שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
בדיני ישראל נכסים שאינם הפקר, ושעם זאת יש בהם רשות לרבים, באופנים שונים. האופן המובהק ביותר הוא זה שבו קרויים הנכסים בעצם השם הזה: "רשות הרבים", ואת סימן-ייחודם של הנכסים מסוג זה אפשר כנראה להעמיד על שני גורמים אלה: הרשות הנתונה בהם לרבים עומדת בסתם לכל אדם,יט) ושום אדם אינו רשאי להחזיק בנכסים או בכל חלק מהם לעצמו, בבחינת "חצר עומדת" או "בלתי-מונעת"כ) - לבד ממה שנחוץ מטבע הדברים לשם עצם מימוש רשותו כאחד מן הרבים כדרכה.כא) להלן נראה כי יש להכיר בדיני ישראל גם רשות-הרבים שאינה לכל אדם, כי אם רק לבני ציבור מסוים, וכדי להבדיל את רשות הרבים שלנו מרשות מרבים מסוג זה קראנו לה בכותרת "רשות הרבים דעלמא".כב)
רשות הרבים דעלמא, נראה שהיא בבחינת שעבוד לטובת הרבים במקרקע של הפרט.כג) השעבוד נוצר על-ידי תקנה מיוחדתכד) או על-ידי הועדה מטעם הבעלים, הנשלמת על-ידי היענות הרביםכה) - ומשנוצר השעבוד אין לאדם רשות לפגוע בו או להפקיעו אלא בדיני המלוכה.כו) היענות הרבים צריכה להתבטא בהתקנת המקום המועד למטרת ההועדה, אבל אם נמצא כבר המקום מותקן מלכתחילה, אין נדרש אלא שהרבים אמנם יתחילו להשתמש בו לפי תעודתו.כז)
בעייה מתעוררת, כיצד מתבררת היווצרות השעבוד. בכיוון זה כותב הסמ"ע ש"כל שרבים מוחזקים בו עתה לפנינו, טוענין להן ואמרינן דבודאי ברשות החזיקו בו"כח) - אולם, דברים אלה קשה להלמם. הסמ"ע מדבר כאן בבירור על חזקה בעלמא - בהבדל מזכות חזקה - הנוצרת לפי עצם המצב בהווה, בלי זיקה לשום משך זמן מסוים; וחזקה כזאת (שגם תהא נובעת רק מן המנהג המעשי בלבד, ללא החזקה) אינה ידועה במקורותינו לפי שום שיטה. אף אין זה מתקבל על הדעת מבחינה מעשית שבעל הבית יאבד את חזקתו העקרונית על ידי עצם העובדה שנעברה עבירה כנגדו.כט) מצד שני כותב הרשב"ם, שאף באין לנו ידיעה בדבר הועדת המקום על ידי הבעלים, הרי רשות הרבים קיימת אם "הוחזקו לעבור שם מעולם";ל) אולם, דעה זו היא גם כן תמוהה, כי כאן מדובר כבר בזכות חזקה, וקשה לראות מה הכריח את הרשב"ם לדרוש לענין זה תקופה כל-כך הרבה יותר ארוכה מאשר בשעבוד היחיד.לא) גירסה שלישית, שוב, מוצאים אנו בתשובת הרשב"א, סי' אלף קנ"ב. הרשב"א נשאל "בכמה הויא חזקתם" של רבים, ותשובתו היתה כי אפילו אין לנו צורך בהוכחה ממשית להיענותם להועדה, אלא מיד לכשנתבררה ההועדה, והרבים יכלו ליענות לה למעשה - מוחזקים הם שנענו, ורשות הרבים קיימת. אולם, כאן ברור שהתשובה היא חלקית בלבד ואינה ממצה את ענינה. כי יהא שהועדה ויכולת מעלים חזקת היענות וגומרים את השעבוד, מכל מקום השאלה נשארת "בכמה הויא חזקתם" של הרבים כשאמנם משתמשים הם במקום למעשה, אלא שאין אנו יודעים אם ברשות משתמשים. בענין זה משאירות אותנו שלש הגירסאות גם יחד בלא תשובה מניחה את הדעת, ומעז אני לטעון כי מטבע הדברים - ולאור שתיקתם של המקורות היסודיים - ההלכה הנכונה היא כי ביחס לרשות הרבים חלים למעשה רק אותם גדרי החזקה וזכות החזקה החלים בשעבוד התשמיש בין שכנים ושביתר פרוטרוט עוד נחזור ונבררם בפרק מיוחד להלן. בדומה לזה, סבורני שמשתיקת המקורות אפשר גם להסיק כי שעבוד לרשות הרבים אף נפקע על ידי חדלון המנהג, כדרך שנפקע שעבוד התשמיש של יחיד, וכפי שאף זאת נברר באותו פרק מיוחד להלן.לב)
