מבוא: גדרי הנושא

עיקר עניינו של ספר זה הוא לברר את הבעיות המתעוררות בקשר להעברת קניין במוחזק מקונה אחד למשנהו. העניין כולל קודם כל את בעיות המכר, החליפין והמתנה, כשמושגים אלה מוסבים לא רק על חוזים של העברת בעלות, אלה גם על חוזים של העברת שעבודים.

אולם, באמת, העניין רחב אף יותר, וכולל הוא גם את הבעיות של העמדת שיעבודים והעברתם, במידה שעדיין לא דנו בהן בספר על "דיני הקניין במוחזק".

מצד שני, הכוונה היא לעסוק כאן רק בהעברת הקניין "בהקנאת בריא", אבל לא בהעברה מחמת מיתה, על פי דיני ירושה וצוואה, וכן לא בכל מיני העברות אחרות העשויות אולי לחול במישרין מכוח הדין. במילים אחרות, ענייננו הוא בבעיות המתעוררות בהעברות מוסכמות (ביתר דיוק - מוסכמות הדדית במישרין). אבל על ידי כך ממילא מתרחב העניין ותופס במסגרתו לא רק את הבעיות של עצם העברת הקניין, אלה גם את הבעיות הכלליות של הסכמים או חוזים, אשר מתוך כלליותן שייכות הן ממילא גם בענייננו המיוחד.

ניתן אפוא לומר כי ענייננו מקיף למעשה את הדינים הכלליים של חוזים, ובהמשך מכאן גם את הדינים המיוחדים של חוזי המכר, החליפין והמתנה, במובן המורחב שאמרנו; אך משהגענו להגדרה זו, נתקלים אנו בבעיות עקרוניות ויסודיות ביותר, המתעוררות מתוך ההבדלים בתפיסתו של מושג "החוזה" בשיטות המשפט השונות.

הפרשן האנגלי אנסון מבחין בין חוזה (contract){_אנגלית} להסכם (agreement) {_אנגלית}: לדידו, "חוזה הוא אותה צורה של הסכם המכוון במישרין להתחייבות ויוצר אותה".^א) ובעוד ש "הסכם הוא ביטוי לכוונתם המשותפת של שני אנשים או יותר להכניס שינוי ביחסיהם המשפטיים",^ב) הרי "חוזה נבדל מצורות אחרות של הסכם על ידי כך שמטרתו היא ליצור התחייבות בין הצדדים להסכם".^ג)

לעומת זאת, בשיטות של יבשת אירופה מוצאים אנו הבחנה אחרת. קולין וקפיטן, בצרפת, כותבים לאמור: "החוזה (contrat) הוא הסכם (accord) של שני רצונות או יותר במטרה להביא לידי תוצאות משפטיות. על ידי עריכת חוזה יתכן שהצדדים יתכוונו ליצור יחס משפטי: ליצור או להעביר זכות ריאלית או ליצור התחיבויות, או לשנות יחס הקיים מכבר, או, שוב, להביא יחס כזה לידי סיום".^ד) כלומר: גם כאן עוד יש הבחנה בין חוזה להסכם, והחוזה הוא רק סוג של הסכם, אבל "ההסכם" אינו דווקא מכוון לשינוי ביחסים המשפטיים, אלא הוא מושג של הסכמה כלשהי, ואילו "החוזה" אינו מכוון דווקא להעמדת התחייבות, אלא חופף הוא את מושג ההסכם כפי שנתפס אצל אנסון.

בדומה לזה, לפי דברי אנקצרוס בגרמניה, ממהותו של החוזה vertrag)){_גרמנית} הוא ששני צדדים או יותר יסכימו לעורר תוצאה משפטית ביניהם (או בין האנשים המיוצגים על ידיהם או בין האנשים אשר אותם הם מבקשים לזַכות).^ה) "יש חוזים בכל שטחי המשפט הפרטי, חוזים ריאליים (העברה על ידי הסכמה ומסירה או על ידי ויתור ורישום בספרי האחוזה), משפחתיים (נישואין, אימוץ), חוזי-ירושה. אך החשובים במיוחד הם החוזים החוביים".^ו)

ואילו בספר החוקים האזרחי האיטלקי מגדיר סע' 1321 בפירוש: "החוזה (contratto){_{איטלקית}} הוא ההסכם (accordo) {_{איטלקית}} של שני צדדים או יותר, הבא ליצור, להסדיר או להביא לידי סיום ביניהם יחס משפטי ממוני". כאן יש להדגיש, כי מושג "החוזה" אמנם אינו כולל את כל מיני ההסכמים המשפטיים, כי אם רק את ההסכמים הממוניים - והפרשן מסיניאו מיחד להסכמים המשפטיים האחרים (החוזים המשפחתיים) את הכינוי )convenzioni){הסכמות, _{איטלקית}}.^ז) בנקודה זו נוצרת בתפיסה האיטלקית נקודת מגע עם התפיסה של אנסון, שאף הוא מוציא את הסכם הנישואין ממושג החוזה, עם כל היותו אפילו הסכם היוצר התחיבויות.^ז-1)

