ב.ז.3.א-ב.

3. הקנאה על פי חוזה של חיובים הדדיים

בהקשר זה - לשם השלמת התמונה, ואף על פי שהעניין שוב חורג מדיוק הנושא שלנו - ראוי היה להעיר גם על האפשרות, שהחיוב בתמורת העבודה לא יהיה מכוון לא לכסף ולא להספקה קניינית אחרת, כי אם גם-כן לעבודה; אולם למעשה נפטרים אנו מן הצורך בהערה מיוחדת כזאת, כי העניין מחזיר אותנו לבעיה כללית המתקשרת במישרין לנושא שלנו ואשר אמנם מגיע ממילא תורה להידון.

א. חוזה העבודה כדוגמה לחוזה של חיובים הדדיים

הבעיה היא בעיית ההתחייבויות ההדדיות בדיני ישראל - והריהי מתקשרת במישרין לנושא שלנו, מפני שהתחייבות להספקה קניינית עשויה גם להופיע במסגרת כזאת, ואילו פתיחה נוחה לבירור העניין תמצא לנו במושג שהזכרנו זה עתה בדבר עליית חיוב השכר מתוך התקשרות חוזה העבודה "בההיא הנאה דמהימן ליה".

את עיקר הרעיון הזה ראינו כבר לעיל, וביחוד במה שציינו בסע' ד' של פרקנו, במס' 10, הערה רי"א, שחיוב שכר העבודה אינו יכול להיוולד רק מכוח ביצועה של העבודה למעשה (כדרך שחיוב המחיר, בדיני ישראל, נולד פשוט מביצוע ההקנאה), אלא נזקק הוא גם לביסוס טרומי במה שקראנו "חוזה העבודה" והנה, רעיון זה כשלעצמו, שונה אמנם לחלוטין מרעיון הביסוס הטרומי של כל חיוב תמורתי-חוזי, על-פי השיטות של אירופה, בהסכם של התחייבויות הדדיות מקבילות: הרעיון שאמרנו אנחנו, לשיטתם של דיני ישראל, הריהו נכון, בהתאמת-לשון גרידא, גם לגבי חוזה מובהק של הקנאה בלתי-חובית, כמו חוזה שכירות של "נכס זה",^שכז) אשר מתוך צירוף מושג השכר ועקרונות^שכח) המכר יתקבל בו, כי בדומה לחוזה העבודה לא יבשיל בו החיוב של שכר-השימוש בנכס, ולא ייעשה ראוי לתשלום, אלא משיתקיים השימוש, ובמידה שיתקיים, ואף-על-פי-כן - הולדת החיוב הזה, ושעבוד נכסי השוכר למילויו, לא יהיו נובעים מעצם השימוש, כי אם מחוזה השכירות הטרומי, שיתקשר פה אמנם עם הקנאת הנכס, ממש כדין חיוב המחיר במכר הרגיל. יתר-על-כן, גם בחוזה-עבודה יכולים אנו לתאר לעצמנו, כי צד חיוב יחול רק על שוכר-העבודה, לעניין תשלום השכר, במידה שהעבודה תבוצע, בעוד שהפועל מצידו יהיה פטור מחיוב כלשהו לביצוע העבודה, אפילו "בדבר האבד"; ואם נצרף לכך את ההנחה שלא תהא במקרה הנידון שום הסתמכות טרומית של הפועל על הבטחת בעל-הבית להעסיק, ולא תהא שום התעסקות מסוימת/חלופה שהפועל יימנע ממנה בהסתמך על הבטחה שכזאת, הרינו מגיעים כאן לתוצאה שחוזה העבודה יתקשר למעשה עם התחלת העבודה, בדומה מאוד להתהוות חוזה השכירות הנכסית עם הקנאתו של הנכס. אולם, בנקודה זו ממילא מתגלה גם הבדל מהותי, אשר הוא הוא החשוב לענייננו: בחוזה השכירות הנכסית, כשנוצר חיוב השכר מלכתחילה עם הקנאתו של הנכס, הריהו נוצר מלכתחילה נגד התמורה הממשית השלמה, אשר השוכר כבר קיבל אמנם, בבת אחת, באותו מעשה רגעי אחד של הקנאה, אשר שעבד את הנכס למימושו של השוכר; לעומת זאת, בחוזה העבודה, עצם התחלת העבודה אין בו מבחינה תמורתית שום דבר מעבר לערכה של עבודת רגע אחד, ואם בכל-זאת נוצר כאן חיוב השכר גם לגבי מלוא העבודה הצפויה עוד להיעשות, זה-על-פי הנחות המקרה הנידון - רק באופן חד-צדדי, ללא בסיס תמורתי מוקדם, ומפני שאם בעל-הבית לא יסכים להתחייב באופן כזה אין הוא עשוי להשיג לו את עבודת הפועל כלל. לכן הסקנו, שבאמת לא עצם התחלת העבודה - אשר כשלעצמו הריהו דבר חסר משמעות - הוא הוא מעשה-הקניין המעמיד כאן את חיוב השכר, כי אם "ההיא הנאה דמהימן ליה", המתגלה מבעד להתחלת העבודה, ואשר היא היא הגורם המשמעותי והמעמיד פה את הדברים באורם הנכון.

