותר בקי נופל בטעות"; ואם נתברר שם עצם עובדת ההפרש, יכול הסוחר להיות נאמן, שאמנם על דעת המחיר שבשוק מכר, וטעה - אלא אם למעשה מוכח נגדו אחרת, לפי מסיבות המקרה.
שכירות חפצים, הריהי כמכר ויש בה דין אונאה; אולם במידה שנעשה כבר שימוש על פי השכירות, שוב אין האונאה גוררת את ביטול השכירות אף אם עולה היא על שישית השכר המקובל, אלא שיעור האונאה חוזר או מושלם בעינו. הדברים אמורים בשכירות מיטלטלין; שכירות המקרקעין - דינה כמקרקעין. בשכירות פועלים - כפי שכבר ציינו - לא יתכן דין אונאה;נ) אך במקרה ששכירות הפועלים מעורבת במכר (או בשכירות) של חפציםנא) יש דין אונאה מצד החפצים המעורבים בדבר.
במכר שנערך על ידי בית דין באכרזה לכל המרבה במחיר, לפי כל הדיוקים המחויבים, אין דין אונאה (לבד ממה שיש אומרים כי יש בזה דין אונאה בדומה למקרקעין); אולם, אם יש פגם במכר, יש בו דין אונאה מתוקן - והיינו שאפילו באונאת שתות, תקנתו של המתאנה היא רק לחזור בו מעיקרא - אלא אם העדיף בית הדין, באופן מיוחד, לפי מסיבות המקרה, לצוות דווקא על החזרת האונאה או השלמתה בעינה, - והדין חל אפילו במקרקעין, לרבות שיעור שתות.נב)
על עצם תחולתו של דין האונאה אין הצדדים יכולים להתנות; אולם במקרה שנערך המכר מדעת שיעור האונאה המצוי במחירו - ממילא אין בו דין אונאה, וממילא גם כן, אם הסכימו הצדדים בפירוש שלא תהא שם תביעה בגין הפרש המחירים המצוי שם בידיעתם - הסכמתם מועילה (בכפוף לדיני האסמכתא שנראה בהמשך מחקרנו).
זכות התביעה בשל אונאה אינה עומדת בדרך כלל לנפגע אלא בתוך שיעור הזמן הנחוץ לו באופן סביר, לפי מסיבות המקרה, כדי לברר את השער שבשוק בהקדם האפשרי, אחר שערך את המכר. נאנס המתאנה ונמנע ממנו לברר את השער בהקדם המקובל, מתארכת השהות הנתונה לו בהתאם לאונס; ואם המדובר הוא בלוקח, אין תביעתו נפקעת אף אם בינתים השתמש במיקח, ואף אם האונאה המתגלה לו גדולה משתות, ותביעתו היא אפוא רק להחזרת המיקח מעיקרא. המקח חוזר במקרה כזה בכפוף לתשלום דמי השימוש על ידי הלוקח. לגבי תביעת האונאה בשכירות ובמכר בית דין, נאמר שהגבלת הזמן הרגילה אינה חלה, והמתאנה יכול אפוא לתבוע אפילו "לזמן מרובה", או "לעולם"; אולם, באמת מסתבר שאין הדברים צריכים להיתפס דוקא במשמעותם המילולית המוחלטת: נראה שהכוונה הנכונה היתה כאן רק להסתייג מתחולת נוסח ההגבלה, כפי שמופיע הוא במקורות לגבי אונאה במכר ברגיל. לגבי המכר הרגיל מופיע העקרון שאמרנו בנוסח הקובע, שתביעת האונאה מתקיימת ביד הלוקח רק "עד שיראה לתגר או לקרובו" - וברור שאין ההגבלה בנוסח זה מתאימה למקרים שבהם אנו דנים פה; אולם, משמתרגמים אנו את הדברים לנוסח מופשט, נראה כי העקרון שאמרנו ראוי להתקיים בעצם גם במקרים הללו.נג)
חזקת האונאה המחולה, כאשר שיעור האונאה אינו מגיע לשתות, אינה חלה כאשר הצד המתאנה היה מיוצג במכר על ידי שלוחו או על ידי אפוטרופוס. מתאנה כזה, יש לו טענת "לתקוני שדרתיך, ולא לעוותי", והוא יכול לחזור בו מן המכר (או מן המיקח), אף בגין אונאה פחותה משתות - ואפילו במקרקעין. מצד שני, אין בכלל דין אונאה לטובתו של עכו"ם, שלא נאמר "לא תונו" אלא ב"איש את אחיו"; אולם, עכו"ם שהונה את ישראל מחזיר הונייה, "שלא יהיה זה חמור מישראל".נד)
מב) האונאה קרויה כאן verletzung{נזק, גרמנית} (סע' 1060 של החוק) או גם Verkürzung{הפחתה, גרמנית} (סע' 1268) - כלומר קיפוח. המונח השני הוא המופיע ככותרת לסעיפים העיקריים. בהקשר דברים אחר מופיע אותו מונח בסע' 950 ואילך (עקיפת זכויות על ידי מתן מתנה לשלישי).
