שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
אשר לגדרי הפדיון בדרך-כלל, הרי כפי שכבר הזכרנו באגב - צריכים הבעלים לשלם ללוקח את כל ערך התמורה שניתן, ואף אם היא גבוהה מערך החפץ בשוק.נה) פדו הבעלים את החפץ - הריהם חוזרים וגובים מן הגזלן מה ששולם לו (היינו מה שהרוויח; וקודם הסקנו שאת הריווח מוציאים הבעלים מן הגזלן אף אם לא שילמו דמי-פדיון, וכגון שבינתיים אבד החפץ, או שנמנע הפדיון בגין יאוש, או שלא רצו הבעלים לפדות). היה שם לוקח-ביניים, שקנה מן הגזלן והרוויח (באופן שדמי-הפדיון עלו על מה שניתן להיגבות מן הגזלן) - חוזרים הבעלים וגובים את ההפרש מלוקח-הביניים (ואף אם גם הוא עצמו קנה בתום-לב). קנה לוקח-הביניים שלא בתום-לב, אחראי הוא כלפי הבעלים (כפי שכבר ראינו לעיל) לא רק לריווח שעשה, אלא גם לדמי-הקרן (ואם שילם גם את הקרן, נכנס הוא תחת הבעלים, כדי לחזור ולגבותה מן הגזלן המקורי).נו)
מתוך מבנה-הדברים מתברר, שאם הבעלים פודים את החפץ (או אף מקבלים אותו, במקרה המתאים, בלי פדיון), מועיל ההסדר למפרע - והיינו שקניין הלוקח ומביאי-כוחו מתבטל למפרע, כאילו קנו מן הבעלים על תנאי מפקיע - בכפוף לכמה סייגים: א) דין השבח והפירות, שזכות הלוקח לגביהם מתקיימת מכל-מקום;נז) ב) דין השוכר שפרע את השכר למשכיר, שהנחנו שקניינו מתקיים על-כל-פנים לגבי הזמן שעבר; ו-ג) דין הריווח שעשה לוקח-ביניים בתום-לב שלא יצא בהפסד הבעלים, שהנחנו כי אין הוא חוזר לבעלים.נח)
לצרכי השוואה, ר' לעיל, פרק א', סע' ה' סי' 5, ופרק ז' סע' ד', בסמיכות להערה מ"ד.נט) מבחינת ההערכה של הדברים נראה לסכם, כי בעוד שדיני ישראל מעלים בענייננו שיטה הגיונית שלמה, המתואמת בתוכה ועל כל סביבותיה, עשויים כאן הדינים האחרים גישושים-גישושים, העושים פלסתר את עקרון התמדת הבעלות המקורית ועקרון זכיית הקונה בתום-לב, כאחד.
בדיני ישראל, קו-ההכרעה הברור בין שני העקרונות הללו נמצא בתקנת-השוק. בהתאם לכך, מצד אחד, מתקיימת תמיד ובלי יוצא-מן-הכלל הבעלות המקורית במקרקעין - כי בשום-לב לטבעם של המקרקעין, שהבעלות בהם מפורסמת, ובעזרת דיני חזקת שלש-השנים, נמצא כאן השוק מתוקן לחלוטין ממילא, כפי שכבר אמרנו לעיל; ומצד שני, במיטלטלין, שהבעלות בהם מוכחת לכאורה, בהכרח, על-ידי ההחזקה למעשה, בלי שהלוקח יוכל לחקור במידה של כדאיות מעבר לכך - מתקנים את השוק למען הלוקח תם-הלב תמיד, בכפוף רק לאפשרות לספק את הבעל המקורי, כשלמעשה לא יפגע הדבר בלוקח. יתר-על-כן, עם יאוש הבעלים מוּסר גם הסייג הלזה (לפחות לפי השיטה הנראית לע"ד כנכונה), ואף הלוקח שלא בתום-לב זוכה לחלוטין, כי שוק של מיטלטלין הנשאר כפוף לעד לתביעות נוגדות מכוח זכויות קודמות הוא בלתי-נסבל.
