שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
בעיית היחס הזה מתעוררת לאור הדברים שיכולים אנו לקרוא בעה"ש חו"מ סי' רמ"ו סע' א', לאמור, ש"אין לנו לעשות אומדנות מעצמנו, אלא מה שאמרו רז"ל וכיוצא בהם". והנה החזקה שאמרנו בתנאי האילוץ, היא היא האומדנא דמוכח המובהק ביותר שיש לנו אצל רז"ל ביחס לבטלותו של עסק בשל השטאה או מגמת היתול, והריהו כעין דפוס משפטי ממוסד, לפחות לגבי אחת האפשרויות של קביעת אומדן השטאה. בדפוס זה, יסוד מחויב הוא, שמגמת ההשטאה תהא דווקא חד צדדית ומכוונת כנגד צד המאמין בתקפו של העסק; שהרי אלמלא כן לא היה שם מקום כלל להתקשרותו של דימוי העסק מעיקרא. ובמקביל לכך, יסוד הכרחי שני הוא, שהצד המאמין יהא דוקא אשם בהתנהגות בלתי הוגנת - שאך זהו כמובן הגורם המצדיק כאן את בטלות העסק, על אף אמונתו. נשאלת אם כן השאלה בסך הכל, האם היסודות הללו אמנם מיוחדים הם רק לחזקת היתול ספציפית אחת, בין אפשרויות רבות אחרות, או שמא מתפשטים הם למעשה על כל הדין של אמדן השטאה או היתול בכללו, באופן שבכלל לא יישאר לנו מקום לביטולו של עסק בגלל אומדן היתול הדדי, או בגלל אומדן היתול חד צדדי, כנגד צד שלא פשע? על שאלה זו נראה להשיב בפשטות, לאור המקורות שהזכרנו לעיל בקשר להשטאה בקידושין וגרושין, שלא יתכן כי החזקה המיוחדת תצמצם את הדין הכללי. הדין הכללי נשאר אפוא בהכרח רחב ובלתי מוגבל כפי שראינו, ואילו הצמצום - המצריך דוקא השטאה חד צדדית, כנגד צד בלתי הוגן המאמין בעסק - הריהו מיוחד רק ליצירת החזקה הספציפית שאמרנו ואשר כל עצמה איננה נחוצה אלא במקום שבלעדיה אולי אף לא היינו מגיעים כלל לאומדן השטאה, לפי בדיקת המסיבות כשלעצמן בבדיקה הדיוטית. וכיצד מתיישבת המסקנה הזאת עם הציטוט שהבאנו מערוך השולחן? על זה הווה אומר, כי דברי ערוך השולחן אינם באים ודאי לפגוע בשום אפשרות של אומדן המוסק מן העובדות במישרין, לפי סברה הגיונית פשוטה, המתאימה גם לרמה הדיוטית. הדברים הללו מכוונים רק נגד אומדנות, אשר דיין כלשהו ינסה לבנות מעבר להגיון העובדות הפרטיות של המקרה, לפי איזה הגיון כללי מופשט, אשר האיש ינסה להתאים אליו את המקרה, לפי הראוי בעיניו - וכנגד נסיונות כאלה אומר ערוך השולחן, כי אומדנות לפי איזו חזקה כללית מופשטת ייתכנו רק בהתאם לחזקות שנקבעו בהלכה, מלכתחילה ובפירוש, ואין הדיין רשאי להמציא חזקה לעניין זה מראש.קסז) בהתאם לכך, הסיכום המתחייב הוא, שתיתכן אמנם בטלות העסק בשל מגמת היתול או השטאה חד צדדית אף כנגד צד תמים; אולם בטלות שכזאת תיתכן למעשה רק כנגד צד תמים כזה, שהוא פתי כל כך, עד שאין הוא מסוגל להבחין אף באומדנא דמוכח הברור מסתמא, על פי הגיון הדברים הפשוט, לכל הדיוט רגיל.קסח-1)קסח-2)
ואילו מן הצד השני, ביחס לחזקה שאמרנו בתנאי אילוץ, אמנם יש לדייק בה היטב כדי להבין את מעמדה הכפול: כדוגמה פשוטה לאמדן השטאה, מחד גיסא, וכדפוס הלכתי מסוים ומוגדר בפני עצמו. כי מבחינת דיני ההיתול וההשטאה הכלליים, אכן אין זו אלא דוגמה פשוטה - ודוגמה אשר אין לה בעצם שום משמעות מיוחדת; אולם, התחולה המעשית-הספציפית של החזקה אינה נשארת רק בתחום של דיני ההיתול וההשטאה גרידא, אלא חורגת היא אל מעבר להם, ואז אמנם אף נהפכת היא להיות מוסד מיוחד - בתחום של דיני האילוץ - כפי שעוד נחזור ונראה ביתר פרוטרוט להלן.