מג) הערה על סע' 934 של החוק בעריכת שיי.
מד) השווה סע' 1444 של ספר החוקים.
מה) לפי כותרת הסעיף נקראת האונאה übervorteilung, והיינו עודף יתרון.
מו) ר', למשל, את ההצטדקויות של קולין וקפיטן, שהבאנו לעיל, בסמיכות להערות ל"ז-מ"א.
מז) על פי עה"ש חו"מ סי' רכ"ז.
מח) להבדיל מן המקרה שאפשר אמנם לערוך חישוב של איזה מחיר ממוצע, המתקבל לאור המכירות שנתקיימו בפועל, אך בלי שאפשר יהיה לראות את המחיר הזה כ"מחיר מקובל" של הסחורה המסוימת, באשר למעשה היו המכירות נדירות ומיוחדות בנסיבותיהן, באופן שבכל אחת מהן הוערך המחיר בעיקר לפי המסיבות, או לפי ענייניהם היחסיים של הצדדים, ולאו דוקא על פי איזה שוק שוטף, אשר לא היה קיים בזה. במקרה שהסחורה היא מסוג אשר זהו אמנם מצב השוק שלו - ממילא נמנע בה דין האונאה, במובן שלנו, מעיקרא.
מט) דיוקי ההתפצלות המשולשת שנויים במחלוקת הפוסקים, כתוצאה מן העירוב שנוצר בין שיטת רב, הגורס שקנה המידה לדין האונאה הוא רק בשישית ("שתות") מן המחיר המקובל, לבין שיטת שמואל - אשר הלכה נפסקת כמותו - והמחשיב גם את השישית המוערכת לפי המחיר שנפסק (בבא מציעא מ"ט ב'). ערבוב זה מסבך את הדין במבחר של פירושים אפשריים, אשר כולם נפתחים למירווח כלשהו של תוצאות קשות מבחינה הגיונית, כפי שמפרט דיקשטיין במאמרו הנ"ל (ר' גם מקורות על פי ערך "אונאה" באנציקלופדיה התלמודית). מסתבר שההלכה המחייבת נוטה להיות כמובא בערוך השלחן וכפי שניסחתי כאן בעקבותיו. התוצאות העשויות כאן להיראות משונות הן, שאונאה שאינה עולה על שישית המחיר המקובל, אך עולה על שישית המחיר שנפסק, דינה כמחולה, בעוד שלוּ היתה קטנה יותר ועומדת בדיוק על שישית המחיר שנפסק, הריהי היתה חוזרת; וכן - שאונאה העולה על שישית המחיר המקובל, אך עומדת בדיוק על שישית המחיר שנפסק, חוזרת בעינה, בעוד שלוּ היתה פחותה או גדולה מן המחיר שנפסק היתה גוררת את ביטול המכר.
