שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
גישה דומה למה שראינו זה עתה בהונגריה מוצאים אנו גם במקורות העבריים, בשיטת הרמב"ם;לה) אך נראה שאין ההלכה בנקודה זו כהרמב"ם,לו) והנכון הוא - לפי התפיסה שמוכרע בדיני ישראל על-פיה - כי אפילו במקום שמבוססת השמירה בהסכם, אין החיובים היסודיים של השומר נובעים מן ההסכם, אלא מן העובדה שמחזיק הוא בחפץ הזולת - דבר המטיל עליו אחריות כשלעצמו; ואילו ההסכם עשוי רק לסווג את השמירה, לעניין ברירת הדינים המסוימים - מתוך כלל דיני השמירה העקרוניים - שיחולו עליה, או לסייג את תחולת דיני השמירה העקרוניים בסייגים כלשהם, לפי רצון הצדדים.
ההבדל המעשי בין שתי הגישות מתגלה במקרה של מות השומר והימשכות השמירה ביורשיו. לפי שיטת הרמב"ם, אמנם נעשה היורש שומר, האחראי לא רק בנכסי העזבון, אלא גם בנכסי עצמו, מכוח אחריות השומרים העקרונית, שאינה דווקא תלויה בהסכם; אבל אחריותו העצמית הזאת, בגדרים המיוחדים של אחריות היורש, באמת היא רק אחריות מקבילה, שאינה פוגעת באחריות החוזית, הנשארת מוטלת על נכסי העזבון - ואף-על-פי שאחריות מקבילה זו צריכה כנראה להיחשב כאחריות העדיפה בין השתיים, שמלכתחילה יש לנסות ולהיפרע רק ממנה, הרי במקרה שגדרי האחריות החוזית הם יותר גבוהים, ויש שם נכסי עזבון מספיקים, יכול בעל-הבית להשלים את זכותו מנכסי העזבון - גם כשהפשיעה היא כלה רק פשיעת היורש. לעומת זאת, לפי התפיסה האחרת, אין נכסי השומר משתעבדים לאחריות-השומרים על-ידי הסכם-השמירה, כבר מהתחלת תחולתו ואילך, אלא הם משתעבדים לאחריות זו רק משעה שהנזק אירע ולמפרע, משעה שמופרת חובת השומר, המוטלת עליו על-פי דין - ממש כדרך שנכסי המזיק משתעבדים על-פי דיני הנזיקין, לא משעת הסכם כלשהו, ולא משעה טרומית אחרת כלשהי, שבה נעשה הוא כפוף לחובה שלא להזיק, אלא משתעבדים הם רק משעת אירוע הנזק ולמפרע, משעה שחובת הזהירות הופרה למעשה;לז) ויוצא אפוא כי אחריות השומר יכולה להתקיים בנכסי העזבון רק במקרה שהנזק אירע לפני מות השומר, או לפחות כשהשומר הפר כבר את חובתו בטרם מותו - ובמקרה כזה, האחריות היא אמנם כלה רק אחריות העזבון; אבל אם אירע הנזק כשהיה כבר החפץ בשמירת היורש, ושום פשיעה של המוריש לא היתה בדבר - מוטלת האחריות רק על היורש לבדו, לפי גדרי אחריותו שלו.לח)
והנה, לאור ההבדל הזה שוב אפשר לטעון לכאורה נגד התפיסה השלטת בדין העברי, ולמען התפיסה החוזית בנוסח הרמב"ם, שזו נאמנה יותר למציאות, באשר היא שומרת על זכות בעל-הבית כפי שניתן לו לסמוך עליה על-פי הסכם השמירה. כי יהא אשר יהא מקור אחריות השומר - בהסכם או בדין, - הרי על-כל-פנים העובדה נשארת לכל הדעות, שהסכם-השמירה הוא הקובע מהם בדיוק גדרי האחריות שיחולו; ולכאורה, ראוי אמנם שהגדרים הללו יתקיימו בעינם גם כנגד היורש - לפחות במידה שאין הוא רק שומר שלא-בטובתו, אלא הוא שומר בתוקף ירושת החוזה, על זכויותיו וחובותיו כאחת. אולם, בעיון יותר מעמיק נראה להשיב כי אין בטענה זו ולא כלום. אם בעל-הבית רוצה להבטיח לעצמו גדרי אחריות מסוימים של השומר - יתנה נא על כך בפירוש, ואז גם התפיסה השלטת בדין העברי תנהג בדבר לפי גישת הרמב"ם;לט) אך כשאין שם התנאה מפורשת - ההנחה לפי תפיסה זו היא, שאין השומר נושא באחריות בגדרים מסוימים משום שעל דעת כך נמסר לו החפץ על-ידי בעל-הבית, אלא משום שהמוסר והדין של תורת-ישראל מחייבים אותו כך, כאמור, בשים-לב למסיבות שבהן הוא מחזיק בחפץ הזולת; ולפי זה, באמת לא מן הצדק יהיה, אם בעל-הבית יוכל להיפרע מן היורשים לא רק על-פי המוסר והדין החלים עליהם לפי מסיבות-החזקתם שלהם, אלא גם בגדרים יותר גבוהים, שהיו אולי מתאימים למסיבות החזקת המוריש. במלים אחרות, התשובה היא שאם גדרי אחריות-השומר אינם כלל מזכויות-ההסכם של בעל-הבית, אלא הם תלויים במסיבות האישיות של השומר כשומר, ממילא אין לחייב את השומר - לא מנכסיו המקוריים ולא מחלקו בעזבון - במקום שעל-פי מסיבותיו האישיות הריהו על-כל-פנים פטור; ואם יש בגישת הרמב"ם יתרון, שמכל-מקום מונעת היא שינוי מפתיע בזכויות בעל-הבית לרעתו, הרי יתרון זה ודאי יוצא כלו ביתרון הגישה-שכנגד, שזו מצידה מונעת שינוי מפתיע וגם מוזר בזכויות בעל-הבית לטובתו, שבמקום אחריות-שמירה אחת תעמודנה לו שתיים: זו של נכסי השומר המקורי, כמקודם, מטעם הסכם, וזו של נכסי היורש, בנוסף, מטעם תורה ומוסר.
