ב.ה.3.

על רקע הדברים האלה עשוי להתחזק בענייננו הקושי הטמון גם בלאו הכי בסוגיה בבבא מציעא ע"ז ב' - ע"ח א', בדיני ישראל. בסוגיה זו נוצר לכאורה הרושם, שגם בדיני ישראל - אף על פי שאין הם מסובכים מלכתחילה בהגיון הטכני המיוחד של "החוזים ההדדיים" - ניתנת מכל מקום זכות חזרה למוכר, בגין אי תשלום המחיר, ואף לאחר שהמכר נתקיים כבר לכאורה והלוקח אף קיבל כבר את הסחורה לידו. ביתר פירוט, הרושם העשוי להתקבל הוא, שהזכות הזאת אמנם אינה מוחלטת, אלא מסויגת היא בדומה מאוד לסייג שראינו במשפט הגרמני. אולם, מסתבר שהקשיים הפנימיים הגלומים בסוגיה מוציאים למעשה את הדברים ממסגרת הגישה שבה אנו דנים כאן. הקושי הפנימי העיקרי הוא, שזכות החזרה למקרה שהמוכר מחזר אחר תשלום ואינו נענה ניתנת כאן לא רק למוכר, כי אם גם - במקביל לכך - ללוקח, מצידו; ואין תימה שצירוף דברים כזה הוליד פירושים וחילוקים שונים. לע"ד, נראה לי כי עיקר הפתרון הנכון הוא שהסוגיה דווקא אינה מחלישה את החלטיותו של המכר העברי, כי אם אדרבה - היא מחזקת אותו; והיינו שמשתמע ממנה כי תנאי הוא להכרה בסמיכת דעת על מכר בדיני ישראל, שאמנם יעלה מן המסיבות כי הצדדים מתכוונים למכר גמור, באופן שאף אם לא ייפרע המחיר בהתאם למוסכם בדברי הקניין, מכל מקום רק יישאר המחיר כחוב על הלוקח, ובסתם לא יוכל המוכר לחזור בו רק בגין הפרת תנאי התשלום. אם, לעומת זאת, חזקת המסיבות איננה כזאת, ומשתמע בסתם כי המוכר אינו מעונין במכר אלא אם ייפרע המחיר באופן דווקני בהתאם למדובר, הרי שעל אף כל מעשה שאולי התקיים בין הצדדים בינתיים, מכל מקום אין מכירים במעשה כזה כמעשה קניין, ואין רואים שם שום סמיכת דעת כלל על מכר קיים, אלא מניחים שהצדדים התכוונו כי מעשה הקניין שיעמיד את המכר יתבטא רק בקבלת גמר התשלום על ידי המכר - לכשהתשלום יתקבל, ואם אמנם יתקבל; בינתיים, אף אם נמסרה הסחורה ללוקח על דעת דברי הקניין הרי זה ייחשב מכל מקום רק כהפקדה לנסיון, תוך הישארות בעלותו של המוכר בעינה - ובהתאם לכך, גם כן, בינתיים לא רק המוכר יוכל לחזור בו מן הנסיון (ואפילו תוך הימנעות מקבלת התשלום הגמור המוצע לו על ידי הלוקח) אלא גם הלוקח, מצידו, יכול לחזור בו, במקביל, בלי שיוכל המוכר לכופו דווקא לתשלום, בתביעה על החוב.

אולם, דיני הסוגיה אינם מסתיימים רק בעקרון זה (שהוא עיקר עניינה על פי תפיסת הרמב"ם). משתמע מהם - ואף על פי שלא נאמר הדבר בפירוש (ובזה נוטה דעתי אחר תפיסתם של פרשנים אחרים) - שאם במקרה כזה אמנם נמסרה הסחורה ללוקח מראש, ולבסוף אמנם משתלם המחיר למוכר, ודאי יזכה הלוקח, בסתם, גם בפירות שאכל בינתיים; ומשמע כי במסגרת העקרונית הנ"ל, ובכפוף לה, עוד יימצא כאן על כל פנים, בדיעבד, מכר גמור למפרע, לא רק משעת גמר התשלום ואילך, אלא אף משעה שנמסרה הסחורה, ועל תנאי משהה שהתשלום יבוצע. מעבר לכך, נקבע בסוגיה בפירוש, שאם במקרה מן הסוג האמור מופעלת ברירת החזרה אחר שבוצע כבר חלק מן התשלום, שוב אין הצד שכנגד מחויב להיענות לה בשלמות, אלא חל הכלל ש"כל החוזר בו ידו על התחתונה", - וכאשר הסחורה ניתנת לחלוקה יכול אפוא הצד שכנגד לדרוש שהעסק לא יועמד לחלוטין על בטלותו, אלא יתקיים באופן פרופורציונלי לשיעור המחיר ששולם. את האפשרות הזאת אי אפשר להבין, לע"ד, מצד בטלותו העקרונית של המכר, כי אם רק מצד סיכויי קיומו "מעכשיו", על התנאי המשהה, ולכן סבורני כי הנכון הוא כדעת הגורסים שהערכת החלק המקוים נעשית כשער המחיר שעליו הסכימו מלכתחילה, ולא כשער בשעת הפעלת הברירה.^רמט)

