ז.א.4.א.

4. דיני ישראל

א. שיתוף הנכסים הרגיל

גם המשפט העברי מתלבט בתפיסה העיונית שינקוט לגבי השיתוף בנכסים, אך נראה כי בסיכומו של דבר התפיסה כך היא: מקום שאנשים אחדים נמצאים שותפים בקניין כלשהו בנכס, הרי מלבד מה שקנוי הנכס לכלל השותפים יחד, לקניינם המשותף, ממילא קנוי הוא גם בכל אחת מפרודותיו לכל אחד מהם, לשם הרשויות המיוחדות העומדות לו בתוקף היותו אחד השותפים בקניין. את הרשויות המיוחדות האלו אפשר לראות כמין שעבוד היוצא מתוך מושג השיתוף וחוזר ונופל על הנכס המשותף, כנגד שאר השותפים - לטובתו של השותף האחד; אך יש על-כל-פנים להיזהר היטב מלזהות את השעבוד ממין זה - מבחינה מושגית - אל השעבוד הרגיל, היכול להימצא לאדם בחצר של רעהו. את הזיקה הנוצרת על-ידי השיתוף בין השותף הבודד מזה לבין הנכס המשותף מזה ולבין חבריו השותפים מזה יכולים אנו לכנות כחלקו של השותף בשיתוף או בנכס. ה"חלק" משמע כאן אפוא לאו דווקא חלק מסוים או בלתי-מסוים בנכס או בזכות, כי אם זיקת-השתתפות, או יד, או מעמד בקניין. אבל מכל מקום, לעניינים מסוימים, אפשר שזכותו או חובתו המיוחדת של השותף הבודד לא תהיה שווה לזכויות או לחובות המקבילות של חבריו, אלא תיקבע על-פי המעמד היחסי שנקבע לו בשיתוף, לצורך אותם עניינים. המעמד היחסי הזה נמדד על-ידי אחוז או שבר מתאים - המיוחס לכל שותף ושותף - מתוך יחידה, המסמלת את שיתוף השלם, ולכן רגילים גם בדיני ישראל למדוד את חלקו של כל שותף בשבר מספרי, כאילו מדובר היה בחלק שיש לו בנכס, המחולק כשלעצמו חלוקה מתימטית.

ההנחה הראשונה, שביסודו של דבר הקניין המשותף מאוחד הוא בידם של כלל השותפים, מתחייבת מתוך דברי הרשב"א המובאים אצל הר"ן על נדרים מ"ו א' ושעל-פיהם יוצא כי אף אם יש לשותף רשות מוחלטת בנכס, הרי זו רשות מסוימת וספציפית בלבד, העולה מתוך הקנאה הדדית (משוערת) בין כלל השותפים - וממילא נשללת האפשרות החלופה, שרשותו המוחלטת של השותף הבודד היא השיור האקטואלי של קניינו המבודד והשלם, אשר מגבלותיו נובעות רק מן השעבודים המוטלים עליו לטובת השותפים האחרים. התפיסה העולה מדברי הרשב"א נראית לי התפיסה הנכונה, כי מכל השיטות המתרוצצות במקורות הריהי היחידה העשויה להסביר את כל ההלכות שנפסקו למעשה, והיא גם ההגיונית ביותר מבחינתו האובייקטיבית של העניין. יתר על כן, דברי הרשב"א נאמרו במיוחד כדי להסיק מהם חידוש להלכה, אשר יש בו אישור חותך לתפיסה המוצעת, כפי שנראה להלן - ואף-על-פי שאמנם התפתחה מחלוקת מסביב לחידוש זה, ועצם ההנחות שהוא מבוסס עליהן, נראה כי חידושו של הרשב"א התקבל על דעת רוב הפוסקים, ואילו דעת המשיגים אינה עומדת בפני הביקורת.^לח) רמז עיוני מפורש לתפיסה המוצעת מצוי אף בגמרא, בבבא מציעא, דף צ"ו עמ' א'.^לט)

אולם, ההקנאה ההדדית המשוערת שאמרנו - אין משמע כי היא בבחינת חזקת-הקנאה, הניתנת לסתירה, או אף בבחינת חזקה שלא תהא נתונה לסתירה. למעשה, ההקנאה הזאת היא ראשונית: היא נובעת מטבע משפט השיתוף, ולכן, שעבודו של השותף על חלקי חבריו איננו צריך להיחשב כמין קניין בנכס השייך ביסודו לאחר, אלא נחשב הוא כמעמד ריבוני.^מ) במילים אחרות אפשר לומר, כי אף על פי שרשותו המיוחדת של השותף אינה באה לו במישרין, כקונה בודד, אלא רק בעקיפין - באמצעות היותו אחד מתוך כלל של קונים - מכל מקום אין רשותו באה לו משמו של הכלל - במידה שיש לו רשות מוחלטת להחזיק את הנכס אין הוא נעשה שומר בשביל הכלל - אלא רשאי הוא משמו שלו, וכשיש לו רשות מוחלטת להחזיק הריהו מחזיק כביכול כבעל בית לעצמו.^מא) במובן זה יש להבין את הכלל, הנסתר כביכול מתוכו, שאף על פי שהנכס המשותף שייך לכל השותפים, הריהו גם רכושו הפרטי של כל אחד מהם.^מב)