יט) נראה שאין למצוא בדיני ישראל הגבלה מפורשת מעין מה שראינו באירופה, שהרשות הנתונה לרבים עומדת רק ל"אזרחים" או למי שנמצא בארץ ברשות. אך באמת מסתבר שגם בדיני ישראל הוא הדין, ואין לומר שרשות הרבים היא רשות לכל אדם באשר הוא, בלי הבדל ובלי סייג. כך מתחייב ממה שנראה להיות כלל, שאם נוהג אדם שלא כדין, אין חובה לכבד את מנהגו, ואין אחריות בנזיקין על פגיעה במנהג זה - אם כי אמנם אין הדבר מזכה שום אדם להזיק לחברו מעבר לעצם הפגיעה במנהגו האסור של הלה (השווה שו"ע חו"מ סי׳ קנ"ד סע' י"ח, בשלהי ההגהה, וסי׳ שע"ח סע' ו', וסי' תי"ד סע' א'). יוצא מכאן, שאדם אשר עצם הגעתו לרשות-הרבים היתה שלא כדין יכול אמנם להתלונן כשנגרם לו שם נזק על-ידי פשיעה אישית כנגדו, אך אין לו תלונה על פגיעה המתבטאת רק בהפרעה לעצם שימושו ברשות-הרבים או על פגיעה הנמשכת רק מפשיעה כנגד רשות הרבים בכללם; כי באמת, מטבע הדברים, אין לו כלל חלק ברשותם של הרבים.
כ) ר׳ בספר על "ההחזקה ודיניה", פרק ה' סע' א׳ בסמיכות להערה ו' וסע' ג׳.
כא) ר' שו"ע חו"מ סי' שע"ט סע' א'[-ב], שבסתם אמנם אין אדם רשאי לעמוד ברשות הרבים, אך לצורך מנוחה מותר לו לעמוד - בכפוף לחובת אזהרה למי שעשוי להיפגע, - וכשצורך-העמידה מטריד את האדם מן היכולת להזהיר, כגון שנאלץ הוא להשקיע את כל תשומת-לבו בתיקון המשוי שמצבו השתבש, מותר לו לעמוד אף בלי אזהרה.
כב) השווה סמ"ע על שו"ע חו"מ סי׳ שע"ז סע' א': "זכות הרבים דעלמא", כנגד "דרך מיוחד דווקא לבני מבוי או עיר א' לחוד".
כג) דוק במלים "מי שהיה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו": משנה בבא בתרא פ"ו מ"ז.
כד) כגון רשותם של כל בני ישראל לדוג ולשוט בים כנרת של שבט נפתלי: בבא קמא פ"א א', ור׳ להלן הערות נ"ד ו-נ"ז.
כה) בבא בתרא ק׳ א׳.
כו) ר׳ דברי ר׳ אליעזר ורב יהודה בבבא [קמא בתרא] דף ק׳, ריש עמ' א', לענין שבסתם אין לאדם שליטה לשנות את השעבוד; ור׳ תשובת הרשב"א המובאת בבית-יוסף על חו"מ סי׳ קס"ב סע׳ ו׳. כן שייך לענייננו שו"ע חו"מ סי׳ ת"י סע׳ ז׳.
כז) בבא בתרא ק׳ א׳ (על סמך המלים "הואיל ונעשה להילוך - נקנה בהילוך": הא אם לא נעשה, "אין הילוך מועיל כלום עד שיחזיק", במובן ההחזקה המוסבר שם אצל (רש"י) [צ"ל: רבנו גרשום] .
כח) חו"מ סי' שע"ז ס"ק ב. (החזקת הרבים - מובנה כאן בודאי מנהג, ואין לערבב עם החזקה במובן אחיזה).
כט) השווה בספר על "ההחזקה ודיניה", פרק ג', סע' ד' בסמיכות להערות ס'-ס"א.
ל) בבא בתרא צ"ט ב', ד"ה מי שהיה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו.
לא) תקופת שלש שנים, לפי שיטת התוספות, ואפילו לאלתר - לפי שיטת הרמב"ם: ר' הספר על "ההחזקה ודיניה", פרק ג', סע' ד' בסמיכות להערות ס'-ס"א.
לב) כנגד מסקנה זו אין ראייה בהלכה, שאם נעלמה דרך הרבים, רשאים הרבים לחזור ולברור להם את הדרך מחדש (תוספות על בבא בתרא ק' א', ד"ה כגון שאבדה להן דרך): הדברים אמורים בודאי במסיבות שבהן עדיין לא נשתקעה עצם זכותם של הרבים.