שלום. האתר עבר הסבה ועקב כך יש שיבושים רבים בעימוד בתוך הדפים. ניתן להתקשר אלי ולקבל קבצי pdf. תודה מיכאל
נמצא שאין בנכס דין-חלוקה, הרי השיטות האירופיות מכירות רק דרך אחת לפירוק השיתוף, והיינו על-ידי הוצאת הנכס למכירה למרבה במחיר וחלוקת המחיר בין השותפים. אולם, החוק הגרמני קובע כי במקרה שהמכירה לזרים אינה אפשרית, עורכים את המכירה בין השותפים לבין עצמם, ואילו החוק השוייצרי מוסר את הדבר לשיקול-דעתו של בית-המשפט - אם המכירה תהיה פומבית או רק פנימית.קמ) רוסל ומנתאקמא) סוברים כי בדרך-כלל יצווה השופט על מכירה פומבית, ורק אם הצדדים עצמם ירצו דווקא מכירה פנימית ייעתר להם השופט.
לעומת זאת קבע חוק החלוקה העותמני, בסע' 8, כי לכתחילה אין מוציאים את הנכס למרבה במחיר, אלא מעריכים את חלקו של השותף הדורש פירוק - לפי ערכו היחסי בנכס השלם - ומציעים לשותפים האחרים לקנותו באותו מחיר. מסתבר שאם הסכימו השותפים - או חלק מהם - לקנות, הריהם היו זוכים בחלקים שווים.קמב) אם מישהו מן השותפים הציע סכום העולה על השווי המוערך, היו מוכרים את החלק לכל המרבה במחיר מבין השותפים. אולם, על פי סע' 9 יכול היה השותף המבקש פירוק שלא להסכים לשווי המוערך. במקרה כזה - וכן במקרה שהשותפים האחרים לא הביעו תוך 15 יום את הסכמתם לקנות - היו מוכרים את הנכס כלו במכירה פומבית. סע' 10 קובע כי במקרה שבמכירההפומבית לא יושג השווי המוערך חוזרים ומציעים את הנכס כלו במכירה לכל המרבה במחיר מבין השותפים. אם גם דבר זה לא היה מצליח, זכאי היה השותף הדורש פירוק למכור את חלקו לזר בלא שתישמר לחבריו זכות המצרנות. כיום, על פי סע' 40 של חוק המקרקעין מתשכ"ט, נקבע גם במדינת ישראל בפשטות, כי במקום שאין דין חלוקה "יהיה פירוק השיתוף בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון". עם זאת, בסע' 41(ג) נקבעת אלטרנטיבה למקרה מיוחד: אם לגבי חלקיהם של חלק מן השותפים יש דין חלוקה ולגבי חלקיהם של האחרים אין דין חלוקה, ובעלי דין החלוקה רוצים לקנות את חלקי חבריהם - שומעים להם, בתנאי שישלמו באופן פרופורציונלי את המחיר שהיה מושג לו הוציאו את הקרקע כלו למכירה.
בדיני ישראל, אם אין בנכס דין-חלוקה, שיטת הפירוק היא על-ידי תביעת "גוד או אגוד" שיש לכל שותף נגד כל אחד מחבריו, שיקנה הלה את חלקו של התובע במחיר המוצע או שימכור לו את חלקו שלו במחיר היחסי המתאים; אולם, אף במקום שאין הנתבע רוצה לקנות, אין התובע יכול על-כל-פנים לכפותו שימכור את חלקו בפחות משוויו. מסתבר שהצעת-המיקח של התובע אינה מוכרחה להיות דווקא לטובת עצמו, אלא מספיק שיציע קונה כלשהו. המחיר צריך על-כל-פנים להשתלם במזומן, ולכן - אם בוחר הנתבע לקנות, והתובע אינו מסכים לזקוף את הסכום במלווה, ואין לנתבע לשלם לאלתר, נראה שהרי זה כאילו דחה את ההצעה לקנות, וחייב הוא למכור, - ואם, להיפך, בוחר הוא למכור, אבל איננו מסכים לזקוף את המחיר במלווה, והתובע אין לו לשלם לאלתר, ואף אין הוא מציע מועמד המוכן לשלם לאלתר, הרי כל ההצעה היא בטלה. עם זאת, אין פירושו של דבר כי ברירת הנתבע צריכה להתקיים לאלתר, מיד לכשנתבע: יכול הוא לבקש זמן שלשים יום, ואף יש בידו להבטיח את ברירתו על-ידי כך שיקנה לאלתר ובהקפה, על מנת שיפרע תוך שלשים יום - כדי שלא יוכל התובע למכור בינתים את חלקו שלו לאחר.קמג)
לשיטה זו ולשיטה של חוק החלוקה העותמני משותף העקרון, כי לכתחילה אין מוכרים את הנכס כלו, אלא רק את חלקו של השותף התובע פירוק - ונראה כי עקרון זה עדיף הוא בבירור על הגישה האירופית. ננסה עתה לבדוק מהם ההבדלים בין השיטה העברית לעותמנית בגדר העקרון המשותף הזה.