פירושו של כלל זה איננו שלכל אחד מן השותפים יש זכות שווה לאותה הזכות העומדת לכל השותפים יחד, או שנתונה לו אותה הזכות עצמה הנתונה גם לחבריו, כפי שאומרים באירופה: אדרבה, זכותו המיוחדת של כל שותף בודד היא הרבה יותר מצומצמת מזכותם של כלל השותפים, ואף עולה היא רק בדרך הרפלקס, מזכותו של הכלל: כמו-כן, זכותו הרפלקסיבית הזאת של כל שותף היא זכות שונה ונפרדת לחלוטין מן הזכויות הרפלקסיביות המקבילות של חבריו; אולם, הנכס המשותף עומד בדרגה שווה של שייכות וכפיפות לכל אחת מן הזכויות הרפלקסיביות האלו, וגם לזכות המשותפת והכללית שברקע.

הרשות החשובה ביותר הנתונה לשותף הבודד בתוקף חלקו בשיתוף הריהו "רשות המניעה", ובזה נראה כי יש לנו להבחין בין שלש דרגות של רשות. האחת היא הרשות להוציא כל התערבות הפוגעת ברשותו החיובית של השותף הבודד (שנעמוד עליה להלן). רשות מניעה זו אינה נזכרת במקורות באופן מיוחד, אבל הריהי בבחינת פשיטא, הנובע מעצם מושג הרשות. במקורות נזכרת רק הדרגה הגבוהה ביותר של רשות מניעה, היינו זו העשויה להיות כלולה בקניין המשותף מבחינה מושגית אף מן הצד השלילי;^מג) ומכאן מסתברת ממילא דרגת-הביניים, שיש לשותף הבודד רשות להוציא גם כל התערבות הפוגעת ברשותם החיובית של כלל השותפים, אפילו כשהקניין המשותף איננו כלל רשות מניעה מן הצד השלילי.

רשות-המניעה "מן הצד השלילי" - היינו הרשות למניעת התערבות כלשהי מכוח זכות-ההחזקה העשויה להיות כלולה בקניין - עומדת לשותף הבודד לא רק כנגד אנשים מבחוץ, אלא גם כנגד כל אחד מן השותפים האחרים.^מד) מהלכה זו מתחייבות שתי מסקנות עקרוניות: א) שבסתם אין אף לאחד מן השותפים שום רשות חיובית בנכס, והשותפים יכולים לפעול באופן חיובי רק מתוך הסכמה כללית, ו-ב) שכל אחד מן השותפים הוא אמנם מחזיק מכוח עצמו בנכס, אבל אין לו על כל פנים מעמד של בעל החצר.^מו) במלים אחרות, רשות ההחזקה של כל שותף כוללת רק את היסודות הראשוניים ביותר של מושג ההחזקה - היינו רק אותם היסודות הכלולים ברשות-ההחזקה של שומר בעלמא - אם כי הדרגה של רשות זו איננה אמנם דרגה של שומר, אלא דרגה של בעל-בית לעצמו.

עם זאת קיימת הנחה כללית, שאין השותף מקפיד על חבריו כי יעשו בנכס כל שימוש שאינו פוגע בעניינו בשעת מעשה ושאיננו נושא אופי של קביעות מעצם טיבו.^מז) לפיכך מסתבר שבסתם רשאי כל שותף לעשות בנכס כל שימוש מן הסוג האמור אף בלי לשאול לדעת חבריו, ובעשותו כן אמנם נעשה הוא שואל מאת כל אחד ואחד מחבריו, ובכן שומר (בדרגת שואל)^מח) משמו של כל אחד מהם.^מט) אך על-כל-פנים, שימוש הנעשה על-ידי השותף על-פי דין זה - יכול כל אחד מן השותפים האחרים למנעו בכל עת.^נ)

הגבלה זו על רשותו החיובית של השותף הבודד נובעת מן השיקול, שאם אין השותפים יכולים להגיע לעמק השווה, הריהם חפשיים לחלק את הנכס ביניהם, ויעשה כל אחד בחלקו את הנראה בעיניו.^נא) אולם, במקום שבאמת אין השותפים חפשיים לחלוק, באשר אין דין חלוקה בנכס, יש לכל שותף בודד תוספת של רשות חיובית מוחלטת לעצמו, אשר אין חבריו יכולים לשללה ממנו.^נב)

