שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
ו. נקודת-מאסף (עבודה כנגד עבודה; חיובי-לואי; הקנאה אגב עבודה; חיובים הדדיים בשותפות ובפסיקתא)
על הדינים המיוחדים של גדרי הגעת התמורה הנקנית בחוזים מן הסוג האמור לא נוסיף להתעכב כאן, אחר שכבר ראינו את עיקרם בדיני השכירות והחכירה, בספר על "דיני הקניין במוחזק", ואף במהלך פרקנו לעיל. נעיר רק, לשם השלמות, על מספר נקודות צדדיות, שנשארו לנו תלויות חוזה העבודה-כנגד-עבודה, שהזכרנוהו במעבר דיוננו לסעיף-משנה מס' 3 זה, אותו עומדים אנו עתה לסיים.
חוזה העבודה-כנגד- עבודה נזקק, כמובן, גם הוא, בהכרח, למסגרת של חוזה-הכנה חובי; ובמידה שמתמלאה בו העבודה הקונה, ודאי מזכה היא את בעליה בשכר-עבודה כספי לפי ערך העבודה המותנית שכנגד, תוך ברירה הנתונה לצד-שכנגד לפרוע על-ידי ביצוע העבודה-שכנגד בעינה ותוך זכות בעל העבודה הקונה להתחשבנות הראויה לבעל-הבית במקרה שהצד-שכנגד נמנע מן הברירה הזאת או אינו מבצע אותה כיאות.
נקודה אחרת שנשארה טעונה הבהרה הריהי האפשרות שהזכרנו לפני סיומו של סע' ו' לעיל, והיינו שחיובים הדדיים יוולדו לאו דוקא בחוזה-הכנה חובי מיוחד, כי אם בבחינת חיובי-לואי בחוזה קנייני. את עצם האפשרות העקרונית, שחיובי-לואי יוולדו בעסק, נוסף על עיקר ההינוי - או נוסף על עיקר התמורה הקונה והתמורה הנקנית - אשר אליהם מכוון העסק, הכרנו כבר בספר על "דיני הקניין במוחזק", פרק ד', סע' ה', במס' 2, אות א', בסמיכות להערות ע"ח-1-פ"ב, וכן גם בפרקנו לעיל, בסע' ד', מס' 10, בסמיכות להערות ר"ב-ר"ד; וכדי להבהיר עתה את הנקודה המיוחדת שאמרנו, צריכים אנו לחזור ולתפוס את העניין במסגרת הכללית של מעמד חיובי-הלואי במערכת של תמורות אשר העסק עשוי להיות מורכב מהן במסגרת זו צריכים אנו כמובן לפטור מן הדין, קודם-כל, את המקרה שכבר היפכנו בו דיו ואשר בו לא יתבטא חיוב-הלואי אלא בחיוב אשר הוא עצמו הריהו כל התמורה כלה של ההינוי העיקרי, נשוא-העסק, כגון חיוב המחיר או השכר, הנולד אגב ההקנאה של נכס במכר או שכירות. נראה אף לומר, שגם אם יש משמעות בתפיסת חיוב כזה כ"חיוב-לואי" מצד פעולתו של מעשה-הקניין, המכוון בעיקרו לגמירת ההקנאה, הרי אין זה מכל-מקום "חיוב-לואי" כלל, מבחינתו של עסק המכר או השכירות, לכשנתפס העסק בשלמותו הכוללת: מבחינה כוללת זו, החיוב הוא חיוב-תמורה, ולא חיוב-לואי.