א) בשיטה העותמנית, הנחת-היסוד היא שאומדים את מחיר החלק על-פי הערכה אובייקטיבית, אבל למעשה זהה כאן השיטה העותמנית לדין העברי: השותף המבקש את הפירוק הוא הוא המציע את המחיר בשתי השיטות, שהרי גם בשיטה העותמנית יכול הוא לסרב למכור אם חבריו אינם מוכנים לשלם על-פי הערכתו שלו.
ב) בשיטה העותמנית יכולים השותפים להתחרות על הקנייה, אבל למעשה אין הדבר נמנע גם על-פי השיטה העברית: אם ראובן אומר לשמעון ולוי "גוד או אגוד", ולוי קופץ ומציע מאתים, כמובן יוכל ראובן להעדיף את לוי. אולם, על-פי הדין העברי, אם ראובן יעשה כן - הוא ייחשב כחוזר בו מהצעתו, ורוח חכמים לא תהא נוחה ממנו, אלא אם מלכתחילה תעמוד ההצעה על דעת התחרות, כגון "גודו במנה או ככל שתוסיפו, ואם לא תגודו - אגוד אני במנה".
ג) בשיטה העותמנית ניתנת למבקש הפירוק אפשרות לפרוץ את העקרון האמור ולהכריח את שותפיו למכור את חלקיהם אף-על-פי שמוכנים הם לקנות את חלקו בשווי המוערך. על-פי הדין העברי אין אפשרות מקבילה ניתנת. אומנם, גם על-פי הדין העברי יכול השותף להעלות את תביעתו במחיר גבוה כל-כך שחבריו ודאי לא יסכימו לקנות - ואותו לא יכפו לקנות מחבריו במחיר שהציע, אם יבכר הוא לחזור בו: אולם, אם הוא לא יהא מוכן לקנות באותו מחיר, ואף לא יימצא קונה אחר במקומו, שיסכים לאותו המחיר, לא יהיה כמובן בסיס לכפיית המכירה על חבריו. במלים אחרות פירושו של דבר הוא, שאם מתכוון השותף ברצינות לפרק את השיתוף, צריך הוא להציע את חלקו לפי הערכה המתקבלת על דעתו של קונה כלשהו - וכל זמן שלא עשה כן אין הוא יכול לכוף את חבריו שימכרו את חלקם.
ד) בשיטה העותמנית צריכה הצעת הפירוק להיות מכוונת דווקא לכל השותפים יחד - וכמובן אפשר שגם תביעת "גוד או אגוד" העברית תהא מכוונת בשווה לכל השותפים כאחד. אולם, את תביעת "גוד או אגוד" שלנו יכול השותף להעמיד כנראה אף בפני אחד משותפיו בלבד, או בפני קבוצה מסויימת של שותפים. הדבר יהיה כדאי לשותף אם מניח הוא שהנתבע לא ירצה או לא יוכל לקנות את חלקו, ואילו הוא עצמו מעונין רק לסלק את הנתבע לבדו, אבל לא לפרק את השיתוף בכללו. נשאלת עתה השאלה, מה יהיה לפי הדין העברי כשהשותפים האחרים מעוניינים למנוע התפתחות כזאת: האם ינתן להם לקנות את חלקו של התובע במקום הנתבע - או בשיתוף אתו - או שמא אין להם אפשרות אלא לחזור ולהציע "גוד אד אגוד" לתובע, והיינו שיצטרכו לסכן את שיתופם שלהםקמד) כנגד הסיכוי לסלק את התובע ולהציל את המשך שיתופם עם הנתבע. התשובה על שאלה זו תלויה בשאלה יותר רחבה: בתביעת "גוד או אגוד" על-פי דיני ישראל, כשאין הנתבע קונה בעצמו - האם יכול הוא להציע קונה אחר תחתיו או לא. על שאלה זו מצאתי תשובה חיובית מפורשת רק לגבי מקרה מסוים, שעליו נתעכב להלן (בסמיכות להערה קמ"ה), אבל הדעת נותנת שצריכה היא להיות כללית. התוצאה היא אפוא שהשותפים האחרים יוכלו לסלק את התובע - במקום הנתבע, - אבל אם לא יימצא שום אדם שיהא מוכן לקנות את חלקו של התובע, יוכל זה לכפות מכירה על הנתבע לבדו, בעוד שהשיתוף עם השותפים האחרים יוסיף להתקיים.
