ד.ב.ה.

ה. טעות והטעייה (או מירמה)

במבוא לנושא הכללי שבו אנו עוסקים כאן ציינו שתי אפשרויות עקרוניות אשר על פיהן עשוי העסק להימצא פגום משום טעות, והיינו כשאחד הצדדים או שניהם טועים ביחס למשמעותם המילולית של דברי הקניין, או שטועים הם על ידי הבנה מסולפת בגופו של נשוא הדברים, ולאו דווקא על פי טעות כלשהי ביחס למשמעות המילולית של הדברים כשלעצמה. אמרנו גם כן, שבין כך ובין כך, הטעות היא תמיד ביחס לתוכנו של העסק, ומטבע העניין לא תיתכן טעות ביחס לעצם גמירת הדעת של בעל הדבר (אם כי תיתכן, כמובן, טעות ביחס לכנות גמירת הדעת של הצד שכנגד).

אולם, כפי שציינו, הבחנה יסודית זו לא תמיד מוכרת בגוף הדינים בשיטות השונות, והרי להלן סדר ההבחנות כפי שהוא נמצא קבוע הלכה למעשה.

בצרפת^רט) אפשר לומר, כי מספר מיני הטעות העיקריים, החשובים לדינא (ובעלי החשיבות החיובית לענייננו), הריהו ארבעה:

א) טעות ביחס לטיב המעשה, דהיינו טעות ביחס לגידור הקנין או לקאוזה - וכגון שבמעשה הנערך כמכר מתכוון בעל הדבר לפי לתומו למתנה, או להיפך;

ב) טעות ביחס לנשוא המעשה - היינו ביחס לעצם גופו או טיבו המהותי של הנשוא - וכגון שבעל הדבר מאמין כי מוכר הוא כיסא ועושה את מעשה הקניין בשולחן;

ג) טעות ביחס לתכונה עיקרית של הנשוא או של הצד שכנגד - היינו תכונה אשר אלמלא האמין בעל הדבר בקיומה (או בהעדרה) הוא לא היה מתקשר;

ד) טעות ביחס לתכונה של הנשוא או של הצד שכנגד, אשר אינה עיקרית כנ"ל.

הדין הוא כי טעות מסוג א' או ב' נתפסת כמערערת את עצם גילוי הרצון או גמירת הדעת מיסודם, והמעשה יוצא אפוא בטל מעיקרא (בין אם הטעות היא הדדית ובין אם היא חד צדדית). טעות מסוג ג', דינה שאין רואים אותה כמערערת את עצם גילוי הרצון, אך על כל פנים מאפשרת היא לצד הטועה לחזור בו ולבטל את העסק. טעות מסוג ד' אינה משנה, אלא אם כן היא נגרמה על ידי הטעייה מכוונת מן הצד שכנגד, אשר אז יכול הטועה לחזור בו, בתנאי שלא היה מתקשר אלמלא ההטעייה (או, לפי המונח הטכני: אלמלא המירמה (dol)ׂׂׂ [צ"ל: dolus{רמאות, _לטינית}]).

תוצאה אחרונה זו נמשכת מן הדין הכללי, שכאשר ההסכמה או גילוי הרצון מבוססים בטעות אשר נגרמה במכוון על ידי הצד שכנגד (או בהשתתפותו), במטרה להשיג את ההסכמה או את גילוי הרצון, ניתן העסק לביטול על ידי הצד הטועה, אם לא היה מתקשר אלמלא ההטעיה - ואף כאשר הטעות עצמה לא היתה נותנת מקום לביטול.^רי) ניסוח מורחב וכללי זה של הדין חשוב במיוחד מצד ההכללה שמכליל הוא את מקרה הטעות במניע. למעלה הגדרנו את הטעות במניע כאמונה כוזבת בקיומו או בהתפתחותו של מצב מסוים, אשר בהסתמך עליה בא האיש להתקשר בעסק; ואמרנו כי הטעות במניע היא ענין חיצוני, שאינו ממין הטעויות העשויות לחצוץ בין דימוי העסק והדעת האמיתית שמאחוריו. ואמנם, גם הדין החיובי בצרפת הוא, שטעות במניע, כשלעצמה, אינה פוגמת את העסק - אם כי אמנם עשוי העסק להתבטל על פי הדינים הכלליים של תנאים, כאשר דבר קיומו או התפתחותו של המצב המסוים נקבעו כתנאי קיום לעסק, במפורש או מכללא. אולם, כאשר המניע המוטעה נולד על ידי הטעייה מכוונת מן הצד שכנגד כנ"ל, חוזר העסק ונעשה ניתן לביטול בגלל ההטעייה - ואף על פי שדבר קיומו או התפתחותו של המצב לא נקבע כתנאי כאמור. עם זאת ראוי לציין כי הרבותא בדין זה איננה רבה: ראינו כי ביטול העסק בשל הטעייה תלוי באפשרות להוכיח, שאלמלא ההטעייה לא היה האיש מתקשר בעסק מעיקרא - והרי הוכחה כזאת, כנגד המטעה, תהיה בדרך כלל זהה כמעט להוכחת קביעתו של המצב הרצוי כתנאי מכללא.

