שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
את מה שראינו בסעיף הקודם יכולים אנו לצרף עתה להגדרה מושלמת של מושג החצר; ונאמר כי חצר היא מקרקע, אשר לפרט או לפרטים מסוימים יש רשות להחזיק ולהשתמש בו לצורך עצמם. אולם, לא כל המקרקעין שהגדרה זו תוכל לחול עליהם הריהם שווים מבחינת היותם חצרות. המקרקעין השונים נבדלים בשני אופנים: ראשית, על-פי האופן שבו הם נעשים חצרות, ושנית - על-פי טיבם כחצרות.
מבחינת אופן ההיווצרות, יש לנו קודם-כל אותם המקרקעין אשר מלכתחילה - מאז חלוקת הארץ על-ידי יהושע או בהתאם להתפתחות אחרת הכשרה על פי דין ישראל - הריהם מסורים לקניין הפרטי, וממילא מסורים הם גם דרך קבע לרשות ההחזקה והשימוש של פרטים לעצמם. בקשר לאלה אין מתעוררת שום בעייה מיוחדת: הם מתקיימים בחצרות מאב לבנו ומבעל-בית ללוקח, כל זמן שאין הם נפקעים לרשות הרבים, או אינם נעשים הקדש,יח) או אינם נעשים הפקר וכיו"ב - ולוּ יהא שתוך כדי כך עשויות החצרות להשתנות בזהותן מדי פעם בפעם, על-ידי שתתפצלנה או תאוחדנה ביניהן, או שגבולותיהן יורחבו או יוצרו באופן אחר.
יתר ייחוד יש בחצרות שהן מטבען ארעיות, והיינו החצרות הנוצרות על-ידי כך שאדם מקבל רשות להחזיק ולהשתמש לעצמו במקום שהקניין הפרטי הוא נמנע בו. רשות כזאת ניתנת בדיני ישראל לכל אדם ביחס לתחום הנמצא ברדיוס של ד' אמות מסביבו לכל רוח,יט) במקום אשר אף-על-פי שאין הוא עומד לקניין, הריהו גם איננו הקדש או רשות-הרבים, ואף אינו מסור באופן אחר לשימוש מסוים כלשהו בדווקא.כ) בדרך החיוב קובעים המקורות כי הרשות להשתלט על ד' האמות שסביבו, כל זמן שהוא נמצא במקום, ניתנת לאדם בסימטה או בצידי רשות הרבים, שאין הרבים דוחקים בהם - והיינו, לפי פירוש רש"י - בקרנות-הזוית הסמוכות לרשות-הרבים ובצידי רשות-הרבים שכנגד הבתים;כא) ועל זה יש להוסיף גם את תחום המדברות, הימים, הנהרות והנחלים, אשר גם אם הם עצמם - בארץ-ישראל - אינם הפקר (בהיותם קניין ציבורי משותף), על-כל-פנים "כל שבהם הפקר", והריהם כ"שדה שאין לה בעלים".כב) מלבד זה יש לציין כי רשות דומה, להחזקה בתחום ד' אמות, יכול אדם לנצל גם במקום שמטבעו הוא נתן לקניין, אלא שבינתים הוא הפקר ואין האיש מתכוון לזכות בו בקניין.כג) את כל המקומות מסוג זה, שאינם מלכתחילה לא רשות היחיד ולא רשות הרבים, יכולים אנו לכנות במושג של רשות-כרמיליתכד) - ואפשר לסכם כי מלבד החצרות המתקיימות מלכתחילה וממילא כנ"ל בכל תחומי המקרקעין העומדים בקניין הפרטי, הרי גם בכל תחום כרמילית, כל אימת שנמצא שם אדם (או לפחות אדם אשר דין חצר יתכן בו)כה), נעשות ממילא ד' האמות שסביבו לכל רוח לחצר אותו אדם. משזז האדם, זזה החצר עמו, ובמידה שאובדות לו ד' האמות - אובדת לו חצר-הכרמילית. מצד שני, כל זמן שחלק כלשהו של הכרמילית נשאר חצרו של פלוני - ממילא משמע שאין אדם אחר רשאי להחזיק שם כנגדו, ואין אותו מקום יכול להיעשות חצר לאחר.
יח) כך על-פי מה שנראה לי נכון, שאין דין חצר בהקדש, על אף הדעות המסוימות שישנן גם בכיוון ההפוך. ר' המקורות הנזכרים בקשר לכך באנציקלופדיה התלמודית, ערך הקדש, עמ' תל"ט. הטעם המכריע בידי הוא שהקדש למעשה אינו קניין, כי אם איסור הנאה - וממילא מוכח שאמנם לא יתכנו בו מושגי "היד" ו"השליחות" המקשרים בין חצר לבעליה על-פי בבא מציעא י' ב' - י"א א'.
יט) ר' הרא"ש על עירובין פ"ד סי' י"א.
כ) כגון "דבר של עולי בבל" או "חבר-עיר", במשנה נדרים פ"ה מ"ה, ור' ביצה ל"ט א' - ב'.
כא) שו"ע חו"מ סי' רס"ח סע' ב', ובאר-היטב שם, ס"ק ג'.
כב) דוק בשו"ע חו"מ סי' רע"ג סע' י"ב וסי' רס"ח סע' ב', וסמ"ע על סי' רע"ג ס"ק י"ז, והשגת הראב"ד על פ"א מהל' זכייה ומתנה הל' א', והפירושים שם.
כג) שו"ע חו"מ סי' רס"ח סע' ב'.
כד) על-פי שו"ע או"ח סי' שמ"ה סע' א'.
כה) בהתאם לפירוש המקובל, שדחינו לעיל, בפרק ג' סע' ט"ז, לא תיתכן חצר לקטן - והוא הדין בד' אמות בכרמילית (בבא מציעא י' ב'). כמו כן, אם מסכימים שדין חצר נלמד לאו דווקא מדין "יד", אלא מדין שליחות (בבא מציעא, שם) - יש להסיק שאין דין חצר בגוי; אבל נראה שבאמת יש להכריע את ההלכה שיש חצר לגוי: ר' מקורות באנציקלופדיה התלמודית, ערך גוי, עמ' של"ב.