נשאר לנו עתה לברר כיצד משתלבת גישה זו, השלטת בדינינו, במערכת דיני הממונות בכללה - ובכיוון זה כבר ראינו את הקרבה המהותית שבינה לדיני הנזיקין. ואכן, אחריות השומר נתפסת במקורות העבריים בפירוש כאחד האבות של דיני הנזיקין.מ) אולם, מיון זה נעשה בדרך שונה מאוד ממה שראינו במקביל לו במשפט האנגלי. שם, כשמונים את אחריות השומר עם דיני הנזיקין - בא הדבר כדי לצרף את יחס השומר ובעל-הבית לכל מיני המסיבות האחרות שבהן נחתכת אחריות לנזק על-פי הכללים הרגילים של אחריות להתנהגות רשלנית; וכבר ביקרנו את הגישה הלזאת. בדיני ישראל, לעומת זאת, צירוף אחריות השומר לדיני הנזיקין - פירושה קביעת האחריות הזאת כאב-נזיקין מיוחד. בהתאם לכך, מתברר כאן קודם-כל ההבדל שבין אחריות השומר לבין מבני-אחריות אחרים בנזיקין: עומדים כאן על העובדה כי אחריות השומר איננה בגין "הזק בידים", היינו גרם של הזק, אלא היא בגין "הזק שממילא" - והיינו אי-מניעת הזק שנגרם מן הצד; יתר-על-כן, שאחריות השומר להזק שממילא איננה כאחריות הגזלן, שהיא מלכתחילה בעקב החזקה בפשיעה, אלא היא דווקא בגין החזקה בחפץ הזולת בהתר; ולבסוף, שאף החזקה מסוג זה איננה עניין אחיד בכלו, אלא יש להבחין בה בין מיני השומרים לפי טיב הקשר שבמסגרתו הם שומרים. על בסיס זה, ובדיעבד, מתאחדת פה אחריות השומר עם דיני הנזיקין הכלליים, כדי שאלה יחולו כל אימת שצידי ייחוד העניין מסתיימים (למשל, במה שנוגע לטיב החיוב וגדרי גבייתו);מא) ובאופן כזה מגיעים אנו לתפיסה של אחריות השומר כעניין של מוסד החזקתי-קנייני - ועל-פי רוב גם חוזי - ודיני נזיקין במשולב, תוך סיום-מצרים ברור בין שלשת התחומים האלה, שהתלכדותם מערפלת את הראייה בענייננו בשיטות האחרות.מא-1)
לה) פ"א מהל' שאלה ופקדון הל' ה',בסוף.
לו) שו"ע חו"מ סי' שמ"א סע' ג'-ד'.
לז) ר' בעניין זה חיבורי על "מושג הקניין ומערכת זכויות הממון" חלק ב', פרק ז' סע' ב' והערה י' שם, ופרק ט' הערה י"ט.
לח) ר' מקור הדברים בבבא קמא קי"ב א', ועיין בבית-יוסף על טור חו"מ סי' שמ"א ס"ק ו'.
לט) דוק בבבא מציעא נ"ח א' וצ"ד א'; שו"ע חו"מ סי' רצ"א סע' כ"ז, סי' ש"ה סע' ד' וסי' שמ"ד סע' א'.
מא) שם.
מא-1) הראייה נשארת מעורפלת לחלוטין גם בחוק השומרים, תשכ"ז. הדברים אף מסתבכים כאן על ידי שתי הוראות משונות. האחת היא בסע' 2(א), הקובע כי שומר חינם אחראי אם הנזק "נגרם ברשלנותו" - ומשמע לכאורה כי שומר חינם אינו אחראי אלא ככל אדם אחר שיש קשר סיבתי בין התנהגותו לבין הנזק, ואילו במקום שרק לא מנע את הנזק, שנגרם על ידי אחרים, הריהו פטור. ההוראה המשונה השניה היא בסע' 5(א), הקובע כי שומר הנמצא אחראי על פי דיני השומרים חייב בפיצויים הניתנים בשל הפרת חוזה. מתוך הוראה זו משתמעת התחייבות חוזית לשמור, אפילו כשהשמירה אינה מבוססת בחוזה.