רשות זו כוללת כל שימוש שהוא מקובל בנכסים מאותו הסוג או שהוא מחוייב על-פי עניינו של השותף בקניין - בתנאי על-כל-פנים, שהשימוש לא יפגע באפשרות השימוש המקביל של השותפים האחרים ולא יטרידם במימוש רשותם שלהם.^נג) רשות זו נקראת "ברירה", כלומר היכולת הניתנת לשותף לברור לו חלק מגופו של הנכס ולנהוג בו, בשעת מעשה, כעושה בתוך שלו - כבעל החצר.^נד) השותף הפועל בתוקף הברירה העומדת לו איננו נחשב עוד כשומר, אלא כבעל-בית לעצמו, אף-על שפועל הוא בנכס פעולה חיובית.^נה)

בגדר הברירה יכול השותף להרשות גם אנשים זרים שיפעלו בנכס המשותף;^נו) אולם, לפי דעת הרשב"א שהבאנו למעלה, אי אפשר מכל מקום שאדם זר יעשה בנכס מדעת עצמו ולצרכו, ויטען כנגד השותפים השותפים האחרים כי פועל הוא בגדר הברירה של אחד השותפים האחרים, אשר לא אכפת לו הדבר. מכאן יוצא בבירור כי השיתוף הוא מעין מעגל סגור בין השותפים, ואינו בבחינת צירוף של קניינים עצמאיים מקבילים. כמו-כן יוצא מכאן שגם בדיני ישראל, כמו במשפט הרומי, אין השותף יכול להפקיר את חלקו לכל העולם: אם נניח כי ניתן לשותף להסתלק מחלקו, ממילא יתרחבו חלקיהם של השותפים האחרים; ובאמת נראה שאין השותף יכול להסתלק מחלקו אלא בדרך הקנאה, כפי שנראה להלן.

לח) ר' בית יוסף, וב"ח, וט"ז, וש"ך, ונקודות הכסף על יו"ד סי' רכ"ו.

לט) "שאל משותפין, ונשאל לו אחד מהן - מהו? כולו בעליו בעינן, והא ליכא, או דלמא מההיא פלגא דידיה מיהא מיפטר?" וכן "שותפין ששאלו, ונשאל לאחד מהן - מהו? כולו שואל בעינן, וליכא, או דילמא בההיא פלגא דשייליה מיהת מיפטר?"

מ) משנה נדרים, פ"ה מ"א.

מא) ר' רש"י על בבא קמא נ"א ב', ד"ה והאי מדידיה קממלא; והשווה בספר על "ההחזקה ודיניה", פרק ג', סע' י"ז.

מב) ר' המשנה הנזכרת בהערה מ'.

מג) שם. הכוונה היא לרשות-המניעה של התערבות כלשהי שאינה מבוססת בדין, ואף אם איננה פוגעת ברשות חיובית. רשות-מניעה זו כלולה בקניין כל אימת שכולל הקניין את הרשות להחזיק את הנכס.

מד) משנה נדרים, פ"ה מ"א ומ"ב, וגמרא שם,דף מ"ו עמ' ב'.

מה) [חסר במקור]

מו) השווה בספר על "ההחזקה ודיניה", פרק ה', סע' ה', מס' 3.

מז) על-פי שיטת הרי"ף בבבא בתרא על דף נ"ז עמ' ב' (סי' תשנ"ב); ור' טור חו"מ סי' קס"א סע' ו'-ז'.

מח) ראה בספר על "ההחזקה ודיניה", פרק ו', סע' ח', מס' 3.

מט) רש"י על בבא קמא נ"א ב', ד"ה והאי מדידיה קממלא.

נ) פ"ה מהל' שכנים הל' ה'.

נא) שו"ע חו"מ סי' קע"א סע' א'.

נב) משנה נדרים, פ"ה מ"א, וגמרא שם, דף מ"ו עמ' ב'.

נג) על פי הרמב"ם, פ"ה מהל' שכנים הל' ג'; טור חו"מ סי' קס"א סע' ו'-ז'; שו"ע חו"מ סי' קס"א סע' ה, והגה שם; תוספות על נדרים מ"ו א', ד"ה ושניהן אסורין, ועל דף מ"ה עמ' ב', שם, ד"ה השותפין אסורין; רשב"ם על בבא בתרא נ"ז ב', ורבנו גרשום שם.

נד) בבא קמא נ"א ב'.

נה) שם.

נו) משנה נדרים, פ"ה מ"א.

הדף הבא