כמו כן, יש לשים לב בסיכום כי בדיני ישראל הגענו כאן לערבוב מסוים במושג ההיתול, גם מתוכו ולפנים. כי תחילת הרצאתנו בסעיף משנה זה היתה, כזכור, היתול אשר בו כוונת המהתל מלכתחילה היא, שמגמתו ההיתולית תוכר אמנם גם בעיניו של הצד שכנגד; אולם בהמשך הדברים הפלגנו בבירורנו למקורות העוסקים במיוחד במגמה של היתול, או העדר רצינות, בשעה שבעל אותה מגמה מבקש דווקא שבעל דברו לא יבין מלכתחילה את מגמתו הלזאת ויתייחס לענין ברצינות בטעות. ערבוב זה התאפשר ואף נעשה נחוץ מתוך כך, שבתחום דיני ההיתול פנימה אין בדיני ישראל הבדל מעשי בין שני מיני הכוונות, וגם המונחים המציינים את המגמה הבלתי רצינית בשני מיני המקרים משמשים למעשה בערבוביה: "דרך שחוק והיתול" ו"דרך השטאה" עשויים לשמש במקורותינו לגבי אותו מקרה עצמו, ובלי נפקא מינה מהו סוג המקרה מבחינת ההפרש הנידון.קסט) אולם באמת נראה לומר, כי מבחינת התוכן הלשוני מתאים אולי מושג ההיתול יותר לסוג הראשון, בעוד שמושג ההשטאה מתאים במיוחד לסוג השני - וההבחנה עשויה להיות מועילה לצורך ההשוואה הביקורתית, שבה אנו עוסקים.
כי אכן, אמרנו שבדיני ישראל אין בין ההיתול להשטאה נפקא מינה לדינא - ונראה לומר שבאמת הוא המצב גם ברוב השיטות האחרות שסקרנו: בצרפת, באיטליה ובשוייצריה, ובמשפט האנגלי. בכל השיטות האלו אין הכרה בהיתול או בהשטאה אלא אם מתגלים הם במידה מספקת של בהירות אובייקטיבית - ואילו כאשר מתגלים הם בבהירות מספקת כזאת, אין חשיבות, לענין ההכרה, אם בעליהם רצו רק לצחוק או שביקשו לבלבל את הצד שכנגד. פירושו של דבר הוא, אפוא, במלים אחרות, שאם האיש ביקש להשטות, או להטעות את רעהו, הרי שבאין חזקה מיוחדת לטובתו, תהא אמנם כוונתו נידונה בדרך כלל לכישלון - מתוך עצם הסיבה שהגילוי הנחוץ יכשיל ממילא את הכוונה הרעה, - אולם במסיבות מסוימות, כשהיריב היה תמים למדי, אף כנגד גילוי היתולי אשר הצד המשטה הגזים בו מבחינתו, תוכל גם כוונת ההשטאה להצליח. לעומת זאת בגרמניה, המצב הוא אחר. כאן ראינו בהערה קמ"ד, שאין העסק יכול להתבטל בשל העדר כוונה רצינית, אלא אם גם היתה שם כוונה מיוחדת, שהעדר הכוונה הרצינית אמנם יהא ברור כלפי חוץ; ומשמע לכאורה - לפחות בגדריו של דין זה - שאם מוכח (או אפילו רק נשאר שם חשד) שלמעשה ביקש האיש להשטות ברעהו, הרי שיצא העסק ממילא קיים, ואף אם למעשה לא נוצרה שם טעות כלשהי ביחס להעדר הכוונה הרצינית. אין צריך לומר כי תוצאה זו היא מופרזת - ואמנם, המשפט הגרמני מתגבר עליה, אבל מכיוונו ובמסגרתו של דין אחר לגמרי: סע' 116 של הבג"ב קובע את הנוסח הגרמני של העקרון כי "דברים שבלב אינם דברים" - והיינו שהצהרת רצון אינה בטלה בשל "הסתייגות חבויה" של המצהיר מתוכנה - ובהמשך מכאן מוסיף הסעיף וקובע, שאם הצד שכנגד ידע את ההסתייגות, תהיה ההצהרה בכל זאת בטלה. לפי זה יוצא, שלמעשה יש בגרמניה דין מיוחד להשטאה, הנבדל מדין ההיתול - ובעוד שמעשה ההתקשרות ההיתולי הריהו בטל לעולם (ואף כנגד בעל דבר המאמין במעשה לפי תומו, ואפילו באופן סביר) הרי נסיון של השטאה נכשל תמיד, והמעשה הגלום בו מתקיים, אלא אם בפועל נודעה איך שהוא כוונת ההשטאה לצד שכנגד מראש.קסט-1)
קסז) יש אמנם לציין, כי במציאות לא נשאר עקרון זה קפוא, ולמעשה מוצאים אנו - גם לגבי החזקה המיוחדת שאנו דנים בה - שהיא פותחה כדי להפיק מתוכה חזקות משלימות ברוחה. כך, למשל, פסק הרשד"ם (בתשובה, חו"מ סי' פ"ב) כי טענת השטאה עשויה להיות נאמנת בסתם, לא רק במקום שמסכים אדם לעסק מתוך דחקו, אלא גם במקום שבא הוא להוציא מה שמגיע לו ושאין הוא יכול להוציא מן המחזיק באופן אחר.
