שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
באנגליה נראה שמבחינה עקרונית אין דין מיוחד בעניין מומים: אם נאמר משהו בחוזה על תכונות המימכר, הרי דין אותה אמירה הוא כ-mere representation{מצג שאינו תנאי בחוזה, אנגלית}, כ-condition{תנאים, אנגלית} או כ-warranty{אחריות, אנגלית}, לפי המסיבות; במקרה הראשון אין לאותה אמירה שום ערך כלל, במקרה השני - אם התנאי לא התמלא, יש ללוקח זכות לבטל את המכר או לדרוש פיצויים, ובמקרה השלישי - אם התנאי לא התמלא, יש ללוקח רק זכות פיצויים. אם בחוזה לא נאמר כלום, אין להסיק תנאי שמסתמא כי המימכר צריך להיות נקי ממומים, והמוכר איננו אחראי לשום מום שנמצא; הכלל הוא caveat emptor{יזהר הקונה, לטינית}. אולם, יש יוצאים מן הכלל הזה: א) אם המוכר העלים מן הלוקח מום במירמה, בעוד שאלמלא הרמייה יכול היה הלוקח לגלות את המום - יכול הלוקח לבטל את המיקח; ב) אם המום הוא כזה שהלוקח אינו יכול לגלות בעצמו, והמוכר יודע כי עקב המום לא יוכל הלוקח להשתמש במימכר לשם אותה מטרה שלשמה הוא קונה אותו - אין המוכר יכול לקבל נגדו צו "ביצוע בעין".עג) מלבד זאת, מכניס ה-Sale of Goods Act, 1893{חוק הסחר, אנגלית} תיקון מסוים לגבי מכר מיטלטלין. במכר כזה, לפי סע' 14 של החוק, אם הלוקח מגלה למוכר את מטרת המיקח באופן המראה כי סומך הוא על הבנת המוכר, ואילו הסחורה אינה נמכרת על פי כינוי מסחרי והיא מסוג שהמוכר נוהג לספקה - רואים שם תנאי שמסתמא כי הסחורה מתאימה למטרת המיקח. כמו כן, רואים במכר מיטלטלין תנאי שמסתמא כי הסחורה היא מטיב מסחרי ראוי (merchantable{סָחִיר, אנגלית}), כאשר דברי הקניין כוללים איזה תיאור של הסחורה, ואילו עסקו של המוכר הוא בסחורה שבגדרי התיאור. הסעיף מזכיר גם את האפשרות, שתנאי בדבר טיב הסחורה או התאמתה למטרה מסוימת יוכר במכר מסתמא, על פי נוהג המסחר. סע' 15 מוסיף, כי במכר הנערך על פי דוגמה רואים תנאי מסתמא כי מכלול הסחורה יתאים לדוגמה בטיבו; כי תינתן ללוקח הזדמנות סבירה לבדוק את התאמת הסחורה לדוגמה; וכי הסחורה פטורה מכל מום שיש בו כדי לעשותה לבלתי ראויה מבחינה מסחרית (unmerchantable{לא סָחִיר, אנגלית}), ואשר אינו מופיע בבדיקה סבירה של הדוגמה. לפי סע' 13, כאשר נמכרת הסחורה לפי דוגמה ולפי תיאור גם יחד, אין מספיק שהסחורה תתאים לדוגמה, ורואים שם תנאי שמסתמא כי הסחורה תתאים גם לתיאור.
במדינת ישראל נכנס ענייננו לתחום סע' 11 של חוק המכר, תשכ"ח, העוסק באי התאמה בין גדרי התחייבותו של המוכר לבין הנכס (או הנכסים) שבהם מתיימר הוא למלא את ההתחייבות. הסעיף מכניס שיטה מאוחדת לגבי כל המינים האפשריים של אי התאמה, בין אם אי ההתאמה היא מהותית ובין אם נוגעת היא רק לתכונות, בין אם היא כמותית ובין אם איכותית או זהותית, ובין אם פוגעת היא בלוקח בין אם הסובל ממנה הוא רק המוכר. הוראתו של סעיף 11 כך היא: "המוכר לא קיים את חיוביו, אם מסר -
(1) רק חלק מהממכר או כמות גדולה או קטנה מן המוסכם;
(2) נכס שונה או נכס מסוג או תיאור שונה מן המוסכם;
(3) נכס שאין בו האיכות או התכונות הדרושות לשימושו הרגיל או המסחרי או למטרה מיוחדת המשתמעת מן ההסכם;
(4) נכס שמבחינת סוגו, תיאורו, איכותו או תכונותיו אינו מתאים לדגם או לדוגמה שהוצגו לקונה,עד) זולת אם הוצגו ללא קבלת אחריות להתאמה;
(5) נכס שאינו מתאים מבחינה אחרת למה שהוסכם בין הצדדים".