עם זאת נראה להעיר, שדיקשטיין אינו צודק בעצם, כאשר הוא מדגיש לאו דווקא את חוסר העקביות ההגיונית בשיטה הנידונה, כי אם את סירבולה המעשי בחיים המשקיים, בגלל רוב דיוקיה. מבחינה זו נראה לומר כי אדרבה: מבחינת ההגשמה בחיים, שלשת הכללים שהבאנו הם פשוטים וחתוכים לגמרי, ואילו גיוונם בהיזקקות גם למחיר שנפסק - עם כל זרותו מן הבחינה ההגיונית-הפורמלית - הריהו למעשה רק טעם לשבח, מבחינה נוחותם של הצדדים, על פי פשטות מחשבתם של הדיוטות, באותם המקרים הנדירים יחסית שבהם עשוי הגיוון לבוא לשימוש. על אחת כמה וכמה אם נשים לב, כי התוצאות המשונות לכאורה שאמרנו, הריהן למעשה רק עניין של חישובים מתימטיים במופשט, ואילו במציאות אין הן יכולות אף פעם להתממש בצורה שתשאיר את הצדדים בהרגשת אי נוחות או קיפוח בשל איזה חוסר התאמה שיווצר בין הגיונו המשובש של הדין לבין נתוני המקרה הקונקרטי.
בהקשר זה כדאי להעיר על קושיה אחרת העשוי אולי לעלות כאן - והיינו ביחס לדין, שמעבר לאונאת שתות עומד המכר לביטול. לכאורה יותר הגיוני הוא, שהמתאנה יוכל לדרוש את החזרת האונאה, ואילו זכות הביטול תינתן רק כברירה לנתבע, כפי שראינו באירופה. אולם נראה לומר שבאמת גם זהו יתרון של הדין העברי: העובדה היא שהמתאנה מוכן היה מלכתחילה להסכים למכר גם בגדרי המחיר שנפסק - וודאי לא מן הראוי הוא לזכותו מבלי משים בתיקון גדול כל כך של המחיר, כאשר למעשה עדיין מעדיף הוא את קיום העסק על ביטולו, אף אם המחיר שנפסק יישאר בעינו. על אחת כמה וכמה, במקרה שהצד שכנגד באמת לא הונהו מדעת, אלא שניהם פעלו על פי טעות בשווה, כפי שחייבת להיות ההנחה שבסתם.
נ) עם זאת יש לציין כי מבחינה מדרשית נגזרת כאן מניעת דין האונאה מדין עבד - ובאופן כזה, מי שמכיר בדין אונאה בעבדים, בדומה לקרקעות, ממילא מכיר הוא בדין אונאה, באותם גדרים, גם לגבי שכירות פועלים (ר' תרומת הדשן, סי' שיח).
נא) השווה לעיל, פרק ב', סע' ז', מס' 3, אות ו', בסמיכות להערה שנ"ט. דוגמה לשכירות פועלים המעורבת בשכירות חפצים הריהי, למשל, כשפועל נשכר לעבודה עם סוסו, בתנאים שבהם ניתן השכר להפרדה.
נב) עה"ש חו"מ סי' ק"ט סע' ה' וח'.
נג) דוק בדברי הרב המגיד על פי"ג מהל' מכירה הל' י"ז, המסביר את הרחבת שהות התביעה של השוכר בזה, "שאין זמן קצוב אלא בלוקח שמקחו בידו" - והיינו שהשוכר דנן אינו מורווח בדינו אלא משום שהריהו כאנוס, שהמיקח אינו בידו לקיים בו את התנאי של הצגה לתגר או לקרוב לאלתר; ור' פרישה על חו"מ סי' רכ"ז סע' מ"ד, המעיר על דברי הרמב"ם (בפי"ג מהל' מכירה הל' י"ח, שכתב כי בהזמנת חליפה מחייט, למשל, "חוזר לעולם, כמוכר"): "...ומדמדמהו למוכר, אף נאמר דאם השהה כ"כ עד שנזדמן לו שכירות כשכירות זה, לא מצי לחזור דומיא דמוכר" - והיינו שגם אם לא נדחקנו להראות לתגר או לקרובו מיד, הרי מכל מקום, אם היתה לו שהות ואפשרות לבדוק בהתאם לתנאים המתאימים למקרה, ולא חזר בו בהקדם סביר, שוב אינו חוזר.