לעומת זאת בשיטות האירופיות, כבר ראינו שדיני ההתישנות הכלליים שלהן - כשיש להם השפעה בענייננו, ביחס לזכיית הלוקח - הרי, בהשוואה לדיני ישראל, או שמוגזמים הם, ומזכים את המחזיק מעבר לצורך האובייקטיבי,ס) או שבלתי-מכוונים הם ומשאירים את השוק משובש, כשאין הוא יכול מבחינה אובייקטיבית להתנהל כראוי בלי שענייני הנגזל יידחו דווקא מפני תקנת העולם.סא) ואילו במה שנוגע בייחוד לתקנת הלוקח בתום-לב, הרי לבד מן הדין באיטליה,סב) מוגבלת זכייתו, ואף-על-פי שאין הוא חייב לכאורה לחקור אם החפץ גזול - מכל-מקום עליו מוטל סיכון ההבחנה, המשולל למעשה כל הצדקה של ממש,סג) בין גזלה-סתם וגזלה על-ידי שליחות-יד. כמו-כן נראה מופרך הדבר, שתקנת הלוקח תם-הלב נתלית בהתישנות-התביעה, בגדרים שנקבעו במיוחד בשבילו. התישנות התביעה היא תקנה להחזקה פגומה, ואין שום קשר הגיוני בינה לבין בעיית תום-הלב: אם אמור הלוקה לזכות רק מפני התישנות התביעה נגדו - הרי כפי שהסברנו אין הוא ראוי לזכות לעולם; ואם אמור הוא לזכות מפני תום-הלב - קשה להבין, מדוע עליו לחכות שנים ארוכות, אולי עד שתומתו תסור בכלל או שתצא נשמתו. ובהמשך מכאן, נראית גם מופרכת ההבחנה האירופית בין זכיית הלוקח תם-הלב, בסתם, לבין זכייתו כשקנה ב"שוק הפתוח", אצל סוחר וכיו"ב. כי באמת, אין שום סיבה הגיונית שהלוקח תם-הלב יזכה בגין עצם תומתו: תום-הלב כשלעצמו איננו בכלל גורם השייך לעניין. אם יש טעם לזכות את הלוקח תם-הלב, הרי זה רק מפני שזיכוי הלוקח הזה - במקרה של מיטלטלין - הוא הכרח לתקנתו של השוק, ולאחר-מכן השאלה היחידה הנותרת עוד היא אם הזיכוי אמנם הוא הכרח בכל מקרה של תום-הלב, או רק במקרים מיוחדים. דיני ישראל משיבים כי ההכרח כללי הוא - ודאי משום כך שגם כשאדם קונה מיטלטל משכנו, ולא מסוחר, אי-אפשר לחייבו שיחקור את מקורו של החפץ.
נה) שו"ע חו"מ סי' שנ"ו סע' ה'.
נו) דין זה - אין לו לכאורה יסוד מפורש בגמרא, ומזכיר הוא מה שדחינו לעיל בשיטת הרמב"ם, שהלוקח שלא בתום-לב, הזוכה לאחר יאוש, אחראי מכל-מקום לערך הגזלה, במקביל עם הגזלן המקורי. אולם, אף-על-פי שעמדת הרמב"ם בלאחר יאוש נדחית, נראה שהפוסקים מקבלים את דעתו באחריות לדמי-הפדיון. טעם ההבדל הוא בודאי בכך שלפי הרמב"ם משתלמים דמי-הפדיון רק לפני יאוש, ולפני יאוש אמנם דין הגמרא הוא ש"האוכל מן הגזלה" אחראי במקביל עם הגזלן המקורי (בבא קמא קי"א ב'). מלבד אחריות זו של הלוקח שלא בתום-לב, נראה שאם לוקח-ביניים הרוויח, ועוד לוקח-ביניים הפסיד, באופן שדמי-הפדיון היו פחותים ממה שקיבל לוקח-הביניים הראשון - אין הבעלים מוציאים מידו של זה את הריווח. כך לפחות מספק; ולדעתי - על-פי העקרון שהלוקח תם-הלב זוכה, והחזרת הריווח אינה אלא סייג לכך, כשהלוקח מרוויח תוך הפסד הבעלים. - ביחס לדברים בכללם, ר' שו"ע חו"מ סי' שנ"ו סעי' י'.
נז) השווה בדומה לכך, שלמשל גם הלוקח בכפוף לזכות-מצרנות - אף-על-פי שקניינו מתבטל למפרע, מכל-מקום הוא זוכה בפירות (שו"ע חו"מ סי' קע"ה סע' ו').