בהמשך הדברים אין החוק חוזה את האפשרות שהנפגע מאי ההתאמה אמנם יהיה המוכר בעצמו, ואין נזכרת האפשרות שהמוכר יוכל לתבוע את החזרת הטעות מצידו - לבד מן הסייג לגבי טעות בעודף מידות, לפי סע' 29, שנחזור אליו בסעיף המשנה הבא.
לגבי הלוקח נקבע (בסעיפים 13-17), שכדי לתבוע בשל אי מילוי החוזה על ידי אי התאמה, צריך הוא להודיע למוכר על אי התאמה מיד לאחר הבדיקה אשר חייב הוא לערוך במימכר מיד אחר קבלתו.עה) אם אי ההתאמה אינה ניתנת לגילוי בבדיקה "סבירה", מספיק שהלוקח יודיע עליה מיד לאחר הגילוי; אולם במיטלטלין צריכה ההודעה להינתן על כל פנים תוך ארבע שנים מן המסירה, ולצורך התקנה הספציפית של ביטול המקח אף נחוץ שההודעה תימסר לא יותר מאוחר מאשר תוך שנתיים. התישנות זו או איחור בגילוי אינם מפריעים כאשר אי ההתאמה היתה ידועה למוכר מלכתחילה. סע' 12 קובע שאין ללוקח בכלל תביעה בשל אי התאמה, במקרה שהוא עצמו ידע על אי ההתאמה מלכתחילה - אך תימה הוא בעיני מעיקרא, כיצד תיתכן אי התאמה במוסכם, הידועה מלכתחילה למסכים.
במקרה שיש ללוקח תביעה, תקנתו היא מן הסתם על פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א. לפי חוק זה, התרופות האפשריות הן: אכיפת החוזה או ביטולו, תוך זכות לפיצויים בנוסף על האכיפה או הביטול או במקומן. הזכות לאכיפה נמנעת כשאין היא מעשית.עו)
הזכות לביטול ניתנת רק כשהפרת החוזה היא "יסודית" או כשההפרה לא תוקנה אף אחר שניתנה ארכה לתיקון. במקרה שההפרה היא באונס, אין מקום לאכיפה או לפיצויים.עז)
לפי סע' 28 של חוק המכר, יש ללוקח גם תקנה נוספת, והיינו - כשבוחר הוא לקיים את החוזה אף על פי שאין המוכר נענה לדרישת מילוי - יכול הוא לנכות חלק מתאים מן המחיר.
