שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
קניין-הגוף הוא המונח המקביל במקורותינו למה שרגילים אנו כיום לקרוא בעלות,מא) ואין זה מושג הניתן בקלות להגדרה תמציתית. לכאורה גם יכולים היינו לדלג כאן על בעיית הגדרתו, כי בעיקרו של דבר אין מושג זה שונה בדיני ישראל ממשמעותו בשיטות אחרות - ובשיטות אחרות יוכל המתעניין למצוא לו נסיון-הגדרה כמעט בכל ספר העוסק בנידון. אף-על-פי-כן, יש בדיני ישראל מספר נקודות שבהן מתחייבת בתיאור קניין-הגוף עמדה אחת מסויימת דווקא, מתוך אלטרנטיבות אפשריות שונות - ומאחר שהמושג מופיע כאן כיסוד עקרוני בהגדרת מושג הקניין בכללו, ראוי לנו להפליג קצת מקו-ההרצאה הישר, כדי להבין את משמעותו בדיוק.
בכיוון זה נפתח בנסיון-ההגדרה, שקניין-הגוף הוא אותה זיקת-רשות ביחס לחפץ הנבנית על יסודה של רשות במובן התר או חרות-פעולה, הנתונה בהקף-עניינים כללי, בלתי-מוגבל בגדריו מבחינה עקרונית, באופן יחודי לאדם מסוים (או לאנשים מסוימים במאוחד), ביחס לחפץ נשוא-הקניין.מב)
בהגדרה זו, מצידה, שוב צריכים אנו להבהיר כי היחודיות והקף-העניינים הכללי של קניין-הגוף הם המבדילים את מושג הקניין בכללו מזיקות-רשות אחרות שתיתכנה לגבי חפצים על בסיס של חרות-פעולה. על ידי היחודיות, מצד אחד, נבדל קניין-הגוף - קודם כל - מזיקות הרשות שאף תוכנן אולי איננו מוגבל עקרונית, אלא שנתונות הן מלכתחילה לאנשים שונים במקביל, כגון הרשות בחפצים של הפקר. החפצים הללו - לא זו בלבד שכל אדם יכול ורשאי לזכות בהם לעצמו,מג) אלא - כל זמן שלא זכה בהם אדם - ממילא אף רשאי כל אחד לעשות בהם כראות-עיניו, עד כדי כליונם הגמור,מד) - ואף בגין כך עשויים החפצים להחשב כנתונים לכל אדם בזיקת-רשותו.מה) אולם, כל אימת שהרשויות נתונות לאנשים רבים באופן מקורי במקביל, אין אנו תופסים אותן בגדר קניין: רק לאחר שיוחד החפץ ברשותו של אחד, ורשות זו חזרה והתפצלה מידו כדרך שנראה להלן, אין נפקא מינה אם הרשות החלקית היא מיוחדת או נתונה במקביל, ואז על-כל-פנים קרויה היא קניין.מו)
ואילו מצד שני, על ידי ההקף הבלתי מוגבל של הרשות הנדרש בקניין-הגוף, נבדל מושג הקניין מזיקות-רשות אחרות, אשר מלכתחילה נתונות הן אולי באופן יחודי לאדם מסוים, אלא שגם תוכנן מלכתחילה הוא מוגבל ומסוים - כגון רשותו של גזבר בהקדש.מז) מצד זה נאמר, שרק אם מלכתחילה היתה אמנם הרשות כללית, אלא שבדיעבד נתפצלה ממנה רשות כלשהי מסוימת ומוגבלת לחוד - שוב אין נפקא מינה, ואף זו תוכל להיחשב כקניין.מח)
מא) גיטין מ"ז ב'; פכ"ג מהל' מכירה; הרב הרצוג, א' עמ' 74.
מב) ר' שו"ע חו"מ סי' רמ"א סע' ה' ואילך, ופ"ז מהל' נדרים הל' ט"ז- ודוק. והשווה היילפרון, ג', עמ' 265, 267.
מג) שו"ע חו"מ סי' רע"ג סע' א' .