נח) על-פי מסקנתנו, שהפדיון מבטל את קניין הלקוחות למפרע, היה בעצם מקום להנחה, שריווח שלא נעשה על חשבון הבעלים, אלא רק על חשבון אחד הלקוחות שקניינו מתבטל - אמנם לא ישולם לבעלים, אך יחזור ללוקח שהפסיד. אולם הנחה שכזאת נראה נכון לדחות מכמה טעמים: הלוקח שהפסיד - הפסיד לעצמו, מדעתו; העובדה שקניינו נהפך עתה לבטל, שוב אין בה כדי לשנות משהו למעשה לגביו; אין אפוא הצדקה מעשית להחזרת הריווח אליו, והמשקל המכריע נשאר בטענה המשוערת של בעל-דברו המוחזק, שאין מצטרף כאן שום טעם מספיק כדי להוציא את הריווח מן המקום שבו הוא נמצא מדעת הצדדים. בהמשך מכאן, התוצאה העיונית של אי-החזרת הריווח ללוקח-הביניים שהפסיד, הריהי שעל אף עקרון הביטול של שרשרת הלקיחות למפרע - מכל-מקום אין הביטול פוגע בתוקף קניינו של לוקח-הביניים שהפסיד; ומאחר שלוקח-הבינים שהרוויח אף לא יצטרך להחזיר את הריווח לבעלים - נמצא שהחיסון מפני עקרון-הביטול מתפשט על פני שני הקניינים כאחד.
אולם, יש להדגיש כי הדברים אמורים דווקא בלקוחות-ביניים, ששניהם קנו בתום-לב. אם המוכר קנה את הגזלה מדעת - אמנם הוא לא יצטרך להחזיר את הריווח ללוקח שהפסיד, על-פי אותם השיקולים שראינו לעיל, וקניינו של לוקח זה יתקיים; אבל לקניין המוכר לא יהיה בסיס על-כל-פנים, ומאחר שמכירתו תתקיים אף-על-פי-כן - הריהו יצטרך להחזיר את הריווח לבעלים, בבחינת "עושה סחורה בפרתו של חברו". מצד שני, אם הלוקח המפסיד יהא קונה מדעת הגזלה, נראה שיש מקום להבחין: אם הבעלים לא יתבעו אותו על שום נזק, אמנם לא יימצא לו מכל-מקום שום קניין שיוכל להתקיים; אבל מאחר שלא תהא לו תביעת-חזרה על המוכר, על-פי השיקולים שראינו, הרי שהיחסים ביניהם יידונו כאילו הועבר לו קניין בעל-תוקף - ובמקרה שגם המוכר קנה שלא בתום-לב, יוכלו הבעלים לדרוש ממנו את החזרת הריווח, ובזה הם יתנו תוקף להקנאה כאילו נעשתה מטעמם, וירפאוה למפרע. אם לעומת זאת, יזכו הבעלים בתביעת נזק כלשהי על הלוקח המפסיד, יוכל הוא לחזור למוכר, בתביעה להחזרת הקרן - וממילא גם להחזרת הריווח אליו, - ואף אם המוכר, מצידו, קנה בתום-לב. מוכר זה, מצידו, יצטרך לחזור - לגבי הקרן שלו - אל הבעלים שפדו את החפץ, והבעלים יחזרו אל הגזלן המקורי.
נט) לגבי המשפט האנגלי כדאי לפרט כאן שהכלל הוא כי חפצים גזולים אינם נקנים ללוקח; ואף כשהאיש בא בתום-לב, עשוי הוא להתחייב לא רק להחזיר את החפץ בעין, אלא אף לשלם פיצויים בגינו כגזלן המקורי ממש (וינפלד, עמ' 535). אולם, יש מספר רב של יוצאים מן-הכלל (במיטלטלין) כפי שמונה גודיב, בעמ' 95-98: א) מטבע ומסמכים חריפים נקנים ללוקח הבא בתום-לב ובתמורה;נט-1) ב) הלוקח קונה כשהבעלים מנועים לטעון נגדו שלא הסכימו להקנאה; ג) שליח עסקי, שהחפצים הם בידו מטעם הבעלים, מזכה את הלוקח הבא בתום-לב;נט-2) ד) לוקח המשאיר את חפצי המיקח ביד המקנה מפסיד את זכותו כנגד לוקח שקנה בתום-לבנט-3) אחריו, מאותו המקנה; ה) אדם המקנה חפצים שבידו מזכה את הלוקח הבא בתום-לב,נט-4) במשוחרר מכל שיור של קניין שהיה לאדם אשר ממנו קנה המקנה; ו) הלוקח בהקנאה מכוח החוק זוכה אף אם החפצים הם גזולים; ז) הלוקח בתום-לב זוכה אם קנה ב"שוק הפתוח,נט5) בהתאם לנוהג השוק".
