א.א.1

אולם, מושג ההחזקה הרומי באמת אינו מתמצה רק בזה. גם לדטנטור חסר-הפוססיה ניתנה לפעמים ההגנה המוכרת לפוססור - אבל לאו דווקא בגין החזקתו כשלעצמה, כביכול, כי אם ליתר-הגנת טענתו, המוגשמת בפועל, לקניין המזכה אותו בהחזקה. מקרה מובהק מסוג זה היה מקרהו של הטוען לקניין-פירות, ובמשך הזמן הוענקה ההגנה על דרך הפוססיה גם לכל מיני טוענים אחרים לזכויות בחפצי הזולת, אף באין שם מוצא להחזקת החפץ אפילו על דרך דטנציה - ובלבד שטענתם אמנם הוגשמה גם בפועל, באופן שנוצר מצב עובדתי של מימוש הזכות למעשה. את המצב המוגן כך באו לקרוא קואזי-פוססיה (quasi possession{כמו החזקה, _לטינית}), או "מעין-החזקה", והמוסד נתפס למעשה כמעין-החזקה של הזכות אשר הטענה המתיחסת אליה עומדת להגנה (juris quasi possession {זכות חזקה, _לטינית}).^יא)

והנה, מטבע הדברים, זהו אמנם כמעט קצה הגבול האפשרי להתפתחות מושג הפוססיה - אם אין המושג אמור לחרוג לחלוטין מעניין של תביעות-הגנה הניתנות לתמיכתו של מצב עובדתי באשר הוא. כי, באמת, עוד אפשר להרחיב את הדברים באופן שיחולו לא רק על הגנת טענת-זכות בחפץ, אלא גם על ההגנה של טענת זכות "מוחלטת" כלשהי (או זכות "in rem"{במציאות, _לטינית} במובן האנגלי המורחב);^יב) אבל אם המדובר יהא בטענת תביעה (זכות "in personam"{באופן אישי, _לטינית}) בעלמא - ממילא אין להעלות על הדעת שיהא שם מצב הנתון באיזה אופן שהוא להגנה על המשכו, שהרי טענת-הזכות תבוא על פי סילוקה מאליה על-ידי מימוש חד-פעמי.^יג) אולם, אף-על-פי-כן, קיימת גם נטייה למשוך את התפתחות מושג "הפוססיה" עוד מעבר לזה, ואף אם על-ידי כך תינתק היא מן הצמידות לעניין תביעות-הגנה, המונח ביסודה. בכיוון זה מדגישים, שלא רק הקואזי-פוססיה, כי אם גם הפוססיה עצמה ניתנת לתיאור לאו דווקא כהחזקת חפץ ממש, אלא כהגשמה של טענת-זכות ביחס לחפץ - ובאופן כזה נפתח הפתח "לראות את כל מערכת המשפט, לא עוד כמערכת של זכויות וחובות בלבד, אלא כצירוף של שתי מערכות זו בצד זו - האחת מערכת זכויות והאחת מערכת פוססיות", או טענות-זכות המוכרות כשלעצמן.^יד) בתוך המערכת הזאת ניתן מקום גם לטענות של תביעה בעלמא, במידה שהטוען "מוכר בחברה כזכאי"^טו)

יא) סאוויני, עמ' 209 ואילך; אראנג'ו-רואיז, עמ' 279 ואילך; לי, עמ' 176-177.

יב) ר' חיבורי על "מושג הקניין ומערכת זכויות הממון", חלק א', פרק א', סע' א'-ב'.

יג) סלמונד, עמ' 312; אראנג'ו-רואיז, עמ' 282.

יד) אראנג'ו-רואיז, שם.

טו) אראנג'ו-רואיז, עמ' 279 - והשווה זוהם, בעמ' 562, המייחס "פוססיה של זכות" לאדם המוכר לכאורה כיורש של עזבון, בעוד שהעזבון הוא תביעה. אף סלמונד (באותו עמ' 312 דלעיל) מסכים בעצם להכיר ב"פוססיה של תביעות בעלמא" - "בתנאי שטבען הוא כזה שצריכות הן לשורה של מעשי-הגשמה החוזרים ונשנים: יכולים אנו לומר כי לבעל הקרקע ישנה הפוססיה של הכנסותיו" וכיו"ב.

הדף הבא