לאחר מכן צריכים אנו לפטור מן הדיון גם את המקרה שאף אותו כבר ניתחנו, והיינו כשחיוב-הלואי הוא חיוב המצטרף אל התמורה הנקנית או אל הנכס הקונה, בעסק המתבטא ביסודו בחליפין. ראוי רק להעיר כי בהקשר זה מתחייב דווקא בירור-מושגים בכיוון הפוך ממה שעשינו במקרה הקודם. כי כאן, בניתוח המקרים מן הסוג האמור, אמנם התייחסנו מלכתחילה אל חיובי-הלואי לאו דווקא מנקודת-הראות של הלואי, כי את מנקודת-הראות המקפת של העסק התמורתי ומצד שימושם של החיובים כחלקים מהותיים של התמורה באחד מאגפי-התמורות בעסק כזה; ובלי ספק היתה גישה זו מוצדקת, כל זמן שאמנם חשבנו רק על חיובים בעלי משקל פנימי בתוך הגידור התמורתי. אולם, ייתכנו גם חיובי-לואי בהקשר-דברים דומה, שלא יהיו שייכים באופן פנימי לגידור התמורתי - וכגון חיוב של אחריות לתיקונים. מילויו של חיוב כזה - מטבע עניינו אין הוא יכול להיות תלוי במנגנון הרגיל של תמורה קונה ותמורה נקנית, אלא מוכרח הוא לחול באופן מוחלט כבר בשל עצם העמדתו של העסק, משנתקיימו המסיבות המתאימות, ובין אם התמורה הראויה מן הצד-שכנגד כבר סולקה לחלוטין, בין אם לא סולקה. מצד שני, גם אותה תמורה, ודאי ראויה היא בסתם לסילוק, במלואה, בשל עצם הגעתה של התמורה הקונה היסודית, ואף אם המסיבות להבשלת חיוב התיקונים לא תתקיימנה כלל, לעולם; והקשר היחיד, שאפשר כאן להעלות על הדעת בין חיוב-התיקונים הזה לבין התמורה הראויה מן הצד-שכנגד, יכול להתבטא רק בכך, שאם חיוב התיקונים ראוי להתמלא בפועל ויש פיגור בסילוק התמורה העסקית, יהא בעל התיקונים רשאי לעכב את מילוי חיובו הוא בדרך משכון וזקיפה, על-פי הדינים הכלליים, - וכן להיפך, אם התמורה העסקית עדיין לא סולקה ויש פיגור במילוי חובת -התיקונים, יהא בעל התמורה רשאי לעכב את מילוי חיובו. מעבר לכך, מסקנה פשוטה היא, שחיוב התיקונים נשאר אפוא, ביסודו, סתם חיוב מוחלט בפני עצמו (בכפוף לתנאי-המימוש המתאימים) - כעין חיוב המחיר, למשל, בעסק שנתקיים, - ואילו לעניין עקרון דרישת הגידור הקנייני נראה לומר שיש לנו כאן תופעה הדומה למה שראינו כבר בקשר לחיוב הריבית. גם חיוב התיקונים שאמרנו, גידורו ותחולתו אינם על דעת מתנה, ואף לא על דעת תמורה נכסית רגילה או תמורת עבודה, כי אם על דעת עצם התקשרותו של העסק שממנו אמור החיוב להסתנף, והנאת התקשרותו של העסק הזה - היא היא תמורתו וביסוסו של החיוב.שנז)
מסקנות אלה יפות, כמובן, לאו דווקא לגבי הדוגמה שנקטנו, של חיוב- הלואי לתיקונים בלבד, אלא לגבי כל מיני חיובי-הלואי אשר ניתוח אותה הדוגמה עשוי להתאים גם להם - ובאמת רק חיובי-הלואי מסוג זה (היינו חיובים הנכללים בעסק תוך גידור רק על עצם תחולתו) הם הם חיובי-הלואי אשר מושג זה דרוש לגביהם במיוחד ואשר המושג עשוי גם לאגדם במוסד משפטי בפני עצמו. אין צריך לומר כי חיובי-לואי במובן המצומצם והמדויק הזה יכולים להיות נספחים על עסק עיקרי כלשהו, ולא רק על אחד מאגפי-התמורות בעסק של חליפין או בעסק הקרוב לחליפין, כפי שפגשנום בפתח השלב הזה של דיוננו.
ומכאן יכולים אנו לחזור לבעייה אשר ממנה נפתח דיוננו זה מלכתחילה, והיינו בעיית החיובים העשויים להיות מצורפים בעת ובעונה אחת לשני אגפי-התמורות גם יחד, בעסק הנראה בעיקרו כחליפין. בעניין זה נראה אפוא לומר, כי במידה שהחיובים הם אמנם רק חיובי-לואי במובן המדויק הנ"ל, הרי שהעסק העיקרי נשאר, פשוט כנ"ל, בלי שום יחס הדדי ביניהם. הבעייה שנותר לנו לעסוק בה מתיחסת רק למקרה, שחיובי-הלואי משני הצדדים הם תמורתיים-ממש, וכגון שראובן מקנה לשמעון ארון תוך התחייבות לתקן עוד לשמעון את הדלת בביתו, ואילו שמעון -במשכו את הארון -מקנה לראובן, בתמורה כוללת, חליפת בגדים בתוספת התחייבות ל-20 זוז. עד כתיבת הדברים לא מצאתי עסק מסוג זה שנידון במיוחד במקורותינו, אך לע"ד נראה לי כי פתרונו של העסק הוא כי החליפין שהושלמו ייחשבו אמנם כחליפין גמורים, אך שני אגפי התמורות יוערכו באופן כולל בערכים כספיים, תוך הנחה של שויון ביניהם, ועל-זה יחושב ערכו היחסי של כל מרכיב ומרכיב;שנח) בהתאם לכך, שוב, יחושב אם בחליפין שהושלמו נותר עודף-ערך לטובתו של אחד הצדדים, ועודף זה ייזקף עליו במלווה לזכות הצד שכנגד; לאחר מכן תיתפסנה התחיבויות הצדדים כחיובים הדדיים במסגרת של חוזה-הכנה חובי, ייקבע איזו מן ההתחיבויות היא הראויה לשמש כתמורה קונה במילוי החוזה, והזכויות במהלך המילוי תוערכנה מבחינה כספית זו כנגד זו, לפי הערך היחסי של החיובים תוך התחשבות במלווה שנותר.