מד) בכפוף אמנם לאיסור המיוחד של "לא תשחית" - אך איסור זה חל גם על בעל החפץ עצמו, ויש בו רק הגבלה חיצונית, שאינה פוגעת בכלליות המושגית הבלתי-מוגדרת של הרשות באשר היא. ר' פ"ו מהל' מלכים הל' ח'-י' וערך "בל תשחית" באנציקלופדיה התלמודית.
מה) ר' משנה נדרים פ"י מ"ו: "אשה שהקנו לו מן השמים, שיש לאחרים בה רשות", והיינו שאם האשה היא בלתי-נשואה הריהי בזיקת-רשותו של כל אדם לשאתה.
מו) כגון הרשות השווה של השותפים להיכנס לחצר המשותפת (משנה נדרים פ"ה מ"א), או הזכות השווה של אנשים לעבור בדרך אשר כל אחד מהם קנה לו שעבוד עצמאי לעבור בה. - יש לציין כי הקבלת רשויות מקוריות עשויה להימצא גם שלא בחפצים של הפקר, כגון במתנות עניים, ואף בזה אין לומר שכל אחד מן העניים יש לו קניין אקטואלי בלקט, בשכחה או בפיאה מכוח הרשות הנתונה לו לזכות מהם לעצמו (השווה בבא מציעא י' א', בסוף).
מז) לכאורה אמנם ניתן היה לקבל מן המקורות את הרושם שהקדש - דינו כקניין גמור לגבוה; ולפי זה גם צריכים היינו לתקן את הגדרות הרשות והקניין, שנושא הזיקה הנתונה באמצעותם יכול להיות לא רק אדם, אלא גם כביכול בעצמו. ר' את הביטויים "רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה, אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט" (משנה קידושין פ"א מ"ו), והשווה "כי לי הארץ" (ויקרא כ"ג כ"ה). אפשרות כזאת אף יכולה היתה לעלות לכאורה בקנה אחד עם תפיסתו של פרופ' זילברג (בעמ' 1 של ספרו), שגם "הקדוש ברוך הוא, בכבודו ובעצמו, הוא מין אישיות משפטית כביכול" בדיני ישראל. אולם באמת יש לדייק בלשונו של פרופ' זילברג, שהדברים אמורים רק כביכול, ואילו במובן הפשוט והרגיל של המושג אין לייחס לקב"ה בעלות או רשות ספציפית אחרת, לפי ההכרה הברורה השלטת במקורות למעשה: ר' הפירוש בגיטין מ"ז א', ש"לי הארץ" - משמע רק "לי קדושת הארץ", וכן אצל הראב"ד בש"מ על בבא קמא ל"ז ב', "דהקדש לית ליה בעלים". למעשה מסתבר כי מהות ההקדש איננה קניין, כי אם איסור-הנאה (מושג המקביל ל-res extra commercium {דבר מחוץ למסחר, לטינית} בלע"ז), והיינו הוצאה מתחום הקניין ודיניו, לשם שימוש מסוים על-פי דינים מיוחדים - ולו גם בכפוף לאפשרות שנשוא הדברים יחזור ויצא מקדושתו אל החולין של דיני הקניין, אם יתקיים בו גורם מתאים כלשהו (דוק בערך "הקדש" באנציקלופדיה התלמודית ור' גולאק, א', עמ' 51). איסורי-הנאה (או ביתר דיוק: דברים האסורים בהנאה) - אף-על-פי שאין בהם קניין, עשויים הם להימצא בזיקת רשותו של אדם; אבל רשות זו - מלבד אם מתבטאת היא באפשרות לזכות בדבר ולהוציאו מן האיסור - אין היא נתונה לאדם לטובתו האישית, ובדרך כלל גם אין היא מתבטאת בעיקר בחרות-מעשה (על-כל-פנים אינה יכולה להיות כללית, כמובן), כי אם בחובה או יכולת. ניתוח ממצה של המקורות השייכים לעניין זה מצוי בקונטרס של הרב דייכעש, המוסף לשו"ת הריב"ש במהדורת ווילנא, תרל"ט.
מח) כגון "הקנה לו חצרו להכניס בו זיזין, וכן כל כיוצא בזה": שו"ע חו"מ סי' רי"ב סע' ב'.