בדיני ישראל, אמרנו כבר שענייננו מסתנף אל עקרון דיני הטעות - ועיקר הדין בענייננו הוא, שאם נמצא כי עצם המימכר מתאים אמנם לזה שעליו נסבו הדברים, אלא שתכונה מתכונותיו החשובות אינה כפי שאמודה היתה להיות, הרי אותו צד שההבדל הוא לרעתו יכול לדרוש את ביטול המכר. בעיקר זה, הדין הוא פשוט כאשר ההבדל הוא בתכונה מפורשת; וכאשר אמנם כך הוא המצב, באמת עדיין אפשר היה לראות את העניין כפרט מסוים גרידא בדיני הטעות הכלליים - בלי להיזקק דוקא למסגרת המיוחדת של דיני הלואי במכר.עח)
המסגרת המיוחדת של דיני הלואי חודרת לנושא הנידון רק מכוח חזקה מיוחדת, הנקבעת גם בדינינו - בדומה למה שראינו בשיטות האחרות - כדי להשלים את הדברים, כאשר התכונות המפורשות אינן מספיקות מן הסתם כדי להקיף את כל מה שהצדדים התכוונו אליו למעשה, על פי דעתם המשוערת; והיינו לאמור: ש"כל הלוקח סתם אינו לוקח אלא דבר השלם מכל מום, ואפילו פירש המוכר ואמר, על מנת שאין אתה חוזר עלי במום, הרי זה פטומי מלים, והלוקח יכול לחזור בו, עד שיפרש המום שיש בממכרו, והלוקח יקבל עליו זה המום בפירוש... וטעמו של דבר, משום שכל מוחל צריך לידע בפרטיות מה שמוחל".עט) במלים אחרות אפוא, תנאי לואי מצטרף בסתם אל המכר, כאילו תואר בו המימכר בפירוש, שנקי הוא ממומים - ואם נמצא שם מום, חל לטובת הלוקח דין הטעות שאמרנו, אמנם מכוח דיני הטעות הכלליים,עט-1) אך זאת רק באמצעותו של תנאי הלואי; וסדר תחולתם של דיני הטעות במקרה הספציפי הזה - הוא הוא עיקר הנושא של דיני הלואי, אשר יש לנו לדון בהם כאן.
טיבו של מום, לענין החזקה האמורה, מוגדר כך: "מה נקרא מום? כל שהסכימו עליו בני המדינה שזהו מום, שמחזירין בו מקח כזה - מחזירין, וכל שהסכימו עליו שאינו מום - אינו חוזר בו... אלא אם כן פירש".פ) עם זאת, כדי שתהיה תביעה ללוקח, נחוץ על כל פנים שהמום יהא קיים כבר בשעת המיקח, ולא יהא ידוע אותה שעה ללוקח,פא) - ונחוץ שהמום יהא מפחית במידה חשובה את הנאת הלוקח בבואו להשתמש במיקח כדרכו או לאותה מטרה שלשמה קנה אותו בידיעת המוכר.פב) נמצא שהמום איננו כזה שהלוקח יכול לחזור בגללו, יתכן מכל מקום שעדיין תהיה לוקח תביעה של אונאת מחיר בגינו.פג) מצד שני, אם נתקיימו התנאים הדרושים לחזרה בשל מום, הרי "הלוקח מחזירו אפילו לאחר זמן ארוך",פד) ו"אין מחשבין פחת המום ולקיים המקח: אפילו מכר לו דבר ששוה עשרה דינרים ונמצא בו מום המפחיתו מדמיו איסר - מחזיר את הכלי ונוטל מעותיו, ואין המוכר יכול לומר לו הילך איסר, דהלוקח יכול לומר אני רוצה בחפץ שלם... וכן אין הלוקח יכול לכוף את המוכר לקיים המיקח ושיחזיר לו פחת המום, דהמוכר יכול לומר לו או קח מעותיך והחזר לי מיקחי או לא תתבע ממני פחת המום".פה) אולם, במה דברים אמורים? כשהמום מושרש בטיבו של הדבר. אם המום אינו מושרש וניתן לתיקון - אין הלוקח יכול לכפות את ביטול המיקח, אלא רק מפחיתים לו מן המחיר את דמי התיקון הדרוש.פו)