הטעייה מכוונת שאינה נגרמת על ידי הצד שכנגד, כי אם על ידי צד שלישי, אינה נותנת מקום לביטול העסק, אלא נידונה היא כמעשה נזיקין בלבד. אולם במקרה של מתנה, יתכן שהעסק יהא ניתן לביטול גם בגלל מירמה של שלישי. אף הטעייה על ידי הצד שכנגד היא על כל פנים מעשה נזיקין, והריהי נותנת מקום לפיצוי גם כאשר הנפגע בוחר שלא לבטל את העסק, או שאין הוא מבטל באשר אין לו כלל זכות ביטול מעיקרא (והיינו שמלכתחילה לא היתה להטעייה השפעה מכרעת על עצם גמירת דעתו של האיש, אלא היא רק הביאתו לקבל עליו את העסק בתנאים גרועים).

מצד שני, במקרה שטעות אינה נגרמת על ידי מירמה מן הצד שכנגד, והריהי יוצרת בטלות או נותנת מקום לביטול, בעוד שהטעות היא חד צדדית ומנוגדת למשמעות האובייקטיבית של דברי הקניין - נראה שהצד הטועה, העומד על הבטלות או הביטול, חייב לפצות את הצד שכנגד על הנזק שנגרם לו על ידי ביטול העסק; ופירושו של דבר הוא, על פי הדין הצרפתי, שבדרך כלל יצא במקרה כזה שכר המבטל בהפסדו.

זכות הביטול בשל טעות או מירמה מתישנת כעבור חמש שנים מן היום שבו עמד האיש על הטעות או ההטעייה.^ריא)

באיטליה,^ריב) הכלל היסודי הוא, שלעולם אין העסק יוצא בטל מאליו בגלל טעות; אבל עשויה הטעות לתת מקום לביטולו של העסק על ידי הטועה. כדי שיהא העסק ניתן לביטול, נחוץ שתהיה הטעות "בדבר עיקרי", ונחוץ שתהיה ניתנת להכרה מלכתחילה על פי מסיבות המקרה, על ידי תשומת לב רגילה של הצד שכנגד. כאשר היא ניתנת אמנם להכרה כאמור, אין נפקא מינה שלמעשה האיש לא הכיר בה. טעות ב"דבר עיקרי" היא טעות ביחס לטיב המעשה או ביחס לנשוא שלו, וכמו כן טעות ביחס לתכונה עיקרית, כפי שהגדרנו את הדברים בצרפת. מסיניאו מציין, שאת הטעות ביחס לתכונה עיקרית אפשר גם לראות כעניין של טעות ביחס לסוג (של נשוא העסק או של הצד שכנגד). גם טעות ביחס לכמות הנשוא עשויה להיחשב כטעות בדבר עיקרי, כאשר היא קובעת את גמירת הדעת ואיננה רק טעות בחישוב. מלבד זאת, גם טעות "חיצונית", בענין של מניע שאינו מגופו של תוכן העסק, עשויה כאן להימנות עם הטעויות בדבר עיקרי, כאשר "עקרוניותה" של הטעות עשויה להיות ניכרת על פניו של העסק באופן כלשהו.^ריג) טעות בדין - והיינו טעות ביחס למצב המשפטי (אשר אף זוהי, בעצם, רק טעות חיצונית במניע) - עשויה אף היא להימנות במיוחד עם הטעויות בדבר עיקרי, כאשר הטעות היתה הסיבה היחידה או העיקרית להתקשרותו של הצד הטועה.

דיני ההטעיה, או המירמה, שווים כאן בדרך כלל לאלה שראינו בצרפת.

בגרמניה^ריד) נראה הדין כאב טיפוס של השינויים אשר ראינו בדין האיטלקי לעומת הדין הצרפתי. הכלל הוא שהטעות אינה מבטלת את העסק מאליה, אלא רק נותנת מקום לביטולו על ידי הטועה, כאשר הטעות היא בדבר עיקרי. העקרוניות נקבעת לפי השאלה אם הטועה היה מסכים על העסק - או לא היה מסכים עליו - אלמלא הטעות, ולהלכה אין נפקא מינה מה היה טיב הטעות. עם זאת, מקובלת גם כאן ההנחה, שטעות במניע אינה נותנת מקום לביטול העסק (חוץ מאשר בעניין צוואה). אין גם מקום לביטול העסק בשל טעות, כאשר העסק נערך על פי הצהרה שנמסרה לציבור והטעות חלה מצד בעל אותה הצהרה - או שהטעות היתה ביחס למשמעות המילולית של הדברים, והטעות היתה משותפת (באופן שלמעשה ראוי העסק להתבצע כפי שהצדדים הסכימו עליו באמת).