קסח-1) לפי השיטה של רוב פוסקים (הרמב"ם והרא"ש, טור ושו"ע) תיתכן אמנם לכאורה גם אפשרות נוספת של השטאה חד צדדית יעילה כנגד צד תמים - אף אם לא יהיה האיש אשם בפתיות כלל וכלל - והיינו כשהמדובר הוא במעשה מתנה, הנערך אחר שהנותן מסר מודעה בפני עדים, כי המתנה שעומד הוא לתת לפלוני - אינה מכוונת בכנות. אולם, שיטה זו נתקלת בתפיסה השונה של הרשב"ם והרמב"ן (ופוסקים אחרים כמו קצות החושן), שאין זה הדין אלא כשבאמת ניתנת המתנה שלא ברצון, מתוך לחץ חומרי או מוסרי המתקיים עד לשעת המעשה; ואילו במקרה שמוכח כי למעשה ניתנה המתנה שלא מתוך כניעה ללחץ (וגם אין שם אומדנא דמוכח, מסיבות להעדר כנות), הרי אנן סהדי כי ניתנה המתנה מתוך סמיכת דעת גמורה - ואין המודעה מועילה עוד כדי לבטל את המתנה ולהעמיד את המקבל כקרבן למעשה השטאה מרושע בעלמא. לע"ד נראה לי שאין הפירוש הנכון יכול להיות אלא כדעת הרשב"ם והרמב"ן, וודאי נכון לפרש שגם הפוסקים האחרים לא כיוונו בניסוחיהם למלוא התוצאה הרעה העשויה להשתמע מהם. אולם, גם באין הכרעה שכזאת, תהא תוצאת המחלוקת על כל פנים, שהצד המוחזק יוכל לטעון "קים לי" לפי הדעה הנוחה לו, והתוצאה הרעה - על סיבוכיה האפשריים - תהא אפוא נמנעת מכל מקום. ר' בבא בתרא מ' ב', והפירושים והפסקים על סוגיה זו עד עה"ש חו"מ סי' ר"ה סע' ט'-י'.
קסח-2) בנקודה זו מתחייבת גם השלמה של הדברים על פי התוספות על כתובות מ"ז ב', ד"ה שלא כתב לה. התוספות האלו מגיעות למסקנה, כי אין עסק מתבטל על פי אומדן דעתו של אחד הצדדים אלא במקום שלמעשה תלוי העסק רק בדעת אותו הצד - והיינו שאין העסק תלוי בשום התמקחות עם הצד שכנגד, או (גם במקרה שיש שם צד התמקחות), הרי שעל כל פנים אין לצד שכנגד שום אינטרס ממשי נוגד כלפי אפשרות הביטול; אולם, במקרה שיש שם לצד שכנגד אינטרס ממשי הנוגד לביטול, והעסק תלוי אמנם על פי תוכנו מלכתחילה בהתמקחות בין הצדדים, אומרים אנו שמסתמא נתבטלו האומדנות הנוגדים של דעות הצדדים זה כנגד זה, ואין העסק יכול להתבטל על פי אומדן דעתו של צד אחד בלבד. והנה, לפי המסקנה הזאת, יש לכאורה מקום לתקן ולומר, שגם בענין המיוחד שלנו יתכן באופן מוחלט ביטול העסק - בשל מגמת היתול, השטאה או משחק, המתגלה רק בדעתו של צד אחד בלבד - רק כשהמגמה הזאת מתגלה אמנם בפירוש (כדרוש בקידושין וגירושין); ואילו כשאין הוא מתגלה אלא באומדנא דמוכח (כפי שמספיק בדיני ממונות), אין היא מועילה אלא בגדרים שנקבעו בתוספות. אולם, כנגד התיקון הזה יש לנו לכאורה ראיה לסתור במקורות שהזכרנו לעיל - בבא קמא קט"ז א' וגיטין ע"ח ב' - המדברים בבירור על אפשרות של ביטול בשל אומדנא דמוכח בדעת אחד הצדדים, גם כשהעסק תלוי ותלוי אמנם בהתמקחות, ואף כרוך הוא באינטרס ממשי נוגד של הצד שכנגד. יתר על כן, גם אם את הסוגיה בבבא קמא אפשר היה אולי לתרץ על פי היותה דין מיוחד, במקום שהצד שכנגד אשם מלכתחילה בהתנהגות בלתי הוגנת, הרי שום תירוץ שכזה לא יסכון לגבי הסוגיה בגיטין. לכן נראה לי, שבאמת יש לנו להבין את התוספות כממצות את הדין רק בגדרי המקרים הנידונים בתוכן