אולם, עם כל זאת יש לציין שגם ביבשת אירופה, הרי הטיפול המעשי במושג החוזה אינו תמיד שונה ממה שמתגלם בתפיסה של המשפט האנגלי. רק בספר החוקים האזרחי הגרמני (מבין החוקים שרגילים אנו לטפל בהם בחיבורנו) מוצאים אנו גישה עקבית, המוציאה את הדיון בחוזה אל מעבר לדיני החיובים.^ח) לעומת זאת, סע' 1101 של ספר החוקים האזרחי הצרפתי מגדיר כאנסון: "החוזה הוא הסכם (convention {אמנה,_אנגלית}), אשר על ידו מתחייב אדם", ואף על פי שקולין וקפיטן חולקים על הגדרה זו וטוענים כי אין היא מוצדקת על פי הוראותיו הממשיות של החוק - אחר שהדינים הכלליים של "חוזים" חלים גם בהסכמים הבלתי חוביים ^ט) - הרי מכל מקום גם הם אינם דנים בחוזים אלא כפרק בדיני החיובים.^י) בדומה לזה, בספר החוקים האזרחי האיטלקי, הדיוק ב"חוזים בדרך כלל" אינו אלא סימן ב' בספר השביעי, "על החיובים", אשר סימן א' בו עוסק ב"חיובים בדרך כלל", ובאשר סע' 1173, הפותח את הספר, מודיע כי החוזה הוא אחד המקורות האפשריים לחיוב; וכן גם בשוייצריה, דיני החוזים הם רק נושא לסעיפים מסוימים בפרק "על החיובים הנובעים מחוזה", הפותח את חוק החיובים. אף במשפט הסובייטי - למרות שתופסים שם את מהותו של החוזה כדרך ההגדרה היבשתית הרחבה - דנים בו למעשה רק במסגרת דיני החיובים.^יא)

תופעה זו, מסתבר כי מקורה הוא במסורת הפרשנים הקדומים של המשפט הרומי, אשר במושג ה"חוזה" (contractus {החוזה, _לטינית}) נתפס להם הסכם שאפשר לתבוע על פיו - בהבדל מעסק המסתיים בתוכו על ידי העברת בעלות גרידא.^יב) הגישה הזאת נשמרה מושרשת בתורת המשפט האירופית, ורק סאוויני הוא שהעלה בתוקף את הטענה כי הגישה האמורה נובעת ממחשבה פזיזה ואין לה הצדקה אובייקטיבית. הוא הדגיש כי הבעיות העקרוניות המתעוררות במסגרת מושג "החוזה" - כמו בעיות הכושר האישי, האילוץ, הטעות, התנאים וכו' - משותפות הן לחוזים החוביים ולהסכמים אחרים הבאים להסדיר יחסים משפטיים בין הצדדים, ושבהתאם לכך - אם אין תופסים את כל מיני ההסכמים הללו במושג מאוחד - מסתבכים בערפל עיוני ובשיבושים מעשיים כאחד.^יג) נראה כי ביקורת זו לא מצאה לה גשר מתאים אל המשפט האנגלי^יד), ולכך נשארה שם התפיסה כפי שראינו^יד-1); אבל ביבשת אירופה נתקבלה הביקורת על רקע השגרה הנמשכת והדברים נתערבו זה בזה.

א) אנסון, עמ' 2.

ב) שם, עמ' 3.

ג) שם, עמ' 6. ראה גם סלמונד, עמ' 353; פייטון, עמ' 393.

ד) קולין וקפיטן, ב', עמ' 11.

ה) אנקצרוס, עמ' 448.

ו) שם, עמ' 449.

ז) מסיניאו, ג', עמ' 568.

ז-1) אנסון, עמ' 4.

ח) בג"ב, סע' 145 ואילך.

ט) קולין וקפיטן, ב', עמ' 9.

י) שם, סימן א' בספר א', העוסק ב"מקורות החיובים".

יא) המשפט האזרחי הסובייטי, א', עמ' 439 (הפרק על עקרונות החוזים מופיע כאן בתוך החלק השלישי של הספר, הדן במשפט החיובים).

יב) פייטון, עמ' 390; באקלנד, עמ' 409; ארנג'ו-רואיז, עמ' 296.

יג) סאוויני, ג', עמ' 309, 312 ואילך.

יד) ומאלף הדבר כי אבי המדע המשפטי-האנליטי באנגליה, אוסטין, אינו עומד עליה; ור' סלמונד עמ' 349, בהערה.

יד-1) באנגליה אמנם יש לתפיסה הנידונה גם שורשים היסטוריים מיוחדים משלה, והיינו בהתפתחות דיני החוזים מכמה תביעות חוביות אנגליות מיוחדות: ר' אנסון, עמ' 61 ואילך, וצלטנר, א',עמ' 28 ואילך.

הדף הבא