אולם, חוזה-עבודה על-פי ההנחות שהנחנו, ואשר למעשה אין הוא כלל חוזה-עבודה, כי אם רק הסדר-שכר גרידא הריהו באמת רק סידור המתאפשר למקרים יוצאים מן הכלל - והצדדים שירצו בו יצטרכו להבהיר זאת בפירוש. חוזה-העבודה הרגיל, לעומת זאת, יכלול בו לא רק את הסדר-השכר, כי אם גם חיובי עבודה והעסקה הדדיים מסתמא^שכט) - ובחוזה כזה, ממילא משמע כי באותו מעשה-קניין, "בההיא הנאה", ואף בטרם שנתקיימה התמורה הממשית הקונה של העבודה, כבר יחול חיוב השכר, מבחינה עקרונית, במקביל לחיובו של הפועל לעבוד, ובאופן העשוי להעלות את הדימוי שכשם שבשכירות הנכסית חל חיוב השכר מלכתחילה כנגד שעבודו של החפץ המושכר, כן חל כאן חיוב השכר מלכתחילה כנגד התחייבותו ושעבוד נכסיו של הפועל בראוי. בחוזה העבודה מוצאים אנו איפוא הקבלה ישראלית מובהקת לחוזה החיובים ההדדיים של השיטות הנוכריות - ועתה נמשיך לבדוק את ההקבלה הזאת לפרטיה, תוך השארת נקודת-הכובד של העיון בבעיה המקשרת את העניין לנושא חיבורנו, והיינו חוזה של חיובים הדדיים הכולל בו חיוב הקנאה.

ב. "ההיא הנאה" כמעשה-קניין לחיובים הדדיים

הבעיה הראשונה המתעוררת במסגרת זו הריהו, האם אמנם נולדים כאן החיובים ההדדיים מתוך מעשה-קניין אחד, או שמא באמת נזקקים הם לשני מעשי-קניין שונים. הבעייה מתעוררת באופן כפול: ראשית, מבחינה מושגית, מפני שב"ההיא הנאה" שאחד הצדדים גילה בפועל כי סומך הוא באופן סביר על הבטחתו של רעהו עדיין אין אנו רואים לכאורה שום גילוי מעשי שגם הצד שכנגד סמך על חברו, באופן שיחייב כבר מעתה לראות גם את החבר הזה עצמו כאחראי לנזקי-חזרה מצידו - ואפשר איפוא לשאול, האם אמנם הוא אחראי, ואם- כן, בשל איזו הנאה? ושנית, מבחינה מעשית,כי הדין הוא אמנם שהאיש רשאי לחזור בו, בלי אחריות כלשהי, כל זמן שחזרתו לא תהא כרוכה בשום נזק צפוי מצד חברו^של) נזק שאף אינו יכול להיות צפוי על-כל-פנים כל זמן שאותו חבר לא פעל בהסתמך על רעהו, ומה גם אם הוזהר בעוד מועד כי שוב אין לו לסמוך^שלא) - והרעיון עשוי איפוא להתקבל על הדעת כי בינתים נשאר אמנם החיוב חד-צדדי מצד האדם אשר חברו פעל כבר בהסתמך על הבטחתו, ואילו לכלל חיוב הדדי אין הדברים מתקשרים אלא כאשר גם אותו אדם פועל מצידו, באופן סביר, בהסתמך על דברי חברו.

אולם, גם אם לטענות שאנסה עתה להעלות נגד האפשרויות האלה אין משמעות מעשית ישירה, והדברים יהיו תיאורטיים גרידא - ומסתבר כי זוהי אמנם הסיבה לכך שהעניין לא נידון ולא נתברר במפורש במקורות (ולפחות לא באלה שראיתי) - מכל-מקום נראה לי כי הנכון הוא מה שהבאתי לעיל כמסקנה חד-משמעית,שיש לנו עניין כאן רק במעשה-קניין אחד, וזאת שוב מכמה טעמים:

א. העובדה כי האחריות אינה מבשילה למעשה אלא עם התהוותו של נזק צפוי, אחר הסתמכות מעשית של הניזוק על דברי חברו, אינה צריכה להיחשב כקובעת בענייננו, משום שאנחנו אין אנו דנים כאן בהבשלה, כי אם בהתהוות החיוב מלכתחילה ובהשתעבדות העקרונית של הנכסים לכיסוי הנזק, למקרה ועל תנאי שהנזק ייגרם והאחריות תימצא ראויה להבשיל - והרי לכל הדעות נולדת אחריות עקרונית ומותנית כזאת, לפחות באופן חד צדדי, כבר עם מעשה ההסתמכות, ובעוד שאין שם לא חזרה ולא הפרת ההתחייבות, ולא שום נזק צפוי והחיוב נשאר רק תיאורטי בלבד;