הזכות להחזרת המיקח עומדת ללוקח רק כל זמן "שלא נשתמש בו אחר שידע בהמום והיה ביכלתו להודיע להמוכר, אבל אם נשתמש בו אחר שראה את המום והיה יכול להודיע להמוכר ולא הודיעו שחוזר בו, הרי מחל ואינו יכול לחזור".פז) עם זאת, "המוכר לחבירו דבר שהיה מום בהמקח, שמבטל המקח, והלוקח - קודם שנתגלה לו המום - עשה בו מום אחר, אם עשה דבר שדרך בני אדם לעשותו - פטור, ומקבל המוכר חפצו בחזרה עם המום, ואם עשה דבר שאין דרך לעשותו - מחזיר המיקח להמוכר ומשלם לו דמי המום שעשה".פח) מצד שני, אם השביח הלוקח את המימכר - דינו, לפני גילוי המום, הריהו כמשביח ברשות, וכשמחזיר את המיקח גובה את ערך השבח, תוך החשבת ערכו המקורי של החפץ לפי המחיר ששולם בעדו, בנכוי יחסי ראוי כנגד המום.פט)
לענין אונסין - עד שחוזר המיקח ליד המוכר, נחשב הוא ברשות הלוקח, אבל במה דברים אמורים? באונסים סתם. לענין אונסים שמחמת המום, נשאר המיקח ברשותו של המוכר - אבל גם זה רק תוך זמן נאות אחר גילויו של המום: אם הלוקח גילה את המום ושתק, ואחר כך אבד המימכר מחמת המום, בעוד שבינתיים יכול היה המוכר להינצל מן ההפסד לוּ הודיעו הלוקח בזמן - הפסיד הלוקח. מצד שני, אם הודיע הלוקח למוכר בעוד זמן, והמיקח נשאר בידו של הלוקח שלא בטובתו, הריהו ברשותו של המוכר אפילו לאונסים סתם, שלא מחמת המום.צ)
במקרה שהמוכר ידע על המום מלכתחילה, ולא גילהו - חייב הוא לפצות את הלוקח על הנזקים הצפויים שנגרמו לו.צא)
מכר הלוקח את המימכר לאחרים לפני שגילה את המום - מחזיר הלוקח השני את המיקח אליו, והוא חוזר אל המוכר הראשון.צב)
עג) לפי הלסבורי-סיימונדס, ל"ד, עמ' 40 ואילך, 51 ו-210 ואילך.
עד) עשויה היתה לכאורה להתעורר השאלה, מה הדין כאשר המכר נערך לאו דוקא על פי דוגמה שהציג המוכר ללוקח, כי אם על פי דוגמה שהציג הלוקח למוכר; אולם, מאחר שהשיטה היא מאוחדת וסוחפת, והניסוח מבולבל, מסתבר שהעניין יכול לבוא על פתרונו מכל מקום, אף במסגרת ס"ק (2) או ס"ק (5).
עה) בסע'13(ג) נקבע, שאם הלוקח דורש את הדבר, חייב המוכר לתת לו הזדמנות מתאימה לבדיקת המימכר אף לפני המסירה (הווה אומר, כמובן: משנערך כבר על כל פנים הסכם המכירה החוקי).
עו) בביטוי זה הכללנו גם את ההוראה שהאכיפה נמנעת כאשר היא מצריכה כפייה לעשיית עבודה אישית. יש מקום לשאול אם דרישה לתיקון אי ההתאמה על ידי תיקון טכני של הפגם אשר נמצא בסחורה, תיחשב תמיד כדבר המצריך מעשה אישי - ושאינו ניתן איפוא לאכיפה - או שמא עשויה היא להיחשב גם כדבר אשר המעשה הנחוץ בו הוא לאו דוקא בגדר "אישי". מצד שני, נראה כי דרישה להחלפת המימכר תוכל לעתים קרובות להיחשב לפי שיטה זו כתקנה נאותה, הראויה לאכיפה.
עז) יש לציין את האנומליה, היוצאת מתוך צירוף הדברים, שאם הלוקח השתהה בהגשת ההודעה, יותר משנתיים, מאבד הוא אמנם לחלוטין את האפשרות לתבוע את ביטול החוזה, אך עדיין עשויה להישאר לו התביעה הקשה יותר, לתיקון אי ההתאמה בעין, על ידי החלפת הסחורה.
עח) עה"ש חו"מ סי' רל"ג.
עט-1) ר' שם, סע' ד': "דמום הוי מקח טעות".
פ) שם, שם, סע' ז'.
פא) שם, סע' ד', ה', י"ז, כ"ד,כ"ה, כ"ח, ל', ל"א.
פב) שם, סע' ט"ז, י"ט, כ', ל"ב, ל"ו.
פג) שם, סע' ז'.
פד) שם, סע' ד'.
פה) שם, סע' ו'.
פו) שם, סע' י'.
פז) שם,סע' ד'.
פח) שם, סע' כ"א, ל"ג.
פט) שם, סע' כ"ב.
צא) שם, סע' ל"ד, ל"ה.
צב) שם, סע' כ"ז; ור' להלן, הערה צ"ד.