מסתבר, כמובן, כי מסכת מסיבות אשר תורה כי דעת הצדדים לא היתה על מכר רגיל, כי אם על סבך של מכר מותנה בתוך מכר בטל על פי דיוקי הסוגיה, תוכל להימצא רק במקרים נדירים ביותר; ונראה לי אפוא שניתן לסכם בפשטות, כי סוגיה הנידונה אמנם אינה משבשת את דיני המכר העברי במאומה, וכל אימתי שעדים אנו לסמיכת דעת על מכר - בעוד שהמחיר לא שולם או לא שולם בשלמות - הרי עצם דבר זה פירושו הוא ממילא גם כן, שאמנם מבינים אנו כי התשלום המגיע נזקף ללוקח במילווה, ואין למוכר שום תרופה משפטית לגביית המגיע לבד מתביעת חוב רגילה. נשאר לנו עוד לבדוק אם כן את הרעיון שהזכרנו לעיל באגב, שלאחר המסירה ועד גמר התשלום תישאר עוד הסחורה על כל פנים בבחינת אפותיקי למחיר, אשר המוכר יוכל לגבות ממנה את זכותו בעדיפות לנושים מתחרים - ואמנם מוצאים אנו הסדר כזה בכמה שיטות. כך, בצרפת, יש למוכר דין קדימה לגבייה (privilege){זכות יתר, _אנגלית} במיטלטלין שמכר ומסר, כל זמן שנשארים הם ביד הלוקח - בכפוף לדין הקדימה הנתון לבעל הבית של הלוקח, לגביית שכר הדירה המגיע לו, - ואילו במקרקעין נוצר דין קדימה, הנסוג מפני זכותם של נושים מתחרים אם המכר לא נרשם בציון העובדה שהמחיר לא שולם.^רנ) באיטליה יש למוכר דין קדימה למשך שלש שנים, כשהסחורה מתגלמת במכונות. דין הקדימה תלוי ברישום ובהישארות הסחורה במקום שנרשם.^רנא) בשוייצריה נשארת למוכר המקרקעין זכות לרשום לעצמו אפותיקי בהם, תוך שלשה חדשים מרישום המכר.^רנב) באנגליה נוצר שעבוד "אקויטבילי" בסחורה (equitable lien){שעבוד שבזכות, _אנגלית} - להוציא "מיטלטלין מסחריים רגילים", - אף לאחר שהיתה כבר העברה גמורה הן של הקניין הן של ההחזקה ושטרי הקניין; אולם, אין השעבוד נוצר אם מלכתחילה לא נשאר המחיר כחוב המגיע במישרין בתמורת הסחורה, אלא ניתן שטר בתמורת הסחורה, והחוב שוב איננו אלא החוב לפרוע את השטר. בכפוף לדיני הרישום במקרקעין, מועיל השעבוד גם כנגד לקוחות שאינם באים בתמורה ובתום לב.^רנג) גם במדינת ישראל קובע חוק המכר מתשכ"ח, בסע' 31, כי למוכר תהא זכות עכבון בממכר כנגד הסכומים המגיעים לו עקב המכר.

לטובת הפתרונות מסוג זה ניתן לומר, שאמנם מובנים הם ומעוררים אהדה מצד המוכר, שיצטרך אולי לראות את סחורתו נטרפת בידי נושים אחרים, בעוד שהוא - את מחירה של סחורה זו עצמה - לא יוותר לו ממה לגבות. אולם, אהדה זו עשויה ודאי לאבד הרבה ממשקלה משנותנים אנו את הדעת על העניין באופן אובייקטיבי, ולוקחים בחשבון שגם הנושים המתחרים מן הסתם נתנו תמורה ללוקח-החייב, ואין בעצם יסוד הגיוני להעדפת המוכר רק משום שתמורתו שלו לחוב הלוקח מצויה במקרה לפנינו בעין, בעוד שתמורתם של הנושים האחרים בוזבזה כבר או נבלעה בשאר נכסי הלוקח. יש גם לשים לב, שהנחתנו הוא כי המדובר הוא במכר אשר בשעת העמדתו אמנם סמכה בו דעת הצדדים שהמחיר יישאר כחוב רגיל - ואף מצד הגיונו הפנימי של העסק אין אפוא סיבה להעדפת המוכר, כי אם אדרבה. נוסף על כך ודאי יש חשיבות גם לקשיים המעשיים הנכרכים ממילא בקביעת הסחורה באופן אוטומטי כאפותיקי למחיר - ובסך הכל נראה להסיק, שאם בדיני ישראל עד עכשיו אמנם אין אנו מוצאים מין אפותיקי אוטומטית כזאת, הרי אין גם לראות שום יסוד ממשי להצדקת אימוצה מעתה.

רמט) ר' סקירה ממצה של הדעות השונות לפתרון סוגייתנו בעה"ש חו"מ סי' ק"צ סע' ה'-ט"ו. ור' גם כן חלקת מחוקק (ס"ק ה) ובית שמואל (ס"ק ג) על אה"ע סי' ק"כ.

רנ) ספר החוקים האזרחי, סע' 2102, 2103, 2106, 2108.

רנא) ספר החוקים האזרחי, סע' 2762. בסע' 2778 נקבע לדין קדימה זה המקום האחד עשר בסולם דיני הקדימה לגבייה.

רנב) צג"ב, סע' 837, 838.

רנג) סנל, עמ' 490-492.

הדף הבא