ה.ו.

ו. התביעה כקניין-בראוי

בהתאם לכך לא ייפלא מה שאמרנו, שגם במושג המאוחד - לא זו בלבד שהצד האישי שבתביעה, הוא שעבוד-הגוף, איננו הולך לאיבוד, אלא צד זה נשאר העיקר, ומושג התביעה נוטה לקיים את זהותו עם שעבוד-הגוף לבדו. שהרי בזמן הביניים, באמת רק שעבוד-הגוף הוא הממצה את כל הזכות האקטואלית שהתביעה מגלמת, ואילו צד הקניין איננו אפילו חבוי ורדום, אלא נתון הוא רק במצב עוברי. מכאן, שוב, התוצאה הטבעית היא שכל זמן שעומדת התביעה בעינה אין היא נכללת בדיני הקניין (אשר בסתם הריהם, כאמור, דיני הקניין-במוחזק), אלא משמשת היא נשוא למסכת דינים מיוחדת, - ומתקבלת אותה עובדה שהיתה לנו הזדמנות להזכיר,^מא) שגם במשפט העברי מתחלקים כמעט כל דיני הממונות בין מושג הקניין, מצד אחד, ומושג התביעה מצד שני. יתר-על-כן, אף כששעבוד-הנכסים מגיע להיות קניין אקטואלי, הרי מסיבות העניין שונות הן כל-כך מן המסיבות הרגילות של מימוש קניין בחפצי הזולת, שגם בשלב זה אין הדברים מצטרפים למסכת דיני הקניין הכללית, אלא גם במשפט העברי נשארים הם כנושא מיוחד לעצמו: דיני גביית מלווה (או חיוב), המקבילים ל"הוצאה לפועל" במושגים של אירופה.

אולם, כשמתעלים אנו מכאן לבעיית המהות של הזכות הנידונה על-ידינו, הרי אין השיטה העברית מתעלמת אף מן הקניין העוברי, הצמוד על-כל-פנים לתביעה מלכתחילה, ובהתאמה גמורה למציאות מצרפתו התפיסה העברית לשלמות המושג. צירוף שכזה - שוב יש לומר - ודאי צריך להיות מוזר למחשבה האמונה על מושגי המשפט באירופה, שהם בדרך-כלל חד-גרמיים; אבל ראינו כבר את דרך המחשבה העברית לבטא מכלול של יחסים במושג מאוחד - וזהו הדבר המתקבל גם כאן. נשאר לנו רק לנסות ולהגדיר את המושג המאוחד הלזה, ונראה שאפשר להגדירו הן על שם היחס האישי, או שעבוד-הגוף הגלום בו, הן על שם שעבוד-הנכסים. מצד היחס האישי יש לומר כי התביעה הממונית איננה סתם זכות של דרישה כלפי אישיות החייב, אלא היא זכות של דרישה מחייב, המושכת עמה קניין ראוי בנכסים ערבים, ואילו מצד שעבוד-הנכסים נגדיר כי התביעה הממונית היא קניין ראוי, הכרוך בזכות כלפי אישיותו של חייב והמתבטא בערבות נכסים למילוי החיוב. הזיהוי של שתי ההגדרות האלו יכול אולי במבט ראשון להיראות שרירותי, - שהרי הציר המרכזי בכל אחת מהן הוא שונה, ושני הצירים שומרים כל אחד על יסוד מהותו הנפרדת; אך ההבדל ייפרץ מאליו אם ניתן את הדעת על מהותו היסודית של מושג הקניין. הקניין - אמרנו - הוא זיקה הנוצרת בין אדם לחפצים על ידי מכלול של יחסים משפטיים המתקיימים בין האדם והעולם בקשר לאותם חפצים; והרי "זכות הדרישה" בצמידותה אל "הקניין הראוי (או הזכות) בנכסים הערבים", היא היא מכלול היחסים המשפטיים המתקיימים בין הנושה והעולם והיוצרים את הזיקה הגלומה באותו "קניין ראוי" שאמרנו, אשר מעצם טיבו "כרוך הוא בזכות כלפי אישיות החייב והמתבטא בערבות נכסים למילוי החיוב". עם הבנת הדבר הזה מתברר שגם אם ההגדרות כשלעצמן אינן זהות בדיוק, מכל מקום הן מיתרגמות זו בזו, וממילא משמע כי אמנם אפשר לתאר את התביעה הממונית כקניין, וכל תנועה שלה כהקנאת חפצים - ממש כשם שרואים אנו הקנאת חפצים כהעברת זכויות רגילות בחפצי הזולת - ואף-על-פי שאמנם בשום פנים לא נתעלם מן העובדה, שקניין-התביעה הוא קניין בתוספת גורם אישי מיוחד, ובהרכבו השלם אי אפשר למנותו פשוט עם הבעלות או הזכויות המתפצלות ממנה, ולו גם בראוי.^מב)

מא) בחלק א' , פרק ב' סע' ב', והערה ד' שם.

מב) להעמקה נוספת בהבנת התביעה כקניין בראוי, ר' להלן, פרק ח' סע' ד'.

הדף הבא