ה) לפי השיטה העותמנית, אם איש מן השותפים אינו מסכים לקנות את חלקו של מבקש הפירוק, וכופים מכירה, הרי מכירה זו אינה נכפית רק על המסרבים לקנות, לבדם, אלא גם מבקש הפירוק עצמו מוכרח להוסיף ולהציע את חלקו למכירה לזרים - ואף אם הוא עצמו מוכן לקנות את חלקי חבריו. בדיני ישראל, לעומת זאת, אם מוכן התובע עצמו לקנות את חלקי חבריו, אין הוא צריך דווקא לחפש בתחילה קונים זרים ולהציע להם אף את חלקו שלו. אולם, הנתבעים - הם יכולים לטעון כי המחיר המוצע על-ידי התובע איננו מגיע לשוויו האמיתי של הנכס - ואם מוצאים הם קונה המוכן לשלם יותר מן התובע, הרי זו ראייה ניצחת לטענתם, אף אם לכאורה היתה הערכת התובע נכונה. לעניין זה אין נפקא מינה שהקונה הזר אינו מוכן לשלם לפי הערכתו הגבוהה אלא אם יימכר לו הנכס כלו - כי בודאי, אף אם כך הוא, אין מחייבים את הנתבעים למכור לתובע על-פי הערכתו הנמוכה. אם התובע רוצה בפירוק אף במצב זה, אין לו אלא לשלם לנתבעים לפי ההערכה הגבוהה או להסכים ולמכור אף את חלקו לקונה המוצע על-ידי הנתבעים.קמה) לפי זה חוזר אפוא הדין העברי ומתקרב לתוצאה העותמנית.
נראה שוב כי ההבדלים הם באופן ברור לטובת השיטה העברית.
אשר לחידוש של חוק המקרקעין מתשכ"ט, נראה לומר שאמנם דרך הגיונו היא ברורה: מי שיש בחלקו דין חלוקה - אל ייגרע מעמדו רק בגלל כך שבחלק חברו אין דין חלוקה; אך נראה גם לומר, שלעניין עשיית צדק בין הצדדים, כל השקול הזה הוא בלתי רלוונטי ומפלה הוא את בעל דין החלוקה לטובה בלי שום יסוד אמיתי, שהרי ערך דבקותו של שותף בנכס המשותף אינו תלוי בשום אופן בשאלה אם יש לחלקו דין חלוקה ואם אין. יתכן שדוקא מי שאין בחלקו דין חלוקה, דבקותו בנכס היא הרבה יותר חשובה ומוצדקת, ומידת החשיבות הזאת ניתנת לבדיקה ולסיפוק הולם רק על פי השיטה של "גוד או אגוד".
קמ) סע' 827 של ספר החוקים האזרחי בצרפת; סע' 720 באיטליה; סע' 753 של הבג"ב; סע' 651 של הצג"ב.
קמא) כרך א, עמ' 315.
קמב) ר' הערה לסע' 8 בתרגומו של יפרח.
קמג) על-פי שו"ע חו"מ סי' קע"א סע' ו' וט' וטור שם, סע' ל', ל"א. האפשרות שהצעת-המיקח תוגש על-ידי התובע לא לטובת עצמו, כי אם לטובתו של זר היא בניגוד לדעת הרא"ש, בתשובה המובאת בטור חו"מ סי' קע"א סע' כ"ז-כ"ח; ואין דעה זו נראית, מן הסיבה הפשוטה שהלא תמיד יוכל התובע להציע כביכול לטובת עצמו, וכשהשותף יימנע מלקנות יקנה הוא את חלקו של השותף ויחזור וימכור לזר, ו"הפוכי מטרתא למה לי?".
קמד) אמנם, הסיכון אינו מוכרח להיות מוחלט, אלא יכול גם להיות נסיוני, כי במקרה שמקבל ההצעה יבחר לקנות - יוכלו הם לחזור בהם, והלה לא יוכל לכפותם למכור אלא אם יחזור ויציע "גוד או אגוד" להם.