לאחר מכן נקודה שנשאר לנו לברר היא באפשרות שהקנאה תבוא להיות מבוצעת במסגרת חוזית, אך בלי שההקנאה תופיע בעצמה אם כתמורה קונה ואם כתמורה נקנית, ואפילו במסגרת של מילוי חובת-הקנאה, אלא היא תבוצע רק במסגרת של ביצוע עבודה - וכגון שאומן המתקן נכס יצרף בו חלקים הנדרשים בתיקון, או שגם כל הזמנת האומן תהא מכוונת רק להכנת נכס אשר יהא אמור להיקנות לבסוף למזמין. העניין מתקשר אל נשוא דיוננו בסעיף-משנה זה, כי בדרך-כלל ייזקק הדבר למסגרת של חוזה-הכנה חובי, אך נראה לומר מבחינת הדינים המעשיים - או אף מבחינת התיאוריה - אין בעצם, בעניין זה, מה לחדש. יש רק להבחין בין שני האופנים שבהם עשוי הדבר להופיע, כאמור. במקרה הראשון, כשההקנאה מתבצעת רק בדרך של צרוף חלקים אל נכס בעל-הבית (ושלא לשם עצם צירוף החלקים, לשמם, כי אם רק אגב צרכו של התיקון), נשאר כל העניין כולו, מתחילה ועד הסוף, במסגרת פשוטה של חוזה עבודה: ההקנאה אינה נהפכת אף פעם לגורם של תמורה קונה במישרין (- להבדיל מהשפעתה האפשרית על הבשלת החיוב של שכר העבודה), ואילו דיני התגשמותה נשארים לחלוטין בדברי מה שראינו בדבר "הזכייה בחיבורים", בספר על "דיני הקניין במוחזק". אשר ל"גידור הקנייני" של הקנאה מסוג זה, מסתבר לומר שנעשית היא על דעת סילוקו של חיוב העבודה, או במסגרת הכללית של הפעולה על דעת הבשלת השכר. לעומת זאת, במקרה השני - כגון הזמנת חליפה מחייט (או אפילו צירוף חלקים לנכס בעל-הבית, כאשר הצירוף אינו דבר שבאגב, אלא מכוון לשמו של החלק) - נשארים הדברים במסגרת של חוזה עבודה רק כל זמן שההקנאה אינה יוצאת אל הפועל, ואילו משמגיעים הצדדים להגשמת תכליתו של החוזה בהוצאת ההקנאה אל הפועל, ממילא נבלע חוזה העבודה בחוזה ההקנאה העולה במקומו, באופן שחוזה-ההכנה החובי של העבודה נהפך לדברי-קניין לחוזה החדש, ואם היה שם תנאי של שכר הרי זה נהפך לתנאי של מחיר (או חליפין).שנט)
שנז) השווה למה שראינו כבר בסע' ד' לעיל, מס' 10, בסמיכות להערה ר"ב, כי התחייבות שומר השכר או השוכר באחריות מוגברת - בשעת העמדתו של קשר השמירה - נולדת "בההיא הנאה דמשכר ליה" או "בההיא הנאה דשקיל אגרא". אמנם, שם ראינו את הדבר כעין מעשה-קניין חרישי להעמדת האחריות המוגברת - וגם בדרך-כלל אמרנו ש"ההיא הנאה" באמת היא רק מעשה-קניין, ולא גורם של גידור קנייני. אולם, בהקשר הדברים המיוחד שבו אנו דנים כאן - ובעניין ההנאה המיוחדת של "דמשכר ליה" או "דשקיל אגרא" בהבדל מ"ההיא הנאה דמהימן ליה" וכיו"ב - נראה לומר שמשמעות ההנאה לעניין מעשה-קניין ומשמעותה לעניין הגידור הקנייני עולות כאחד; ודווקא המשמעות השנייה, היא היא כאן העיקר.
שנח) השווה עה"ש חו"מ סי' ר"ג סע' ב', בעניין חליפין בשומא.
שנט) בדרך-כלל, מסקנות אלו הן פשיטא. לגבי השיטות האירופיות, השווה פלוניול וריפר, י' (מהד' ב'), עמ' 7, אשר שם תמצית הדברים היא כי בצרפת, בחוזה המעורב מחיובי עבודה והקנאה כנגד תשלום, מזהים את החוזה כחוזה-עבודה או כמכר, לפי מה שהעיקר בו הוא העבודה או ההקנאה.
השווה גם במג'לה, סע' 392-388, בעניין של "הזמנת אומן" ור' גם - בדיני ישראל - עה"ש חו"מ סי' רכ"ז סע' ל"ז, שם נידונים הדברים מצד דין אונאה, וכמו כן סי' ש"ו סע' ט"ו, שם נידון המשך האחריות של סופר סת"ם לגבי טעויות, אחר מילוי ההזמנה של ספר-תורה.