בפירוש, ואילו מעבר לכך זקוקים הן להשלמה בהתאם למובא בחלק המסכם של המשנה למלך על פ"ו מהל' זכיה ומתנה הל' א' (ד"ה שוב ראיתי, משמו של הרב בעל פני משה). כאן מוצעת הבחנה בין מיני האומדנות לפי חוזקם: אם אומדן הדעת החד צדדי, המחייב ביטול, הוא חלש או בינוני, מועיל הוא רק בגדרים שנקבעו בתוספות, אך אם הוא חזק מאוד, מועיל הוא גם כנגד האינטרס הממשי של הצד שכנגד, שהיה צד בהתמקחות. לפי זה, בענייננו המיוחד, מועיל אומדן של היתול חד צדדי - אפילו כאשר מבוסס הוא על גילוי חלש יחסית - אם המדובר הוא במתנה או כיו"ב, או שעל כל פנים לא יפסיד הצד שכנגד מאומה במובן שנבהיר להלן. לעומת זאת, אם מבוסס האמדן אפילו על גילוי חזק יחסית, אלא שעל כל פנים נשארה במידת הגילוי אפשרות סבירה למדי של השתמעות לשתי פנים, ואומדנא דמוכח הוא, שהצד שכנגד קיבל אמנם את העסק בתמימות, והעסק לפי תוכנו הוא הדדי, והצד שכנגד יפסיד אמנם משהו במקרה של ביטול - יוכר תוקפו של העסק על אף האומדן של מגמת ההיתול. אולם, כאשר מבוסס האמדן על גילוי חזק ומספיק, באופן שלא היתה שם אפשרות סבירה לטעות בו, הרי גם אם מוכח הדבר שלמעשה טעה בו הצד שכנגד - יתבטל העסק מכל מקום, ואף אם הצד שכנגד דימה להתמקח עליו, ולמעשה הוא יפסיד משהו על ידי הביטול (כך,לפחות, במקרה שהצד המהתל לא פשע במחדל של אי העמדת רעהו על המצב לאמיתו, בראותו כי הלה עומד להסתבך, ולו גם בניגוד לציפייתו הסבירה.קסח-3) אם הצד שכנגד אשם בדבר בעצמו, על ידי אי הגינות מצידו, שוב אין העניין תלוי בחוזק הגילוי העובדתי שעליו מבוסס האומדן, כי אם בחזקה שבדין; אולם בזה כבר עוברים אנו מתחום דיני ההיתול הכלליים אל התחום המיוחד של דיני האילוץ והאסמכתא שבאי הגינות.
ביחס לקנה המידה של ההפסד העשוי להיות משמעותי בענייננו, מובא במשנה למלך הנ"ל, בתשובת ר' שמואל הלוי, שהגורם הקובע הוא, אם במקרה של ביטול יימצא הצד שכנגד במצב גרוע יותר מכפי שהיה אלמלא דימה להתקשר.
את בירורנו זה יש להבדיל ממה שנאמר בתשובת מחנה אפרים, הל' שכירות סי' י"ח, "דכל שחברו הפסיד מלהרויח על פי הבטחתו, לא שייך לומר משטה הייתי בך". על פי מקורותיה ועניינה של תשובה זו מסתבר, שאין כאן הכוונה למשמעות כללית של הדברים בדיני ההשטאה, אלא הכוונה היא רק לבטא את ההלכה הספציפית שעוד נחזור אליה להלן, שכל אימת שתנאים מוגזמים מופקים על ידי אחד הצדדים מתוך שעת הדחק של רעהו, בעוד שבעל התנאים מוותר בזה על ריווח מקביל, אשר יכול היה להפיק ממקום אחר, אין נוצרת בסך הכל חזקה אשר תהא עשויה לבסס טענה של היענות מתוך השטאה, בשום לב למסיבות של ניצול בלתי הוגן.
קסט) השווה עה"ש חו"מ סי' ש"א סע' י"ג וסי' ש"פ סע' א'.
קסט-1) ר' אנקצרוס, עמ' 514.
מושג "ההסתייגות החבויה" (geheimer vorbehalt){גרמנית} מופיע אמנם גם בספרות המשפטית של שיטות אחרות - ולא רק בגרמניה (ר' למשל, אצל מסיניאו האיטלקי, כרך א' עמ' 487 - riserva mentale{מניעה נפשית, איטלקית}); אך כאן אין בכך למעשה נפקא מינה לדינא.
קסח-3) לבעיה זו נחזור להלן, בדיון על טעות הבאה על פי רמייה.