"השוק הפתוח" - משמע, בדרך-כלל, הכיכר המסוימת שבה נוהגים לקיים שוק בימים מסוימים, ורק ב"סיטי" של לונדון כל חנות היא בבחינת חנות שבשוק, בכל ימות החול. "נכסי המלך" אינם כפופים לדין "השוק הפתוח", וכמו-כן אין הדין חל אם הבעלים הביאו להרשעת הגזלן במשפט. גם במקום שחל על ההקנאה דין "השוק הפתוח", והחפץ חוזר ומתגלגל לידי המוכר הראשון, חוזר קניין הבעלים למקומו. מצד שני, אם הבעלים עצמם באים לקנות את החפץ ב"שוק הפתוח", אין הם מוציאים מיד המוכר אלא אם המוכר עצמו לא קנה מזולתו - ולעניין זה אין נפקא מינה, כשהמוכר קנה, שהוא מצידו לא קנה ב"שוק הפתוח". הגבלה מיוחדת חלה בסוסים, שגם מיקח בתום-לב ב"שוק הפתוח" איננו מועיל בהם, אלא אם הוצגו בשוק במשך שעה לפחות, אחרי עשר בבוקר ולפני שקיעת החמה, במקום פומבי הנועד למכירתם, והמכר נרשם על-ידי פקיד השוק, והבעלים לא תבעו החזרה תוך ששה חדשים מן הגנבה. תביעת ההחזרה אינה מועילה אלא עם החזרת המחיר שהלוקח שילם.
במשפט של מדינת-ישראל היה הכלל על-פי המג'לה כי הקנאה שלא מטעם הבעלים אינה מועילה - אם כי אמנם יכולים הבעלים לאשר בדיעבד הקנאה שכזאת (סע' 365, 378). דין זה עדיין מתקיים כנראה, עקרונית, אף כנגד לוקח מקרקעין, שקנה בהסתמך בתום-לב על רישום מסולף בספרי האחוזה (ר' ולירו נגד בראשי, ע"א 87/51, פסקים ע', י"ז, עמ' 25; זיברט נגד בית ונחלה, ע"א 136/50, פסקים ע', ט"ז עמ' 141; ודוכן, עמ' 409). אך בסע' 10 של חוק המקרקעין מתשכ"ט נקבע כי ב"מקרקעין מוסדרים" יפה כוחו של הלוקח בתמורה ובתום לב אף אם הרישום לא היה נכון. מצד שני, במיטלטלין התעוררה השאלה אם ניתן לעקוף את הדין על-פי סע' 38 (עתה 53) של פקודת הנזיקין, שהיה פוטר את הלוקח מחובת החזרה ואחריות (בלי להעניק לו בכל-זאת קניין חיובי), אם דימה לקנות את החפץ בתום-לב, ב"שוק הפתוח" או בחנות שבה נמכרים בדרך-כלל חפצים שסוג החפץ הנידון. ד"ר שהם ענה על השאלה בחיוב, וכן יוצא מ-obiter dictum {הנאמר דרך אגב, לטינית}של השופט זילברג בע"א 8/59, גולדמן נגד גולדמן, פסקי-דין, י"ג, עמ' 1085; אך ההפך השתמע מפסק הרוב במשפט ברנט נגד ברנט, 257/57, פסקים ע', ל"ג, עמ' 328. משמעותו של מושג "השוק הפתוח" בפקודת הנזיקין נשארה בלתי-מבוררת, אחר שבאנגליה כפוף המושג לגדרים סטטוטוריים (ור' אצל ד"ר שהם, בעמ' 526 ואילך). כיום מוכרעת התוצאה לחיוב על פי סע' 34 של חוק המכר, תשכ"ח, שגם הכניס במקום "השוק הפתוח" (או "החופשי") ובמקום החנות, את מהלך עסקיו הרגיל של כל מי שעוסק במכירת נכסים מאותו סוג.
הערה נט-1: ר' גם הלסבורי-סיימונדס, כ"ט, עמ' 376
הערה נט-2: ר' גם גודיב, עמ' 141
הערה נט-3: שם, עמ' 142
הערה נט-4: שם
הערה נט-5: מעניין הדמיון בין מושג זה לבין דברי רש"י בבבא קמא קט"ו א', בהסבר למושג "תקנת השוק" העברי: "שקנאו לוקח בשוק בפרהסיא ולא הבין בו שנגנב..."
ס) לעיל, פרק ג', סע' ד'.
סא) לעיל, פרק ז', סע' ד, בסמיכות להערה מ"א.
סב) לעיל, פרק א', סע' ה' סי' 5, בסמיכות להערה קט"ו.
סג) ר' פרק א', הערה קט"ז. מעניין לציין כי על אף כפיפות ההצדקה וקשי ההכבדה אומצה ההבחנה גם במדינת ישראל, בסע'5 של חוק המשכון, תשכ"ז, ביחס למשכון שניתן בחפץ גזול. סע' 13(ב) ו-(ג) של החוק מאפשרים לבעל החפץ לפדות את המשכון אפילו תוך זמנו, על ידי קיום החיוב הנערב.