כדי שהטועה יוכל לחזור בו מן העסק אין הכרח שהטעות תהיה "מוצדקת" או ניתנת להכרה על ידי הצד שכנגד, אך על כל פנים חייב החוזר לפצות את הצד שכנגד על הנזק שהחזרה גורמת לו עקב אמונתו בעסק (בדומה למה שראינו בגרמניה לעיל, בדין החזרה מן העסק ההיתולי).^רטו) חובת הפיצוי אינה חלה כאשר הצד שכנגד ידע על הטעות - או היה לו לדעת עליה - מלכתחילה, או שאף הוא עצמו הוא שגרם לה.

דיני ההטעייה, או המירמה, שווים בדרך כלל גם כאן למה שראינו מקודם. המדובר הוא ב-Arglistige Täuschung{הונאה בזדון, _גמרנית}, והיינו ב"הטעיה במירמה", אשר הגדרתה היא: הערת דימוי מוטעה, חיזוקו או החזקתו, בכוונה להשיג גמירת דעת עסקית מן הצד המרומה, תוך ידיעה או השערה שבלי ההטעייה לא תושג גמירת הדעת. המירמה נותנת מקום לביטול העסק על ידי המרומה, גם כאשר לא היתה שם טעות עיקרית כנ"ל, ובלבד שההטעייה היתה אמנם גורם קובע או משפיע מבחינה סובייקטיבית, לענין שהאיש הסכים על העסק כמות שהוא. אם ההשפעה הזאת היתה רק לגבי חלק [מ]העסק, והחלק ניתן להפרדה, חלה זכות החזרה רק לגבי אותו חלק. זכות החזרה קיימת גם אם המרַמֶה לא היה כשר לאחריות משפטית, ואין היא מתבטלת רק בשל כך שבעצם היה לו לצד המוטעה להכיר במירמה מלכתחילה. אם המרמה היה צד שלישי (או צד רביעי, שפעל למען זיכויו של אחר באמצעות צד בינתיים תם לב), יכול המרומה לחזור בו רק אם הצד שכנגד (או הצד המזוכה שלא בפניו) ידע, או היה לו לדעת, על המירמה; אך בכל מקרה, המירמה היא על כל פנים מעשה נזיקין, העשוי לתת מקום לפיצוי - ואף אם לא היתה שם מלכתחילה הנחה שגמירת הדעת המוטעית תהיה כרוכה בנזק למוטעה או בריווח למרמה או לצד שלישי. העלמת דברים, יש לה דין מירמה, רק אם היה בה משום הפרה של חובת גילוי מסוימת, או שהגילוי היה מחויב על פי עקרונות ה-Treu und Glauben{בתום לב, _גרמנית} או ההשקפות המקובלות במשא ומתן. בהתאם לכך, התאמת תכונות חשובות של נשוא העסק היא מירמה, אבל לא כן אי גילוי של תכונות בנות הכרה והעשויות רק להפחית את המחיר. ביטול העסק מחמת מירמה צריך להיערך תוך שנה מגילויה.

אנקצרוס מציין כי זכות הביטול בשל טעות עשויה להתחרות עם הזכות להחלפה או להפחתה מן המחיר (על פי דיני המומים במכר) או עם הזכות החוזית לפיצויים.

רט) על פי קולין וקפיטן, א', עמ' 68-70; ב', עמ' 36, 39 ואילך.

רי) לעניין טיבה של ההטעייה יש לציין כי דברי גוזמה מסחריים גרידא אינם נחשבים בצרפת כמירמה, אך העלמת דברים עשויה להיחשב כמירמה.

ריא) סע' 1304 של ספר החוקים האזרחי, לפי תיקון מ-1968.

ריב) מסיניאו, א', עמ' 477, 500-501, 556 ואילך, 566 ואילך.

ריג) מסיניאו איננו מבחין בין טעות בתוכן לטעות מסיבתית-חיצונית, ואף את הטעות בתוכן מציג הוא כעניין של "טעות במניע". המבחן לגבי השפעתן המשפטית של הטעויות עובר איפוא, לדידו, לאו דוקא על פי טיבן של הטעויות, כי אם על פי "עקרוניותן" בלבד - ולו יהא שמיני טעויות מסוימים נתפסים אמנם גם לדידו, ממילא, כבעלי חשיבות עקרונית, לפי עצם טיבם.

ריד) אנקצרוס, עמ' 517 ואילך, 535 ואילך.

רטו) הפיצוי אינו אמור לכסות את ה-Erfüllungsinteresse{ריבית מותנית, _גרמנית}, היינו את עצם הערך שהצד שכנגד ציפה להשיג על ידי העסק ואשר החזרה מונעת ממנו את השגתו.

הדף הבא