ב. כפי שדייקנו לעיל בעניין "ההיא הנאה", בעצם לא מעשה ההסתמכות הוא המגלם בעצמו את מעשה-הקניין, אלא מעשה-הקניין מתגלם כאן כבר מלכתחילה תוך דברי הקניין, ואילו מעשה-ההסתמכות חשוב רק כתנאי משהה לבירור תוקפם של הדברים בהתאם לכך, אף שתי האפשרויות העומדות כאן לביקורת אינן יוצאות למעשה לשני מעשי-קניין שונים, כי אם רק לשני תנאים משהים - אחד מבחינתו של צד אחד ואחד מבחינתו של הצד שכנגד - אך משהגענו לכך, ממילא מאבדים הדברים את עיקר הגיונם;

ג. משאמרנו כי על-ידי מעשה ההסתמכות מתברר חיובו של הצד שכנגד (וכגון שעל-ידי הימנעות בעל-הבית מהתקשרות חלופה יתברר חיובו של הפועל לעבוד), ממילא חוזרים אנו לעובדה כי חיוב זה לא הוסכם על-כל-פנים אלא על דעת חיובו המקביל של הצד הראשון, ולא יתכן, למשל, לחייב את הפועל לעבוד, אם אין רואים את בעל-הבית מחויב כבר מלכתחילה בשכר המוסכם;

ד. כאשר הצד האחד פועל בהסתמך על דברי חברו, הרי לא זו בלבד שגורם הוא הנאת מהימנות לרעהו, אשר בגינה יחול על הלה החיוב, אלא גם מגלה הוא ממילא, שהוא - מצידו - על-כל-פנים סמכה דעתו על קיומם של דברי הקניין, הכוללים אמנם גם את ההתחייבות מצידו;

ה. במקורותינו מופיעה התחלת העבודה כמפתח לתחולת החיובים ההדדיים בלי שום דיוקי-הבחנה בין תחילת חיובו של הפועל לתחילת חיובו של בעל-הבית - ומשמע לכאורה, גם בגוף המקורות, שאפילו כאשר בעל-הבית אינו מגלה במיוחד את סמיכתו על הפועל, חל חיובו של הפועל כבר מתחילת העבודה;^שלב)

ואם תשאל, בשל איזו הנאה - לו תהא התשובה: בההיא הנאה שבעל-הבית אמנם גילה על-כל-פנים את אמונתו בפועל, אולם, הסבר כזה מתקבל באמת על הדעת לא רק למקרה של התחלת עבודה, אלא גם לגבי כל מקרה של התחלת הסתמכות - ואפילו כגון שנראה את בעל-הבית אחראי לשכר, לכשיעבוד הפועל, בההיא הנאה שהפועל האמינו על כך, והסכים לעבוד בשבילו, ולא חזר בו עד שעמד בעל-הבית ונמנע מלטפל בהתקשרות חלופה.^שלג)

כל השיקולים האלה מובילים איפא למסקנה שמעשה-הסתמכות אפילו של אחד הצדדים בלבד עשוי אמנם להשלים לא רק עסק המבוסס על הקנאה במוחזק (או מחילה), ולא רק התחייבות חד-צדדית, כי אם גם חוזה של חיובים הדדיים;

אלא שחוזה כזה (להבדיל מכל אחד מן החיובים המקבילים הכלולים בו) ודאי לא יהא נכון לייחס, סתם, ל"ההיא הנאה דקא סמיך עליה", או ל"ההיא הנאה דמהימן ליה", כי אם ל"ההיא הנאה דסמכי - או דמהימני אהדדי", או לו יהא גם ל"ההיא הנאה דצייתי להדדי" (על אף מה שדייקנו במושג זה לעיל).

שכז) ר' דיני "הקניין במוחזק", פרק ד' סעיף ה' מס' 2 אות א' בסמיכות להערה צ"ו.

שכח) ר' סי' ג' של פרקנו במס' 2.

שכט) ר' עה"ש חו"מ סי' של"ג.

של) ר' בספר על "ההחזקה ודיניה", פרק ו' סע' ה', הערה ס"א, ובספר על "דיני הקניין במוחזק" פרק ד' סע' ה' מס' 2 אות ג' הערה ק"מ.

שלא) דוק בכלל של דיני שכירות פועלים, שאין למעשה אחריות לנזק אלא בגין "דבר האבד" (עה"ש חו"מ סי' של"ג).

שלב) ר' ורהפטיג א' עמ' 93-97.

שלג) כדאי אולי לחזור ולציין כי הדברים אינם אמורים אמנם אלא מבחינה עיונית, והיינו- במקרה שלנו - כשלמעשה מסרב הפועל אפילו להתחיל לעבוד, ובעל-הבית אינו מגיע למעשה לידי חיוב תשלום שכר, וכל בעיית חיובו בשכר אינה מתעוררת אלא מתחת לפני השטח, לשם הצדקת תביעתו נגד הפועל, בגין נזק שנגרם ב"דבר האבד" על-ידי סרובו של הפועל לעבוד כמוסכם.

הדף הבא